תירוש ויצהר (שו"ת) סב

ל"ל טעם זה רק העיקר מקרא דביום הנחילו כטעם הר"י ז"ל בתוס' ב"ק שם

יג) אכן יותר י"ל ראיה דהרמב"ם ל"ל הטעם די"מ משום הזמה ולא הטעם דהרשב"ם משום דכתיב ועמדו שני האנשים. דהנה שיטת הרשב"ם בב"ב (דף קי"ג ע"ב) דאם נתכוונו להעיד אף דלא העידו הוי כעד המעיד ואין נעשה דיין ומביא ראיה ממכות (דף ו' ע"א) דקחשיב ר"י התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהם את המעשה והן פסולין לעדות וחשיב לה עדות שנמצא אחד מהם קרוב או פסול וכו' ואמרינן בגמ' דרבי נמי מודה דהוי להו עדות בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד וכ"כ בשם זקינו רש"י ז"ל. והנה בתוס' שם (דף קי"ד ע"א) ד"ה אבל חולקים על הרשב"ם וכ' דאין נראה פירושו דטעם דאין עד נעשה דיין הוי או משום דהוי עשאאילה"ז או משום דבעינן ועמדו שני האנשים אלו העדים וכו' ומהאי טעמא אין לפסול המתכוין להעיד אלא דוקא עד המעיד ועיי"ש בביאור יותר בהרא"ש

והנה דוקא משני טעמים אלו אין לפסול המתכוין להעיד אבל לטעם השלישי בתוס' בשם הר"י מקרא דביום הנחילו את בניו א"כ שפיר י"ל דגם עד המתכוין לראות כדי להעיד הוי כעד המעיד. דדוקא לטעם משום הזמה שפיר הוי באופן זה דנתכוונו להעיד ראוי להזמה דהא אחרים מעידים בפניהם ויכולין להזימם וכן לטעם דועמדו שני האנשים שפיר הוי באופן זה ועמדו שני האנשים אבל לטעם דקרא ביום הנחילו דאם ראו בלילה אין דנין משום דהוי כעדים ואין עד נעשה דיין. שפיר י"ל דגם בנתכוונו להעיד הוי כעד המעיד ופשוט הוא דכל קושית התוס' והרא"ש על שיטת הרשב"ם הוי רק משני טעמים אלו ודוק. והנה בפ"ה מה' עדות ה"ד כ' הרמב"ם בפי' הש"ס מכות כדעת הרשב"ם דאם נתכוונו להעיד פסולין בנמצא אחד קרוב או פסול ולא כפי' התוס' ב"ב (דף קי"ד) שכתבו דדוקא אם העידו ומפרשים כן לפי המסקנא דרבא במקיימי דבר הכ' מדבר ועיין בכסף משנה ה' סנהדרין פ"ג ה"ו שדייק דשיטת הרמב"ם גבי עד נעשה דיין הוא ג"כ כשיטת הרשב"ם דאם כיוונו להעיד הוי כעד המעיד וא"כ יקשה גם על הרמב"ם ז"ל. דלא שייכי הני תרי טעמי שנאמרו בעד המעיד למי שנתכוין להעיד כנ"ל. א"ו דהרמב"ם סובר כטעם השלישי שבתוס' בשם הר"י מקרא דביום הנחילו כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל דהוא מוכרח להביא דהא דהתחלת הדין ביום מהא דיליף ר"מ משום דמקשינן ריבים לנגעים. דהא לשיטתו לא יוכל ללמוד מקרא דביום הנחילו כדילפי רבנן דהא קרא דביום הנחילו צריך ללמוד מזה דאין עד נעשה דיין וכדמסיק הגמ' שם בסנהדרין ור"מ ביום הנחילו מאי עביד ליה וכו' ביום אתה מפיל נחלות וכדמסיק וא"ר חסדא אין עד נעשה דיין וכדברי התוס' שם בשם הר"י דזאת עיקר הטעם להא דאין עד נ"ד כנ"ל

יג) כתב הרמב"ם בפ"ה מה' עדות ה"ח אין עד נעשה דיין אפילו בד"מ ועיי"ש בכ"מ שכ' בכוונת רבינו דהוא פוסק כר' טרפון דגם בד"נ עד הרואה נעשה דיין משום דר' טרפון רבו הי' ומה דאמרינן הלכה כר"ט מחבירו אבל לא מרבו ועיי"ש בלח"מ שהקשה על הכ"מ דאי אפשר לומר כן דמאן דאית ליה הכי פסק בההיא דהכותב (דף פ"ד ע"ב) כר' טרפון ורבינו פסק בפי"א מהלכות מלוה בההיא דהכותב כר"ע עיי"ש

