תירוש ויצהר (שו"ת) נב

אלהי ממעל ובהסיר המונע יש רצון משא"כ באו"ה לא מהני כפי' דשורשם היפך הטוב רק שיהי' מוכרח מצד הכפי' וההכרח לא ישובח. וזאת אמרם גבי כורש כאן בישראל הגם שאומר בשביל שיחי' בני כיון שעכ"פ הוסר המונע אנן סהדי לש"ש משא"כ באו"ה עכ"ד. וא"כ לכך אמרו האומר דבשעת אמירה שאיננו מחויב בדבר אז יצרו מונעו מליתן הוא אומר סלע זו בשביל שיחי' בני. אבל אח"כ בעת הנתינה אנן סהדי שהוא נותן, לש"ש כיון דכבר הוסר המונע ע"י שאמר שהוא נותן להנאתו. אבל אם נותן בשעת נתינה ג"כ בשביל הנאתו אינו צדיק גמור דאין משמשין על מנת לקבל פרס וגם ישראל אינו רשאי

ובזה פי' המדרש חשבתי דרכי וכו' חשבתי מתן שכרן וכו'. ולכאורה איך כיוון דהע"ה על מנת לקבל פרס. אכן הכוונה חשבתי דרכי היינו בעת שאני חושב לעשות מצוה אז להסיר המונע אני חושב מתן שכרן ואח"כ אשיבה רגלי לעשות רק לש"ש בשביל עדותיך עיי"ש ולפי"ז דברי רש"י מדוקדק לא להנות ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה היינו אנן סהדי בנפש הישראלי אשר בעת קיום ועשיית המצוה אז כוונתו לש"ש ולא להנאתו וזה דייקא ישראל כנ"ל וסיים רש"י אלא לעול על צואריהם ניתנו היינו אם כי חושב לפעמים על מנת לקבל פרס זאת היא רק יען שעול הוא להם ולקבל עליו העול מותר ע"מ שמעבירין ממנו עול ד"א כי להסיר המונע בעת הקבלה ע"ע מותר על מנת לקבל פרס אבל בשעת מעשה וקיום הם חוזרים להרצון הישראלי כנ"ל. ויתבאר יותר עפימש"כ בס' זכות אבות באבות פ"א מ"ג להרה"ג ר' יעקב פינצי ז"ל מירושלים תוב"ב דמדברי רש"י פסחים (דף ח') יש ללמוד טעם הדבר בתי' הש"ס בין ישראל לעכו"ם והיינו דבישראל כיון, שהוא מצווה עומד לא אמרינן דעושה דוקא שלא לש"ש אלא להנאתו אלא אמרינן דתרווייהו איתנהו ביה דלקיים מצות בוראו עושה וממילא מכוין גם להנאתו וכיון שעושה גם לקיים מצות בוראו סתמא דמילתא שאינו בא לתהות ולהתחרט אעפ"י שלא בא לו הטובה דהא מעיקרא אדעתא דקיום מצות בוראו עביד. אך בעכו"ם דאינו מצווה ועושה מוכח מילתא דשלא לש"ש עושה ולהנאתו לבד קמכוין ולהכי מפליג הש"ס בין ישראל לעכו"ם עיי"ש ולכך דייק רש"י לישראל להיות קיומם להם הנאה כנ"ל

והנה בחידושי עה"ת פ' לך כתבתי ת"ל לפרש הנאמר ויאמר ה' וכו' לך לך מארצך וכו' ואעשך לגוי גדול והקשו המפורשים הא הוי עמלק"פ ועיי"ש בס' ייטב לב שהקשה על פירש"י להנאתך ולטובתך הא הוי עמלק"פ ותירצתי בהקדם ש"ס ר"ה הנ"ל כאן בישראל וכו' והקשו בתוס' הא גם בישראל אמעמלק"פ ותי' דכאן בתוהין כאו"ה וצריך ביאור דבגמ' משמע דישראל אין תוהה על הראשונות דמחלק רק בין ישראל לעכו"ם ואיך קאמרי בתוס' דגם בישראל שייך תוהין

אכן י"ל הפי' עפ"י דאיתא בקידושין (דף ס"ב) דתנאי הוא רק בשהתנאי קודם למעשה אבל אם המעשה קודם התנאי אין התנאי מבטל המעשה כיון שאמר המעשה קודם היה בדעתו שיהי' אף בשלא יקיים התנאי עיי"ש בהר"ן ובראשונים ובגיטין (דף ע"ה) א"כ זאת קושיית הגמ' ודעביד הכי לאו מעליותא הוא הא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צ"ג כיון דאמר המעשה קודם א"כ כוונתו היה רק שיהי' מעשה הצדקה אף שלא יתקיים התנאי ותי' הגמ' כאן בישראל אבל בעכו"ם גם במעשה קודם התנאי מבטל המעשה. כיון דעכו"ם כונתו רק אם יתקיים התנאי. ואם לא תוהה על הראשונות וכסברת הזכות אבות הנ"ל דעכו"ם שאינו מצווה ועושה בודאי עושה רק בשביל התנאי ומקשים בתוס' מהא דאין משמשין וכו' עמלק"פ ותי' דכאן הוי תוהין כמו בעכו"ם כי דעת הרמב"ם פ"ו מה' אישות דכל האומר מעכשיו או על מנת אינו צריך להקדים את התנאי כי כוונתו שיהי' המעשה רק באופן התנאי שהותנה ואף בקדם את דברי המעשה ג"כ התנאי מבטל א"כ באבות דאיתא אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס א"כ באומר על מנת א"כ הוא תוהה על הראשונות אף בהקדם המעשה דהא המעשה הוי רק ע"מ כן וגם בישראל תוהין על הראשונות כיון דתלי' בעל מנת וכן כאן בהקדם המעשה לך לך אז תדע שאעשך לגוי גדול א"כ התנאי לא יבטל המעשה ואינו תוהה על הראשונות והארכתי בזה ואכ"מ

