תירוש ויצהר (שו"ת) מח

מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ד' וה' בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את כבן לאביו שבשמים עכ"ל דדייק הגמ' לאביהם שבשמים היינו ע"י גודל אהבת אבינו שבשמים. ודייק במשל לומר שיש לו בן אחד. ולא א' שיש לו בן רק להגדיל הטובה כאב שיש לו בן יחיד דייקא ולרוב אהבתו לבנו יחידו וגעגועים אליו הוא חפץ שיהי' מקביל פניו בכל יום תמיד. וממילא הוי קללה לנחש כנ"ל

וזש"א תוה"ק לא כארץ מצרים ששם תוכל להיות מרוחק מהש"י כיון שיש בידך להשקות השדות ברגליך ואינך זקוק לצפות אליו ית"ש. אבל הארץ אשר, אתם עוברים שמה וכו' למטר השמים וכו'. היינו זאת היא לטובה וחביבות שבא"י יש לך שייכות לה' ולצפות לחסדו וזה הוא יען אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. ועיני ה"א בה. ותלוי הכל ביד הנותן כי מפתח של גשמים ביד הקב"ה (תענית דף ב') וכאשר סיים ונתתי מטר ארצכם בעתו דייקא. וזה ענין הכפלות ובימי אקרא. ושוב כאשר צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. היינו על כל דבר ודבר ביחוד אקרא להש"י כנ"ל

ויתבאר הענין יותר ע"ד שפרשתי במשנה (סוכה דמ"ח ע"ב) שפ"א נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן. ושם בגמ' ת"ר מעשה בצדוקי אחד שניסך ע"ג רגליו וכו'. דאיתא (במדרש רבה רות פ"ד) אל תלכי ללקוט בשדה אחר ע"ש לא יהיה לך אלהים אחרים מל פני וגם לא תעבורי מזה ע"ש זה אלי ואנוהו ע"ש והוא פלא ועי' מה שפי' בזה בס' דברי יחזקאל (דט"ז). ולענד"נ בהקדם מה שפי' בפ' וירא יוקח נא מעט מים וכו' וברש"י ורחצו רגליכם כסבור ערביים הם שהם משתחוים לאבק שעל רגליהם. הכונה שתולים הצלחתם ברוב חריצתם ורוב טרכת גופם בהילוך רגליהם מעיר לעיר. וממקום למקום. ולדעתם הנפסדה כל הצלחתם תלוי באבק שברגליהם כי מכחישים וכופרים השגחתו ית' רק אומרים כי כחם ועוצם ידם עשה להם את כל החיל והערביים נתנו השתחויה לאבק שברגליהם. (עי' בס' בית מדות). ולזה אמר אאע"ה אשר הי' כל חפצו לעקור כל עבודות זרות שבעולם ולנטוע אמונת ה' ית"ש בלב כל איש ורצה להראות להם ולהוכיח בראי' מוחשית כי לולא השגחת הש"י ורצונו שוא תשועת אדם וכל השתדלות שבעולם לאפס וריק יחשב. הביא להם ראי' נפלאה מן המטר דאם לא ירד הגשם מן השמים כל יגיעות והשתדלות כל יושבי תבל להצמיח את הארץ יבולה. לא יועילו ולאפס ותוהו יחשבו. ולז"א אאע"ה. יוקח נא מעט מים. ירצה אם יוקח ויועדר מן הארץ מים וגשם היורד מן השמים אפי' לא יחסר רק מעט ויהי' פחות מן השיעור הראוי הנצרך להשקות את האדמה. מיד תהי' העולם ומלואה חרב. ומזה ראי' שלא בהשתדלות אדם וזריזותו תלוי הצלחת האדם וקיום העולם. ממילא אם כן הוא ורחצו רגליכם. השליכו מעליכם אמונה הכוזבת ע"ז שיש לכם שאתם עובדים אבק שברגליכם. כי כמו שירד הגשם והשלג מן השמים כדי שיכירו הכל כי הש"י היושב בשמים הוא המשגיח ומקיים עולם ומלואה כן תאמינו כי בכל הענינים ובכל מה שאנו משתדלים רק הוא יחיד ומיוחד לבד הנותן לנו כח ויכולת לעשות חיל ועי' בזה בס' ילקוט הגרשוני פ' וירא. ובס' עטרת צבי דרוש ב' בפי' (איוב ל"א) אם אראה אור כי יהל וכו' ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי. גם הוא עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל. כי כאשר יראה האדם שמש הצלחתו תהל באהלו ויחשוב כי ידו תיזן ותשק את פיו. היינו עוצם ידו הביא לו את העושר בזה הוא מכחיש לאל ממעל. ונותן השתחוי' לכחו ואבק רגליו. והוא כעע"ז. ועי' בס' חתנ"ס להגש"פ (דף נ"ה) בפי' עצביהם הוא. מה שאומרים. דכסף וזהב מעשה ידי אדם. היינו כחם ועוצם ידם ע"ש

