תירוש ויצהר (שו"ת) נ

ברכות (דף נ"ג ע"א) ופרמ"ג יו"ד סי' פ"ג סק"ב ובשו"ת בשמים סי' רפ"ה ובס' בית מנוחה פ"א משופר ה"ג ובשו"ת שו"מ מה"ד ח"ב סי' ס"ה ובשו"ת דברי שאול סי' מ"ה ובשו"ת מחנה חיים ח"א סי' למ"ד ובס' ידות נדרים סי' רכ"א בי"ש אות כ"ז ובשו"ת תפארת יוסף סי' ל"ג חאו"ח

ונלע"ד לתרץ בעזהש"י בהקדם מש"כ רש"י בר"ה שם בפי' מללה"נ וז"ל ללה"נ לישראל להיות קיום להם הנאה אלא לעול על צואריהם נתנו עכ"ל. ובסוכה (דל"א ע"ב) והאמר רבא לולב של ע"ז וכו' פירש"י ואם נטל כשר ואע"ג דאיסורי הנאה הוא דמללה"נ כלומר אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו עכ"ל. ובחולין (דפ"ט) מכסין בעפר עיה"נ ואמאי איסורי הנאה הוא אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה ורבא אמר מללה"נ ופירש"י שכסוי הדם מצוה ולא הנאה שהמצות שנתנו לישראל לא לה"נ להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך הוא עליהם עכ"ל. וביבמות (דף ק"ג ע"ב) ואחד סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה פירש"י ואי משום איה"נ חליצה לאו הנאה היא דמללה"נ עכ"ל. והנה דברי רש"י ז"ל צריכים ביאור ששינה לשונו בכ"מ לפרש הא דמללה"נ באופן אחר וכבר עמד בזה ידידי הגאון ז"ל בעל חתנ"ס בדיני מללה"נ כלל ב' במש"כ רש"י בר"ה להיות קיומם להם הנאה ובסוכה כ' רש"י אין קיום המצוה הנאת הגוף ובחולין כ' שלא ניתנה המצוה ליהנות בהם משמע דמקרי הנאה אלא כיון שלא ניתנה המצוה ליהנות מותר ועיי"ש מה שביאר. וידי"נ הגאון שי' בס' המקנה כלל כ"ב פ"ז דקדק ג"כ במה שמוסיף רש"י בסוכה הנאת הגוף ובמה שלא כ' רש"י בחולין לעול על צואריהם ומה כוונת רש"י ביבמות שמדייק חליצה לאו הנאה הא כל המצות ללה"נ עיי"ש גם לכאורה נראה ברש"י חולין כפל לשון לא לה"נ להם לא לשם הנאה ניתנו להם עיי"ש

ונראה לומר בזה דהנה הר"ן בסוכה (דף ל"א ע"ב) כ' וז"ל משום דמללה"נ ואע"פ שמקבל עליהן שכר אין זה אלא גרמא כענין שאמרו המודר הנאה ממעיין טובל בו בימות הגשמים כיון שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים ל"ל בה וכדאמרינן נמי בסנדל של עכו"ם דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה משום דמללה"נ ואע"ג דמרווחא טובא בההיא חליצה אפ"ה כיון דלא מתהניא מגופו של איסור גרמא בעלמא הוא ול"ל בה עכ"ל

ולהסביר הענין נ"ל עפ"י מש"כ הריטב"א א במכות (דף ב' ע"א) בהא דמעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה אין העדים נעשים ב"ג והקשה הא מפסדי לי' תרומה ושאר מתנות כהונה וא"כ יחייבו כאשר זמם ותי' דגרמא בעלמא היא ורחמנא אמרה כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום עיי"ש. היינו כי עדים זוממים מחוייבים כאשר רצו לעשות וכאן רצו העדים רק לעשותו ב"ג ואם כי עי"ז ממילא יפסיד מתנות כהונה זאת הוי רק גרמא כי זאת לא רצו להפסידו והוא רק ממילא בא ע"י עדותם ולא זממו לזה וכסברא זאת לענין הפסד דחשיב רק גרם כן הכי לענין שכר הוי רק גרם ופשוט

הן אמת דאכתי צריך להבין הא באמת צדיקים מתענגים ממעשה מצוה תענוג גדול כמבואר בספה"ק ובכתר ש"ט לפרש הא דשכר מצוה מצוה היינו שאין לך. שכר גדול מזה שיש תענוג ממצוה עצמה בעשותה בשמחה ואף אם לא היה שכר יותר מזה די עיי"ש. ונודע ונראה לאנשי מעשה צדיקים וחסידים בעשותם מצות השי"ת המה מתלבשים עוז וחדוה גיל ושמחה ברנן וצהלה ומתדבקים בעולם העליון וכמעט שבאים להתפשטות הגשמיות ומתענגים ונהנין מזיו שכינתו ית"ש מעין עוה"ב בנועם עריבות ידידות תשוקת קבלת עול שמים לעובדו בכל נפשם ולבבם ומאודם. ומצאתי שעמד בזה בחי' ח"ס בסוכה שם שכ' ויש להקשות נהי שניתנו מהקב"ה לעבודת עבד אבל העבד הישראלי יפה לו שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב וי"ל דה"נ מתהני אותו הנאה עצמה אם יניח מליטול הלולב של ע"ז לקיים לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכשם שנהנה מן הדרישה כך נהנה מן הפרישה והר"ן הקשה הא מקבל שכר מצוה ולהנ"ל ניחא דשכר יהי' לו גם אם יפרוש ולא יעשה המצוה משום האיסור דע"ז כהא דחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כעושה מצוה עיי"ש. ובשם אדמו"ר הגה"ק שי' שמעתי שאמר בהא דמללה"נ אף דיש שמחת מצוה אבל באמת הא דהחיוב הוא לעשות המצוה בשמחה הוא ג"כ מצוה. וא"כ גם השמחה לעול על צואריהם ניתנה עכת"ד

