תירוש ויצהר (שו"ת) נא

לתכלית אחר רק לה' שיהי' ה' שלו כל עוזביך יבושו. ר"ל מי שעוזב אותך ומבקש תכלית אחר יש לו ליבוש ממה שמחליף הכל בחלק וכו' עיי"ש. ויש להמתיק יותר עפ"י מש"כ בס' קול יעקב רות בפ' ותעזבי וכו' ישלם ה' פעלך וכו' מאמר המשנה אל תהיו כעבדים המשמשין וכו' דע שאין לך שכר גדול ותענוג יותר מעונג המצוה וערבותה אשר לנפש בעוה"ב והוא לאין חקר רק שהנפש בעוה"ז אשר בעפר יסודה תחלש הרגשתה להרגיש מתק טעם המצות אם היא נכתמה בחלאת התאוות החומריות והוא נקרא חולי הנפש כי כמו שחולי הגוף יפסיד חיך הטעם לומר למתוק מר ולמר מתוק כן משפט חולי הנפש בהרגשת נעימות המצות ועיין ישעי' ה' הוי האומרים לרע טוב וכו' ודהע"ה הפליג מאוד בשבח ערבות המצות ולימוד התורה כאומרו תורת ה' תמימה עד שדימה אותה לערבות הדבש ונופת צופים שמורגש לכל מתיקותם ובודאי לא למליצה אמר זה רק באמת ובתמים כי נפשו היתה זכה ונקיה בריאה מכל חולי ע"כ עמד טעמה בה. יצא לנו כי האדם אשר איננו מרגיש בטוב טעם התורה והמצוה ואין לו קורת רוח ושמחה בעשייתם כי אם בהבטחת שכר המעותד לבוא על ידיהם מורה ע"ע שנפשו לא מטוהרה לא זורה ולא חובשה מחליה על כן מתקו לו רגבי השכר ומתק המצוה לא תרגיש וא"כ כוונת המאמר להורות על זכות נפש האדם שיהי' לאות על שלמותה הוא מה שמרגיש במתיקות התורה ומצות עד שבעשותו אותם יהי' שכרו אתו ולא יתאוה לשכר זולתו כלל

וזה שדקדקו לומר אל תהיו כעבדים המשמשין וכו' ולא אמרו בקיצור אל תעבוד את ה' על מנת לקבל פרס להורות שאזהרתם בזה הוא רק על שלמות הנפש כלומר השמרו בנפשותיכם לבל תחלינה בהעדר ההרגשה ואז תהיו כעבדים המשמשין שלא על מנת לקבל פרס כי העשיה בעצמה תנעם לכם מכל שכר שבעולם. והדמיון לאחד שראה את חבירו דואג ומיצר כי בנו יחידו נחלה זה ג' ימים והראי' שכל אוכל תתעב נפשו ואין לו שום תאוה לכל מאכל ומטעמים. מה עשה זה האוהב הלך לביתו של זה לבקר הילד. והפיס דעת הילד לתת לו כמה זהובים בעבור שיאכל. ויקח הילד מעט מן התבשיל וחתיכת בשר קטנה ויאכל. ואז הלך זה לאביו בשמחה ובטוב לבב לאמור אבשר לך ידידי שאכל בנך כך וכך. אמר לו ספר לי גופא דעובדא ויספר לו את כל הענין. אמר לו שוטה הענין הזה בעצמו הוא לעד שהוא חולה באמת כיון שהוא מבקש שכר בעד האכילה המתוקה והערבה והיא עליו למשא. הנמשל בזה אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס כלומר שבלא קבלת פרס אינו מרגיש טעם וערבות בעבודתו וכו' עיי"ש באורך דפח"ת וכן לענינינו דגוף המצוה הוא עבדות ועול ואי משום תענוג מהמצוה כבר תירץ הח"ס ז"ל כנ"ל ואי משום שכר בעוה"ב הא אין משמשין על מנת לקבל פרס. ואי משום דממילא יהי' שכר זה הוי רק גרמא כמש"כ הר"ן ז"ל

ולפי"ז נוכל לומר דזאת כוונת רש"י ז"ל ביבמות שם חליצה לאו הנאה היא דמללה"נ ועמד בזה המקנה למה נקיט רש"י חליצה לאו הנאה היא הא כל מללה"נ וביותר תמוה שלא פי' רש"י כן גבי שופר או לולב להזכיר המצוה המדובר בה לומר שופר לאו הנאה היא דמללה"נ רק כולל לשני מצות שופר ולולב בכלל כל המצות שלא לה"נ ורק בחליצה וכיסוי הדם פרט רש"י להזכירם מקודם ולומר חליצה לאו וכו' כסוי הדם מצוה וכו'. אכן לדברי הר"ן ניחא כי הר"ן ז"ל סיים דגם ע"י חליצה בא אח"כ הנאה ומרווחא טובא ועכ"ז אין זאת הנאה כי גוף המצוה אין בה הנאה רק שעל ידה בא ממילא הנאה והוי רק גורם וזאת כיוון רש"י ז"ל כאן לומר חליצה לאו הנאה הוא היינו אם כי אין זאת ככל המצות שהרי בא אח"כ הנאה דמרווחא טובא עכ"ז החליצה בעצמה לא נחשבת הנאה כי מללה"נ היינו גוף המצות לא ניתנו להנות וא"כ אין זאת רק גורם להנאה אחרת וזאת סיים רש"י ז"ל דמללה"נ היינו שאין המצוה בעצם הנאה וכן גבי כסוי הדם ג"כ ניחא הא דפרט רש"י לומר שכסוי הדם מצוה וכו' דהנה מבואר בתבואת שור יו"ד סי' כ"ח סק"ד לענין ברכת שהחיינו במצות כסוי אף דאין מברכין שהחיינו רק באיכא הנאת הגוף מ"מ מברכין בכסוי כיון דקי"ל כל שאין בידו לכסות אסור לו לשחוט וא"כ הו"ל הנאה במה שמכסה שעי"ז מותר לו לשחוט ואע"ג דבגמרא איתא גבי כסוי הדם הנאה ליכא היינו שאין הנאה במה שנצטוינו לכסות דאילו לא נצטוינו והיה מותר לשחוט בלאו הכי לא היה לנו שום גריעותא וכו' אבל השתא דנצטוינו שלא לשחוט ולאכול כ"א באפשר לכסות הנאה גדולה ושמחה הוא לאדם כשעולה בידו לכסות שיכול לשחוט ולאכול וכו' עיי"ש דבריו הנעימים ומה שפלפל בדבריו בהגהות יד שאול יו"ד סי' כ"ח סק"ב