והנה איתא (שבת דקל"ג ע"ב) אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום. וברש"י זה אלי ואנוהו לשון אני והוא אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו ע"ש. והנה בועז עשה בזה חסד גדול שלא תלקט בשדה אחר רק כל מחסורה עליו. ומלבד לקיטת התבואה לא תעבורי מזה רק לשתות מהכלים וכו' ועי' (במדרש רות פ"ב) ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. וכבר שמעתי מפ"ק אדמו"ר בעל שפת אמת זצ"ל טעם למגילת רות בשבועות דגם המחזיק לומדי תורה יש לו שייכות למ"ת. כמו בועז שהי' מחזיק. ורות מלומדי תורה. ע"י הגרות. וכנא' עץ חיים וכו' ובצל החכמה בצל הכסף. כמו שעושין עם החכמה יכולים לעשות עם הכסף להחזיק לומדי תורה ממילא כולם שייכים לקבלת התורה עכד"ק. והנה בועז ורות שהאמינו שהוא ית' הנותן כח לעשות חיל א"כ די לפניה שהתחילה קצת בפעולה והשתדלות ובאה לשדה. אבל לעשות השתדלות יותר מדאי. היינו לילך ללקוט בשדות אחרות הוא למותר. והוי כעין ע"ז ח"ו כנ"ל כי באם מאת ה' הוא שיהי' להם לחם לאכול. גם כאן לבד תמצא מחסורם. ואין מעצור לה' להושיע. והוא מדש"כ בחוה"ל מעשה בפרוש אחד שהלך בתחילת פרשתו אל ארץ אחרת פגע בו עובד צלמים אחד. אמר לו הפרוש כמה אתה בתכלית העוורון שעובד צלמים. אמר לו. ומי אתה עובד. אמר לו היכול ומכלכל ומטריף שאין כמוהו. אמר לו פעלך סותר את אלו. אם היה דבורך אמת לא הוית יוצא למדינה אחרת והי' אל מטריף אותך במקומך. מיד חזר הפרוש לדרכו עכ"ל. ועי' בס' בית שמואל אחרון פ' לך. ח"ש אל תלכי ללקוט בשדה אח"ר. על שם לא יהי' לך אלהים אחרי"ם ע"פ. היינו כי באם תלכי לשדה אחר הוי בכלל ע"ז והשתחוי' להשתדלותה. וגם לא תעבורי מז"ה. על שם ז"ה אלי ואנוהו. היינו בזה קיים בועז כדרשת אבא שאול הנז' הוי דומה לו ברחמנות וחנינה נגדה כנ"ל. ועי' בס' עטרת מנחם ד"מ בשמי

וכבר אמרתי לפרש (במגילת רות ב' י"ט). עשתה עמו וכו' עשיתי עמו וכו' לכאורה כפל לשון. ועי' פי' חסד למשיחו. וי"ל ע"ד מש"כ שם (במדרש פ"ה) תני בשר"י יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני. העני עושה עם בעה"ב שכן אמרה רות לנעמי שם האיש אשר עשיתי עמו, היום ולא אמרה אשר עשה עמי וכו'. ולכאורה הי' נוכל לומר דמחשבה זו הי' לרות. אבל לא לבועז הנותן. כמו שיוכל כל עני לחשוב כן אבל לא העשיר הנותן. לכן א' כפול עשתה עמו. קאי על רות. שהי' בדעתה כן. ושוב אמרה אשר עשיתי עמו היום בועז. היינו דגם בועז לא חשב א"ע כנותן רק כמקבל. משום דיותר ממה וכו'. ועי' בזוה"ק וירא (דק"ד עא) והבן

והנה כתיב (יחזקאל כ"ע ג') הנני עליך פרעה מלך מצרים התניס הגדול הרבץ בתוך יאריו וכו' ואני עשיתני. ושם ברש"י שכל גדולתה של מצרים ע"י יאורי נילוס לפיכך הנביא ממשל את מלכה לתנין וכו' לי יאורי איני צריך לעליונים כי יש לי יאור מספיק כל צרכי. ואני עשיתני. בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי ע"ש. והוא ככל דברינו הנ"ל כקללת הנחש. בחינת כחי ועוצם ידי. כן פרעה נקרא תנין. שאינו צריך לעליונים כרש"י הנ"ל והוא כמש"נ כארץ מצרים וכו' והשקית ברגלך וכו' (בפ' עקב). ועד"ז פירשתי (באבות פ"ה מ"ה) ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום וכו'. היינו שלא הי' בבחינת נחש. כחי ועוצם ידי וממילא לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום וכו' כפי' הרע"ב שם לפי שהיה המקום מזמין להם פרנסתן ולא הוצרך אחד