תירוש ויצהר (שו"ת) ס

קושית מעכ"ת מיושב שפיר. דשפיר מקשה הגמ' בשבועות שם לר"ח מהא דעדות קדה"ח כנ"ל דבאמת אינם רשאין לשקר בעדותן והבן

ו) והנה לפי דברינו יאיר לנו נתיב לפרש סוגית הש"ס שבועות (דף מ"ח ע"א) דאיתא התם מתיב ר"ה בר יהודה אחד אומר וכו' ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון אמר רבא הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ר"ח דהוי להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ"ל הגמ'. וראיתי להגאון החריף העצום בס' מעשה חושב במס' שבועות שם שהקשה וז"ל ויש לדקדק לתירוצו דרבא מאי אשמועינן הברייתא בזה בהך צירוף ומילתא דפשיטא הוא דאין דבריו של אחד במקום ב' וכו' גם קשה מהא דאיתא בסנהדרין (דף ל"א) על מה נחלקו בכת אחת ועד אמר מנה ועד אמר מאתים דב"ש סברו נחלק עדותן. והקשו התוס' שם כיון דלב"ש בכת אחת נחלק עדותן א"כ בב' כיתות הו"ל נמצא קרוב ופסול ובטל כל העדות ותירצו כיון דאין הפסול ידוע מי הוא לא אמרינן דין נמצא אחד פסול עיי"ש. ולפי"ז קשה על תירוצו דרבא דמוקי דמצטרפינן לעדות ר"ח שאם אח"כ אתי עד מעלמא לסייע לחד מהראשונים הא כבר נתבטל עדותו משום נמצא אחד מהן פסול והיכי דנתבטל עדותו מכח דין נמצא אחד פסול לא מהני עדותו אח"כ כשיעיד מחדש וכדאי' בסמ"ע סי' ל"ו סק"ז וכו' וא"כ נשאר כאן כעין קושי' התוס' דסנהדרין הנ"ל וכאן א"ל כתירוצם שם כיון שאין ידוע מי הוא הפסול אינו מבטל דכאן נתברר מי הוא הפסול. וא"ל דמ"מ בשעת צירוף שהגידו יחד בהכחשה לא היה ידוע מי הוא הפסול א"כ אז לא היה דין ביטול עדות ז"א דאטו אם נפסל אחר זמן אחד מעדים ע"י עדות דגזלנותא שהעידו עדים עליו שהוא גזל מקודם שהעיד אף שהב"ד לא היו ידעו בשעה שהעיד שהוא פסול וודאי דמבטל העדות הכשרים ולא שייך ע"ז סברת התוס' דאין הפסול ידוע כיון דאיגלאי ונתברר פסולו למפרע וה"ה כאן נתברר אח"כ לב"ד למפרע מי הי' הפסול בשעת צירוף הגדה שלהן וכו' עיי"ש

והנה כאן אין לתרץ כתי' הס' בית הלל שהבאתי לעיל משום דקדה"ח דמי' לד"מ ולר"י בד"מ לא אמרינן נמצא אחד קא"פ עדותן בטילה דהא כבר כתבתי לעיל דקידוש החודש אי דמי' לד"מ או לד"נ בפלוגתא קאי ורבא דרמי בש"ס סנהדרין (דף ל"ד) מקרא דושפטו וכו' לקרא וביום הנחילו וכו' ע"כ דסובר דקדה"ח כד"נ דמי כנ"ל. אכן לדברינו ניחא דבקדה"ח כיון דמלבד העדים איכא חשבון ב"ד והגדת עדים הוי רק כגילוי מילתא בעלמא ולכך לא אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדברי התוס' סוטה בעידי טומאה ולכך לא אמרינן בקדה"ח ג"כ בעדות שנמצא קא"פ שיתבטל עדות הכשרים ושפיר תי' רבא דמצטרפינן לעדות אחרת של ר"ח ומיושב ג"כ קושיתו הראשונה של מעשה חושב דלרבא בתי' הברייתא טובא קמ"ל דמצטרפין לעדות אחרת של ר"ח ולא אמרינן בקדה"ח הא דנמצא קא"פ לבטל העדים הכשרים כנ"ל וכסברת התוס' סוטה והבן

ז) והשתא דאתינן להכי נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם בפ"ב מה' קידוש החודש ה"ה שכ' הך דינא כאוקימתא זו דאחד אומר גבוה ג' מרדעות ואחד אומר ה' עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת של ר"ת וכן פירש"י ז"ל בר"ה (דכ"ד ע"א) והקשה בתומים דלמאי דקיי"ל כרב הונא א"כ יש לאוקמה הא דמצטרפין לעדות אחרת לעדות ממון וכן הקשה בתוס' ר"ה שם לרש"י. אכן לדברינו ניחא דהנה בש"ך חו"מ סי' ל"א מביא בשם חכמי בריסק שנחלקו באם חד מכחיש לחד אי מצרפין א"ע יחד לעדות אחרת דקצת פוסקים סוברים דכיון שכל אחד לא הוכחש אלא מחד נשאר כ"א כשר ודאי אף דידוע לב"ד שאחד מהן העיד שקר מצטרפין יחד לעדות אחרת. והעולם מקשים על שיטה זאת מסוגיא דידן דא"כ מאי פריך כאן על רב חסדא מאי לאו לעדות ממון הא כאן ליכא פלוגתא בין ר"ה לרב חסדא כיון דכל אחד לא הוכחש רק מחד וכי היכי דלר"ה יכולין לצרף א"ע ביחד לעדות דעלמא ה"ה וכ"ש לר"ח דכ"א יכול להעיד עם עד דעלמא בעדות אחרת עיין בתומים סי' ל"א ומש"כ בזה הגאון בפני יהושע ר"ה (דכ"ד ע"א) ובישועות יעקב חו"מ סי' ל"א סעי' א'