וא"כ י"ל דזאת כוונת ש שכסוי הדם אם כי בא עי"ז להנאה ומרווח טובא שיוכל לאכול הבשר כמש"כ התב"ש עכ"ז המצוה בעצמה לאו הנאה הוא כי לוא לא ציוה השי"ת זאת לא היה שום גריעותא כדברי התב"ש וזאת שביאר רש"י שהמצות שנתנו לישראל לא לה"נ להם היינו לא לשם הנאה נתנו להם כוונתו שלא ניתן להם להנאה הבאה להם אח"כ רק הם גזירת מלך והנאה הבא אח"כ הוי גרמא כי המצות לא ניתנו על ההנאה הבא ממנה אח"כ וההנאה ממילא אתי' ולזאת ניחא דכפל רש"י דבריו לא לה"נ להם לא לשם הנאה כוונתו לבאר שלא לשם הנאה הבא ממנה ניתנה להם כנ"ל. וג"כ לא קשה קושיית החתנ"ס שהקשה דמשמע דמיקרי הנאה דהא לדברינו באמת מיקרי הנאה רק כיון שלא ניתנה המצוה ליהנות מותר ונכון מאוד והבן

ולפי"ז ניחא שפיר מה אל ולולב לא כ' רש"י בפרטות שופר רק כולל אותו בכלל לאמר שמצות ללה"נ. דהא שופר ולולב לא בא אח"כ מזה הנאה והוא ככל המצות לכן כ' רש"י סתם מללה"נ להיות קיומם להם הנאה כוונתו לומר על כלל כל המצות שלא בא קיומם להנות רק לעול על צואריהם היינו שבא לתרץ רק קושית הר"ן הא בא עי"ז הנאת שכר לכן כ' שקיום המצות הוא עול כי אין לעשות ע"מ לקבל פרס רק כעבודת עבד והשכר הוא גרמא. והנה לדרכינו מיושב קושיות הגה"צ מהר"ם אש בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ק"ל לשיטת הר"ן דגרם הנאה לא חשיב הנאה א"כ לא' יהי' דמי איה"נ נאסרין דהוי רק גרמא. ולהנ"ל ניחא דשם במכירתו איה"נ כוונתו להשכר אבל במצוה אין דעתו על השכר דאין וכו' על מנת לקבל פרס והבן

ועוד נוכל לפרש בעזהש"י כוונת רש"י בר"ה עפ"י דברינו הנ"ל דאין כוונתו להשכר דאין משמשין על מנת לקבל פרס וממילא מיושב גם לשון רש"י בר"ה ללה"נ לישראל וכו' מה כיוון בזה לומר לישראל. ונלענ"ד דאיתא בר"ה (דף ד' ע"א) דכורש החמיץ מתקיף לה ר"כ ומי החמיץ והא וכו' ותי' הגמ' דלא הי' לש"ש דנתן על מנת שיהיו מצלין לחיי מלכא ופריך הגמ' ומאן דעביד הכי לאו מעליותא הוא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל וכאן בעכו"ם ומקשים בתוס' הא תנן באבות אין משמשין את הרב על מנת לקבל פרס משמע דאף ישראל אסור לעשות ע"מ לקבל שכר עיי"ש

וראיתי בס' ייטב לב פ' בחקותי שכ' ליישב קושית התוס' דיש לדקדק על אומרו האומר סלע זו לצדקה ולא אמרו הנותן סלע וכו'. אכן הגה"ק ר' משה טייטלבוים ז"ל פי' החילוק בין ישראל לאו"ה עפ"י הרמב"ם פ"ב מה', גירושין בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני אף דבאמת אינו רוצה עכ"ז מהני הכפי' כי נפש הישראלי רוצה לעשות טוב ורק החומר מעכב לכן הכפי' הוא שגם החומר יסכים ולא יהי' מונע וממילא חוזר לרצון הנפש. ובזה מיושב טענת האו"ה כלום, כפית עלינו ההר כגיגית בע"ז (דף ב' ע"ב) דדוקא בישראל מהני כפי' כיון שהם משורש טוב חלק