תירוש ויצהר (שו"ת) נה

מגילה (דף ח') אין בין נדרים לנדבות וכו' אבל לענין ב"ת זה וזה שוים הרי מבואר דיש ב"ת גם בנדבה וגם יש לדקדק בדברי רש"י שם במגילה שכתב וז"ל הא לענין ב"ת. ואע"ג דנדבה בקרא דב"ת לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה עכ"ל דלכאורה למה לא מביא רש"י מהא דילפינן בר"ה (דף ו' ע"א) מקרא דכאשר נדרת נדבה ומביא רק הג"ש. ולתרץ הכל נלענ"ד דהנה איתא בר"ה שם (דף ו' ע"א) חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמועינן אמר ולא אפריש משום דלא קיימיה לדיבורא אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה צריכא ואי אשמועינן אפריש ולא אקריב דקא משהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דיבורא לאו כלום הוא צריכא וכו' עיי"ש. והנה לכאורה קשה כיון דהו"א דאפריש ולא אקריב לא יהיה עובר בב"ת משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה א"כ למה באמת במסקנא לא אמרינן הכי שלא יעבור בב"ת באפריש ולא אקריב משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה הא סברא זאת הוא באמת סברא אמיתיות בש"ס חולין (דף קל"ט ע"א) בענין שילוח הקן במוקדשין במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה דלא פקעה קדושתייהו משום דכל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה וכן סובר שם שמואל ור"י ור"ל עיי"ש וכן הוא באמת שיטת רש"י בנדרים דליכא ב"ת בנדבה משום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ולמה כאן בר"ה דוחה הגמרא סברא זאת ועיין ברש"י בבא קמא (דף ס"ו ע"ב) ד"ה דגזל קרבן דחבריה וכו' בי גזא דרחמנא וכו' עיי"ש. ואפשר לומר עפ"י סברא דדוקא בהא דחולין בתרנגולת שמרדה כיון דאין העוף בידו ואינו מועיל שאלה שפיר אמרינן כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה אבל כאן בנדבה דבידו לשאול עליה ולהוציאו מיד הקדש כל עוד שלא בא ליד גזבר דמועיל שאלה כיון דהוא אפריש ולא אקריב לכן אם כי היה ההו"א דנימא כל היכא דאיתיה וכו' עכ"ז לא אמרינן הכי דאיך נימא בי גזא דרחמנא איתיה כיון דאם ישאל עליה יוציאו לחולין ומצאתי כעין סברא זאת בס' ייט"פ שם ומביא ראיה מהצל"ח בש"ס ביצה (דף י"ב) דלא נגמר הקדישו עד שמסרו לכהן דתו ליתא בשאלה עיי"ש ועיין ירושלמי ריש פ"ב דשקלים בענין בי גזא דרחמנא וכו' ועיין הסברא בענין תרנגולת שמרדה בשו"ת חיי אריה סי' מ"ו ובס' עט סופר כלל כ"ב פרק ד' והבן

אכן באמת איתא בתוס' ב"ק (דף ס"ז ע"א) ד"ה מעיקרא דשאלה לא שכיח ולכן בחולין ועשאן הקדש לא הוי שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח שישאל וכ"כ הר"ן נדרים (דף פ"ה ע"א) ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בעל כרחו ואינו יכול לעכב אע"פ שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהא הא לא איתשול וכו' עיי"ש וכ"כ בתוס' מכות (דף ט"ו ע"ב) ד"ה במאי דנזיר שהיה שותה יין דלוקה ולא הוי התראת ספק דשמא ישאל על נזירתו דבודאי לא ישאל ועיין בתוס' גיטין (דף ל"ג) ובתוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל בריש הדף. ובימי בחרותי הקשיתי לשיטת התוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה רבה דהקשו אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ל. א"כ לכאורה קשה איך אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה הא גם שאלה לא שכיח והואיל דלא שכיח לא אמרינן ואף אם נאמר דכונת התוס' בדיוק הואיל דלא שכיח כלל והיינו דדוקא חולה שיש בו סכנה לא שכיח כלל אבל שאלה אף דלא שכיח מ"מ אינו בגדר לא שכיח כלל. אכן באמת כיון דחזינן דשאלה הוי לא שכיח כל כך ליחשוב כשינוי שאינו חוזר וכהתראת ודאי א"כ אין לך לא שכיח יותר מזה. וכבר תירצתי קושיא זו בתשובתי לידי"נ הגאבד"ק מאדזיץ נ"י ונדפס בס' אור תורה חלק ה' סי' ל"ח אות ה' בשמי