אכן אכתי קשה לי גם לפי תירוצו של הר"ן ז"ל דהוי גרמא בעלמא אפ"ה הוי הנאה במה שעובד ועי"ז גורם לו שיקבל שכר ועיין בטו"ז יו"ד סי' רכ"א סקמ"ד שכ' דהמודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר דמהנהו במה ששכרו עיי"ש וכסברא זו הוא בש"ס שבועות (דף מ"ה ע"א) שכיר ניחא לי' וכו' כי היכי דליגריה בעה"ב ובש"ס ב"מ (דף פ' מ"ב) בההיא הנאה דקא שביק כ"ע ואגיר ליה לדידי' הוי עילויה ש"ש וכבר חידש התומים בכללי מיגו סי' פ"ב סקי"א קי"ג דהא דכ' רש"י דבפקדון גם כ"ה חייב לישבע משום דלא עשה לו טובה ומעיז (בב"ק דק"ז) זה דוקא בש"ח אבל בש"ש כ"ה פטור דזאת גופי' לטובה גדולה יחשב לו והנאה מרובה מה שהוא לוקח שכר עבור עבודתו וכל אדם בעל מלאכה רוצה שיהי' לו מה לעבוד בכדי שישתכר. ואף דמלאכתו לעול יחשב אפ"ה ניחא לי' שיבוא ע"י מלאכתו על שכרו. ובזה מתרץ קושי' הראשונים על רש"י ז"ל וראיתי סברא זאת בדעת רש"י גם לדודי זקיני הגה"ק מלייפניק ז"ל בס' עטרת חכמים בסוגיא דקציצה (דנ"ט). וא"כ גם במצוה הוי הנאה שיקבל שכר

אכן י"ל דיש הבדל בין העושה מלאכה לחבירו שיקבל שכרו דהוי הנאה כדינו של הטו"ז הנ"ל ובין העושה מצות השם. דדוקא בעושה מלאכה לחבירו כיון דמותר לעבוד על מנת שיקבל שכר שפיר מיקרי הנאה אבל במצות דאין משמשין את הרב על מנת לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג) א"כ עשייתו הוא סתם בלי הנאה ולעול על צואריהם ניתנו וגם אסור לו לעשות ע"מ שיקבל שכר. ואי משום דהשכר בא ממילא ע"ז שפיר תי' הר"ן דהוי רק גרמא בעלמא. אבל במלאכה דעלמא שפיר הוי הנאה משום דמותר לו לעבוד על מנת שישלם לו חבירו. ועי' בסו"ס ברכת הנפש בדרוש לש"ת דפח"ח

והיטב אשר דיבר בענין עמלק"פ בכתי"ק של זקיני הגאון הקדוש ציסו"ע מופת דורו מ' דובעריש היילפרין זצ"ל ראב"ד ומ"מ דק"ק לובלין וז"ל והנה ר"ת בס' הישר כתב דהשואלין מה הוא עוה"ב טועים כי בודאי יהי' כיד ה' וכיכולתו. ד"מ אם איש עני מזמין אחד שיאכל אצלו אין לספק שיאכילנו פטומות וישקנו יין ישן מאחר שאין לו אבל המלך או עשיר גדול ששלחנו שלחן מלכים מזמין א' שיאכל אצלו בסעודה בודאי לא יחסר לו. מאחר כי כלום חסר מבית המלך. רק שיהא קרוא לו. ואיתא במדרש על אחד שגרש את אשתו ונתן לה שתברור חפץ לעצמה איזה שתרצה. ובררה אותו בעצמו. והנה האשה המשכלת הזאת עשתה בהשכל כי מה שתברור תהי' רק חלק אבל הוא אם תברור אותו יהי' הכל הבעל עם כל חפציו שלה כן הדבר לשיהי' הקב"ה לנו יהי' הכל שלנו. משא"כ אם נעבוד לתכלית אחר שאף שנשיגהו יהי' רק חלק. ואפשר שזה כוונת התנא אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כי כל הדברים שיבקש יהי' רק פרס חצי דבר אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ שלא לקב פרס אלא שיהי' האדון שלו ואז הכל שלו ובאמת בושה, הוא למי שמחליף הכל בחלק. וזה מקוה ישראל ה' שאין מקוים