והנה לדרכינו בסברת הר"ן דלא הוי קיום המצוה ע"מ השכר נוכל לתרץ דברי הרמב"ם פי"ד מה' שחיטה הי"ג שכ' מכסין בעפר עיר הנדחת דמחוסר קביצה וזה כזעירי בחולין (דף פ"ט) דלרבא שתי' שם מללה"נ א"כ גם באפר שריפתה מותר והאם לא יסבור הרמב"ם דמללה"נ ועיין בזה בפתיחה כוללת להפרמ"ג ח"א סי' ל'. ולהנ"ל ניחא דהנה הר"ש פרימו הובא בס' מדבר קדמות מ"ת אות יו"ד תי' קושי' התוס' בר"ה מהא דאומר סלע זו וכו' להא דאין משמשין וכו' דהא דהאומר מיירי בעושה תוספת על חיובו והוא עושה רק לקיבול שכר היכא שכבר יי"ח צדקה ואז מותר עמלק"פ והא דתנן הוו כעבדים וכו' היינו במעשה המצות עצמן שחייב בהם. ובזה פי' הכ' צדק צדק תרדוף למען תחיה כלומר תוספת הצדק אחר הצדק שכבר יצא י"ח תוכל לעשות למען תחיה עמלק"פ עיי"ש וכ"כ בס' זכות אבות פ"א מ"ג לפרש ש"ס סוטה (דף י"ד) נתאוה משה רבינו לכנוס לא"י א"ל הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר וכו' והוא פלא שמשרע"ה יהי' רוצה על מנת לקבל פרס ותי' עם סברת הר"ש פרימו דההיא דמשרע"ה הוספה היה במה שלא היה חייב כי המצות לקיים בארץ המה רק במי שנכנס לא"י ולא במי שלא יכנוס ושפיר מותר כה"ג על מנח לקבל פרס. וכסברא זאת הוא במהרש"א שם

ועד"ז פירשתי בפ' ויצא וידר יעקב וכו' ונתן לי לחם וכו' ושבתי בשלום וכו' והאבן הזאת וכו' דמקשים המפורשים הא הוי מל מנת לקבל פרס ועיין בזה בייטב לב פ' בחקותי ולענד"נ עפ"י המשפטי שמואל הנ"ל ועיין במגן אבות פ"ה מכ"ג א"כ האבות הקדושים שקיימו את התורה עד שלא ניתנה ושלא בחיוב אין איסור על מנת לקבל פרס ובזה ניחא גם בפ' לך שהבאתי לעיל ופשוט. ועד"ז פירשתי בש"ס ברכות (דף כ"ח) ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי ר' נתן בר טובי אמר כי חלפי רבנן איקום מקמייהו ואקבל אגרא דקשה הא הוי על מנת לקבל פרס. אכן להנ"ל ניחא דשם ר' זירא הכניס א"ע לחיוב ומותר על מנת לקבל פרס ופשוט ועיין בס' אפריון פ' עקב

ובזה נ"ל ליישב הא דכ' רש"י ז"ל בר"ה שם ד"ה הרי זה צדיק גמור אם רגיל בכך עכ"ל דמקשים מה כיוון רש"י בזה. ופשוט י"ל דרש"י מתרץ בזה קו' התוס' מהא דאין משמשין עמלק"פ דמיירי בתוהה. וא"כ כאן דהוי צ"ג מיירי באין תוהה כתי' התוס' וע"ז כ' רש"י דרגיל בכך ובודאי אינו תוהה על הראשונות דאם היה תוהה לא היה רגיל בכך לעשות כן בכל עת. ומדוקדק בגמ' דנקיט בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה לעוה"ב היינו דהוא רגיל על כל דבר לומר סלע זו לצדקה על הרבה ענינים. הן על חיות בנו והן על עוה"ב. היינו על כל דבר הבא לפניו נותן סלע לצדקה ועיין בעיון יעקב בר"ה שם. אבל יש לומר בכונת רש"י גם עפ דברינו דהמכניס עצמו בחיוב וע"ז קאמר רש"י שרגיל בכך נותן תוספת על חיובו כנ"ל

ועתה נאמר דדוקא בכל המצות אשר העול על צוארו אם לא יעשה המצוה הוא פושע זאת אין לעשות על מנת לקבל פרס אבל מצות כסוי הדם מי שמכסה עושה המצוה ועיין סברת הטו"ז יו"ד סי' א' סקי"ז דשחיטה הוא