תירוש ויצהר (שו"ת) מז

סיבה להשען כמ"ש מפני מדין עשו להם את המנהרות וגו' וידל ישראל מאד וגו' ובהגיע עת מצות העומר ראו ולקחו מוסר ובטחו בה' ונושעו ואמרו עוד שם רבי לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן דאמר ר' לוי כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו וכו'. ובגמ' מגילה (דט"ז ע"א) אזל אשכחי' דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן וכו' וברש"י דורש בענינו של יום וט"ז בניסן היה הוא יום תנופת העומר. והענין כי גם שם ראו כי אזלת ידם לקחו מוסר מהוראת העומר כנ"ל

והנה משבולת חטים נלמוד שהעשיר צריך להכניע עצמו יותר ולהתפלל לה' מהעני וכולי האי ואולי ישמע אליו ה' הואיל ועשרו עומד בינו ובין אלהיו והוא לו למבטח עון להתפש לכן צריך יותר להתגבר על זה בל יחשוב כי זהבו וכספו יעמוד לו בעת רעתו. ואז יהיה כמ"ש שלמה עושר שמור לבעליו לרעתו. וכוונתו היא לעת תהיה רעה על הארץ ישמור עשרו שיעמוד לו בעת רעתו. כלומר הבעלים שומרים העושר לעת רעה שתפול עליהם ישען ויבטח בעשרו ובוטחים על חילם ואז לא לבד שלא יועילנו אבל נהפוך הוא כי יהיה לרעתו כלומר לסבב רעתו. ואדונינו דוד המע"ה קיים זה מה שאמרנו. עם כל עושר וכבוד שהיה לו בימי מלכותו לא שת לבו להתגאות ולשים כסף כסלו וזהב מבטחו כי אם היה שפל בעיניו והחזיק עצמו לעני ונכה רוח. כמ"ש ואני בעניי הכינותי וגו' ואמר עוד עני אני וגוע מנוער. קיים מה שאמרו רז"ל הרוצה לחיות ימית את עצמו יחשב את עצמו כמת וימית תאוותו מנעוריו וזה וגוע מנוער. ואמר עוד כי עני ואביון אנכי ובזה חפץ קרבת אלקים וכמ"ש אסף בדבריו על הרשעים המצליחים ורחוקים מאור פניו יתברך כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה. אמר כמתנחם מה שחשב תחלה אך ריק זכיתי לבבי וגו' אבל ואני בער ולא אדע וגו' הכוונה ע"י הצלחתם וסיבת עשרם הם רחוקים מישועת ה' אבל אני לעניי וחוסר סבות טבעיות תמיד עמך אחזת ביד ימיני וגו' מי לי בשמים. ועמך. כלומר בהיותי קרוב עמך לא חפצתי שום סבה אחרת לא בשמים ולא בארץ. והכונה מי לי סיבה אחרת בשמים ובארץ יותר בטוחה כאשר אני דבוק עמך. ואמר עוד לא די שלא חפצתי סבות חצוניות להשען בם אף אם כלה שארי ולבבי כלומר אף בהיותי נעדר וריק מסבות טבעיות והם השאר והלב עומד לכלות אשר הם סבת חיותי הגשמי עכ"ז לא אדאג כי לא לבד קרבת אלהים תעמוד לי במקום סבות החצוניות מבטח הרשעים אף צור לבבי וחלקי כאומר חלק חיותי ג"כ לאלהים לעולם. הכוונה קרבת אלהים תעמוד לי במקום סבה טבעית פנימית וחצונית. ואמר עוד כי הנה רחקיך יאבדו. כלומר הסבות המרחיקים ה' מהאדם הם העושר והצלחה טבעית אינם קיימים כי אם אובדים. הצמתה כל סבה חצונית אשר היא סבה להיות האדם זונה ממך בעושר וכבוד. אבל אני קרבת אלהים בעת לי טוב כלומר אף אם יש לי כל טוב עוה"ז לא יניעו לבבי להזנות אחריהם ולסור לבי מאת ה' שיתרחק ממני על ידיהם. כי אם שתי בה' מחסי לספר כל מלאכותיך. כלומר עיקר תכליתי קרבת אלהים וזה תכלית שליחות האדם בעוה"ז לחפוץ קרבת אלהים. וכל זה תעוררנו מיני השבלים הנ"ל. וזהו שבולת חטים אומרת בבחי' רוב לבושים המסבבים החטה לשמרה מפגעים מאת הטבע נתבונן ממנה ויחשב כאלו תאמר זאת בעצמה. שיר המעלות כאומרת השיר הראוי למי שעלה במעלות העושר והכבוד יותר מזולתו כמוני אשר אני לבושה בכמה לבושים מידי הטבע לשמרני מכל פגע רע. מ"מ זולת עזרו ית' לא יועילנו כ"ז אף יהיו לי בעוכרי לפי מעלותי יותר מזולתי אני רחוק ממנו יתברך יותר מזולתי לכן השיר השייך לפי מעלותי הוא ממעמקים קראתיך ה' מעומקא דלבא והכנעה יתירה. ועם כל זה קראתיך וזה מורה על רחוקו ית' ממני כי קריאה הוא מרחוק. אבל שבולת שעורים אומרת והיא אשר אין לה שום לבוש מהטבע לשמרה. יבחן האדם המתבונן ממנה ותהיה כאלו מספרת חסדי ד' בפיה תפלה לעני כי יעטוף בשמלתו לעורו ומתפלל ונשען על ה' בכל לבו ואז יהיה ה' קרוב לו כ"כ עד אשר לא יצטרך לקרוא כלל כי אם לפני ה' ממש העומד לעומתו. ישפוך שיחו. כמ"ש דוד אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. כלומר אינני כקורא לרחוק ממני. כי אם כאדם השופך נפשו ומזמות לבו לרעהו הקרוב אליו וחרד לטובתו. וזהו אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד. וכמו כאן ולפני ה' ממש ישפוך שיחו