ח) אכן לדברינו ניחא דיש לומר דסברת חכמי בריסק הוא רק באם חד מכחיש לחד בד"מ אז כשרים לעדות אחרת אבל בעדות קדה"ח דיותר י"ל שכ"א משקר כיון דנקל בעיני העדים כיון דאין סומכין על עדותן לבד רק עיקר הוא מצד החשבון ב"ד לכן יש סברא לומר דהמה משקרים. רק באם אין הכחשה אז אין חוששין לזה אבל באם מכחישין א"ע אז איגלאי מלתא דענין עדות קדה"ח קל בעיניהם ואין זאת חשוב אצלם לאיסור לאו דלא תענה גמור כיון שחשבו בעצמם שהמה רק באים בתורת גילוי דעת כיון שבלעדם הב"ד יודע החשבון ולכן יש סברא לומר דאינם נאמנים לעדות אחרת לממון דבהדי סהדי שקרא למה לי כמו לר"ח בשני כיתות המכחישין זא"ז. דאין לומר דבחד נגד חד מודה ר"ח כיון דכל אחד לא נתחזק לשקרן ע"י שני עדים ז"א כיון רכ"א מורה היתר לעצמו להגיד שקר. וכמ"כ יש לומר אליבא דר"ה בשני כיתי עדים המכחישין זא"ז אף דכל כת מוקמינן על חזקת כשרות זה דוקא באם העידו בעדות ממון אבל בעדות קדה"ח אינם בחזקת כשרים אחר שהי' הכחשה. ולכך אף דהרמב"ם פוסק כר"ה מ"מ מוקי הא דמצטרפין לעדות אחת היינו לעדות ר"ח דאז כיון דבא עוד ע"א שהגיד כמוהו אז אין אחד במקום שנים ונתברר הדבר שלא היה הוא השקרן כיון דבא עוד אחד ומעיד כמוהו אבל לצרף אותם לעדות ממון אחר שהעידו בעדות החודש והכחישו א"ע זה לא אמרינן כנ"ל. ומזה עצמו למדו רש"י והרמב"ם ז"ל לפרש כן דמיירי לענין עדות אחרת דר"ח גם אליבא דר"ה דכיון דהי' פשוט אצלם כדעת חכמי בריסק דאם אחד מכחיש לחד אינם נפסלין אף לר' חסדא כיון דלא קאמר דינו רק בשני כיתות עדים. ועכ"ז חזינן דהגמרא מקשה בפשיטות מהא דקדה"ח דאיך מצטרפין לעדות אחרת דממון. א"כ משמע דגם לר"ה דסובר גם בשני כיתות המכחישין דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה מ"מ אחר ההכחשה דקדהיח אינם בחזקת כשרות לממון דעלמא. דלא עדיף לר"ה בשני כיתות המכחישין מהא דחד המוכחש מחד אליבא דר"ל כנ"ל. עכ"פ חזינן מפסקו של הרמב"ם ורש"י דגם לר"ה מצטרפין לעדות אחרת דר"ח ולא מפרשי דמצטרפין לממון. א"כ מכש"כ דלא קשה קושייתו דכ"ת אשר חפץ לומר דגם אליבא דר"ח יהיו נאמנים שפיר אף לממון כנ"ל והבן

ט) והנה לעיל אות ג' הזכרתי ממה שכתבתי במק"א בחידושי לסוגיא דעד נעשה דיין. ואמרתי להעתיק לכ"ת איזה מילי השייכים לענינינו דאנו עסוקים בו וזה הוא הנה הרמב"ם בפ"ג מה' סנהדרין ה"ג כתב אין מתחילין את הדינין בלילה מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים שנא' כל ריב וכל נגע מה ראיית נגעים ביום בלבד אף הדינין ביום וכו' ובדיני ממונות אם התחילו ביום מותר לגמור הדין בלילה. והנה בכ"מ שם מקשה עליו מגמרא דסנהדרין (דף ל"ד ע"ב) מה"מ אמר ר' חייא בר פפא דאמר קרא וכו' דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וכו' הא כיצד יום לתחילת דין לילה לגמר דין מתניתין דלא כר"מ דתניא הי' ר"מ אומר וכו' מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום וא"כ קשה למה תפס רבינו קרא דמייתי בגמ' אליבא דר"מ ושביק קרא דמייתי אליבא דרבנן עיי"ש וכן הקשו כל האחרונים דאי משום דמקשינן ריבים לנגעים א"כ גם גמר דין צריך