והנה בתוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל הקשו מהא דאיתא שם (דף ל"ח ע"א) דמצות מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה חשבינן ליה כשלו עיי"ש. לכן נראה דיש לומר דר"מ גבי מצות מע"ש סובר באמת דלא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה משום דשאלה לא שכיח כלל והואיל דלא שכיח לא אמרינן

ולפי"ז י"ל דלר"מ כיון דשאלה היא לא שכיח שפיר באפריש ולא אקריב ליתא בל תאחר דהא שוב אמרינן הסברא דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה דאי מקרא דג"ש י"ל דקאי רק באמר ולא אפריש דג"כ הוי נדבה כדמוקי שם הגמרא דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה אבל באפריש ולא אקריב דיש סברא דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא וכו' שפיר ליכא ב"ת ואי מקרא דכאשר נדרת נדבה י"ל דלר"מ נוקי הקרא להא דאיתא בזבחים (דף ב' ע"א) לענין זבחים שנזבחו שלא לשמן דילפינן שם הא דרבא דעולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה אב"א סברא וכו' אב"א קרא וכו' ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה וכו' עיי"ש ובתוס' שם הקשו וז"ל ואע"ג דבר"ה דריש ליה לענין בל תאחר דלא שייך לאחר שחיטה הכא דריש מפשטיה דקרא דמשמע דקרי ליה לנדר נדבה עכ"ל ועיי"ש בזבחים (דף ו' ע"ב) וא"כ אליביה דר"מ דסובר לא אמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עלה משום דלא שכיח כלל ולכך אין יוצאין במצות מע"ש א"כ הסברא דבאפריש ולא אקריב באמת ליכא ב"ת משום דכל היכא דאיתיה וכו' כמו בהא דחולין א"כ הקרא דכאשר נדרת וכו' נדבה קאי להא דרבא בזבחים ולא קשה שם קושית התוס'. והג"ש דילפינן בל תאחר קאי רק לאמר ולא אפריש

וא"כ ניחא שפיר בגמרא דנדרים (דף ט' ע"ב) דקאי לר' מאיר דסובר טוב מזה ומזה ומקשינן מ"ש נדר משום דאתי' בי' לידי תקלה נדבה נמי אתי' לידי תקלה שפיר פירש"י דהתקלה בנדבה הוא משום גיזה ועבודה ובל תאחר ליכא משום דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתיה לשיטת ר"מ וכסברת הש"ס חולין (דף קל"ט) הנזכר לעיל וכן מדוקדק ברש"י מגילה (דף ח') בסתם משנה ר' מאיר אין בין נדרים לנדבות וכו' אבל לענין ב"ת זה וזה שוין מביא רש"י שפיר דילפינן מגז"ש. ובקרא נדבה לא כתיב דאף דאיכא גם קרא מפורש בראש השנה לענין נדבה. אכן לר' מאיר הקרא קאי להא דזבחים. וב"ת ילפינן רק מהג"ש. ונוכל לומר דרק באמר ולא אפריש איכא ב"ת דליכא הסברא דכל היכא דאיתיה וכו' אבל לדידן דאית לן הואיל אי בעי מיתשיל עלה שפיר נוכל לחלק בין ההיא דחולין דאמרינן הסברא דכל היכא דאיתי' משום דלא מועיל שאלה אבל באפריש ולא אקריב כיון דמועיל שאלה לא הוי בי גזא דרחמנא ואיכא ב"ת. ולכך פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מעה"ק דאיכא ב"ת בנדבה באפריש ולא אקריב והבן. ועיין מה שתי' בדברי רש"י אלו בס' מכלל יופי להר"ר יצחק מ"מ באפטא פ' מטות

איברא די"ל פשוט בכוונת מאור עינינו ראש משפחתי ז קן זקיני הגאונים ז"ל רש"י ז"ל דהא שם קאמר הגמ' דיש לחוש לתקלה. וא"כ י"ל דדוקא בנדר יש תקלה לענין ב"ת דהא לא יזרז א"ע להביא כיון דכל זמן שלא ישלם נדרו יש לו ריוח גיזה ועבודה ובין כה וכה יעברו זמנים טובא ויבוא לידי ב"ת. אבל גבי נדבה דכבר אמר הרי זו וא"כ כל היכי דאיתיה בי גזא דרחמנא איתי' ואסור לו בגיזה ועבודה למה יאחר מלשלם ומה ירויח בזה באם