והנה כבר כתבתי בספרי דגן שמים למס' ר"ה (דף י"ז ע"א) לפרש (בתהלים קט"ז) אהבתי וכו' ובימי אקרא וכו' ובשם ה' אקרא וכו' דהוא כפל. עפ"י הנא' בפ' עקב (י"א י') כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. והיה אם שמוע וכו' ונתתי מטר ארצכם וכו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר וכו' ע"ש. דלכאורה קשה דקאמר לא כארץ מצרים אלא טובה הימנה ע"ש ברש"י וברמב"ן יכול בגנותה הכתוב מדבר וכו' ע"ש. ולכאורה מה זה טובתה הא אדרבה ארץ מצרים נוכל להשקות בכל עת שנרצה אבל ארץ ישראל דרק למטר השמים תשתה מים א"כ לפעמים הגשמים נעצרים וכנא' להלן ועצר את השמים ולא יהיה מטר

ואפשר לומר דבאמת זאת טובה גדולה מה שצריכים בכל עת לסיוע מהש"י עפ"י ששמעתי בשם הרה"ק מהר"ם מווארקי ז"ל בקללה להנחש ועפר תאכל כל ימי חייך דלכאורה מה זה קללה כיון שיהי' לו אכילה בכל מקום בואו ואל יחסר לו מאומה בשום פעם. ואי משום דהאכילה היא עפר הלא זה אין נפקותא כיון דמזה חיותו וטוב לו זאת כשעורים ושאר ירקות לשאר בע"ח. ועוד נצמח לו טובה אשר לא ירעב בשום פעם ולא כשאר בע"ח אשר גם הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם (תהלים ק"ד). ותי' דזאת באמת קללה הוא באם אין נצרכים עוד לצפות ליד השי"ת. והוא כמו אב שכועס על בנו ואמר לו לך מעל פני ולא תבוא לפני לעולם. כי אין לי עוד שום שייכות עמך. כן הרחיק הש"י את הנחש בקללה ואמר לו עפר תאכל. היינו שלא תהי' לך שום שייכות לצפות למזון מידי ולא כמו שאר בע"ח הכפירים וכו' ולבקש מאל אכלם היינו מיד הש"י הנותן. אבל הנחש השליכו מע"פ שלא יצפה אליו ית"ש כלל וכלל. ועי' בס' שמחת ישראל ד"ל

ועפי"ז פירשתי (בתהלים ב') שאל ממני וכו' וברש"י התפלל אלי בכל עת שאתה בא להלחם באויביך ע"ש. ולכאורה למה לא הבטיח לו הש"י מיד בפעם א' שיעזור לו בכל מלחמותיו ולמה אמר לו שאל ממני היינו שיתפלל בעת הצורך. אכן הענין כנ"ל שיהי' לו שייכות בכל עת לצפות ולבקש מהשי"ת העוזר. והוא אהבת אב לבנו שנצרך אליו בכל שעה והאב מרחם ומושיע. ועונה לכל קוראיו. כאשר שמעתי מאדמו"ר הגה"ק בעל שפת אמת ז"ל פי' ויתן לך וברש"י יתן ויחזור ויתן. היינו לא בפ"א. רק מוטב להיות בכל עת מקבל מאת ד' חסדו וטובו. ועד"ז יש לפרש בפ' תולדות ויגדל האיש וכו'. ובתהלים (קמ"ה) ואתה נותן וכו' בעתו. ובתהלים (ה') ביום קראנו

וכל דברינו אלה יש לכוין בגמ' יומא (דע"ו) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה לא ירד להם לישראל מן פ"א בשנה אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בו"ד שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פ"א בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פ"א בשנה. עמד ופסק