ולעד"נ לתרץ פסקו של הרמב"ם עפ"י מה דאיתא בב"ק (דף צ' ע"ב) כי תניא ההיא כגון שראו בלילה וכו' וכ' רש"י ז"ל ד"ה שראו בלילה וכו' ורבי יהודה נשיאה כר"ט ס"ל. והנה בתוס' שם ד"ה כגון הקשו על רש"י וכ' דבחנם פי' כן דאפילו כר"ע ניחא דלא גמר מדיני נפשות כדפירש' לעיל עכ"ל. וראיתי בפ"י שם שתי' שיטת רש"י ז"ל וז"ל דלפי' רש"י י"ל דהא דקאמרינן התם בפרק ראוהו ב"ד שאני ד"נ לאו דוקא אלא ה"ה למכה חבירו וכן משמע מלשון הגמרא בסמוך דמקשה דר"ט אר"ע במאי דקאמר וכי בפני ב"ד הכהו והתם לא איירי בד"נ ממש אלא במכה גרידא דבהדיא כתיב בקרא באבן או באגרוף ולא ימות כיון דמיקרי רשע שייך נמי כיון דאינהו חזי תו לא מצי לאפוכי בזכותי' וכ"כ בתוס' עצמם להדיא בפרק ראוהו ב"ד וכו' עיי"ש. ואנכי הארכתי בזה לישב קושית התוס' שם ובר"ה (דף כ"ו) ובכתובות (דף כ"א ע"ב) דל"ל מקרא דושפטו העדה והצילו העדה כיון דחזו דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא הא במכות (דף י"ב ע"א) נפקא ליה מקרא אחרינא דאמר מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין הורגין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. אכן לפמש"כ בתוס' בעצמם בר"ה שם וז"ל ומיהו הוא הדין לענין מכה חבירו כדמוכח בפ' החובל היינו דלר"ע במכה חבירו הוי כמו בד"נ דאין עד הרואה נ"ד. והנה מכה חבירו לא נוכל ללמוד מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט רק מסברא דלא חזו ליה זכותא כדברי הפ"י שהזכרתי ושפיר צריכא קרא וסברא ופשוט. ועיין בשיטה מקובצת ב"ק ד"ה וסבר ר"א בשם הרא"ש. עכ"פ יוצא לנו מזה דרבי יהודה נשיאה דסובר במכה חבירו דעד נעשה דיין ע"כ רק כר"ט ס"ל דלר"ע במכה חבירו הוי כדיני נפשות וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל כר"ט משום דגם ר"י נשיאה סובר כן ואנן קיי"ל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו

ועיין בפירוש המשניות בסוכה פרק שלישי במשנה ר' ישמעאל אומר שכ' רבינו הרמב"ם ז"ל דהלכה כר' ישמעאל וכר' טרפון עכ"ל. וכאשר פירשו בכוונתו משום דהיה קשה לו מה דפסק שם שמואל כר' טרפון עיי"ש בסוכה (דף ל"ד ע"ב) והא ר"ע חולק עליו וס"ל דסגי בהדס אחד וקיי"ל דהלכה כר"ע מחבירו והיינו שהוצרך לכתוב דהלכה כר' ישמעאל ור"ט והיינו כנ"ל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו והכא הא ר' ישמעאל ג"כ סובר כר"ט דבעינן שלשה הדסים. ועיין בזה מש"כ דודי זקיני הגה"ק מו"ה צבי הירש הלוי איש הורוויץ זי"ע אבד"ק פ"פ דמיין בספרו לחמי תודה בחי' סוכה (דף ר"ו ע"ב) והארכתי בזה במק"א בעזהשי"ת כן נפרש דברי הרמב"ם כאן דשפיר פוסק כר"ט משום דגם ר"י נשיאה סובר כוותי'. שוב ראיתי דיש לכוין דברי אלה בדברי הכ"מ ז"ל שם שכ' ועוד דר"י נשיאה סובר כן עכ"ל ודו"ק

יד) עוד נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דהנה בגמ' מכות (דף י"ב ע"א) מוקי ר"ע הקרא דעד, עמדו לפני העדה למשפט דאין עד נעשה דיין בד"נ ור"א מוקי הקרא דאין ביד גואל הדם להרוג הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש. ולפ"ז נ"ל ליישב קושית התוס' בר"ה (דף כ"ו ע"א) דכאן קאמר הגמ' בטעמא דר"ע משום דלא חזו לי' זכותא ובמכות נפקא לי' מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש

אכן נ"ל בהקדם מה דאיתא בש"ס כתובות (דף כ"ב ע"א) דפריך הגמרא למה לי קרא סברא הוא. והנה בתוס' שבועות (דף כ"ב ע"ב) הקשו במה דאמרינן בש"ס בהרבה מקומות איבע"א קרא איבע"א סברא וכיון דאיכא סברא ל"ל קרא ותי' דאם אין סברא פשוטה כ"כ אז צריך גם קרא להשמיענו הסברא עיי"ש. ולפ"ז יש ליישב גם קושית התוס' ב"ב (דף מ"ח ע"א) דלמה לן קרא גבי קרבן דכופין אותו כיון דמסברא ידעינן דאגב אונסא גמר ומקני אכן להנ"ל ניחא דיש לומר דאין הסברא כ"כ פשוטה דאגב אונסא גמר ומקני וחזינן דבאמת רב פליג על ר"ה בהא דתלו וזבין והנה, בחידושי הרשב"א שבועות שם במאי דאיתא שם איבע"א קרא איבע"א סברא הקשה להיפך כיון דאיכא קרא למה לי הסברא ותי' דהו"א דמקרא אין ראי'