תירוש ויצהר (שו"ת) מו

אות באות ממש. ולזה כוונו בתשובותיהם אשר הגאון מהרש"ק קורא העלה בשם תקנות קבועות. כשמו כן הוא. וכאשר אנו רואין מפורש יוצא בתוך התקנות טעמם ונימוקם מצד נשיאות פנים כאשר כ' הגאונים הנ"ל בשו"ת שו"מ וטטו"ד. וע"ז כיוון הגאון ש"ב בעל ישועות יעקב שהזכרתי לעיל שכ' שגם הוא בא בין החותמים. וכמבואר חתימתו בראש גאוני דורו. ועמו הגאונים הק' רא"ז מרגליות בעל בית אפרים ופ"ת. ור' אי"ה ממעזבוז בעל אוהב ישראל. והרב מבראד בטל שו"ת גור ארי' יהודה. והרב מאוסטרה בן הגה"ק בעל מאיר נתיבים. ור"י מראדוויל בהגה"ק ר' מיכלי מזלאטשוב. והרב מזאמושטץ הוא בעל שו"ת זכרון יצחק (הוא היה אבדפ"ק קראסניבראד בן הגה"ק בעל משנת חכמים). והרב מקאזמיר הוא חמי זקיני הגה"ק המחבר מ' משולם זלמן אשכנזי. והמגיד מקאזניץ בעל באר משה. והרב מזידיטשוב בעל עטרת צבי. והרב מזאלקווי בעל יד יוסף. והרב מפשעווארסק בעל שו"ת משיב כהלכה. ושאר גאונים וקדושים כל אלה שנים ועשרים זכותם יגן עלינו. ואחריהם הסכימו גאוני הדור שלפנינו זי"ע. ואנן מה נענה אבתרייהו. וכ"ש דלא אכשיר דרי (עיין יבמות דף ל"ט חולין דף צ"ג ועיין בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ד). והשי"ת יציל אותנו משגיאות ומכשולים כתפלת רנב"ה התנא שלא יארע דבר תקלה וכו' כעתירת ובקשת הכותב מתוך טרדה. ומקצר במקום שיש עוד להאריך: ידידו עוז. סימן יט

בשם ה' ד' ב"ב ל"ד למסב"י תרפ"ח ווארשא

לכ' ידידי המופלג בתורה וכו' מו"ה בנימין נ"י ברשי בווארשא

אשר שאל אותי אם הנני מסכים שידפיס מחדש הס' דרכי ציון מרבינו עובדי' מברטנורא ז"ל וכו'. אגב ארשום לכ' מה שאמרתי לפרש בכונת הגמ' ברכות (דנ"ז ע"א) ארחב"א וכו' הרואה שעורים בחלום סרו עונותיו שנא' (ישעי' ו') וסר עונך וחטאתך תכופר. א"ר זירא אנא לא סלקי מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא. ובמהרש"א פי' סר עונך קרוב לנוטריקון של שעורים כמו שפרש"י לעיל בגמל. ואר"ז עלה אנא לא סלקי מבבל לא"י וכו' עפ"י מ"ש כל הדר בא"י שרוי בלא עון ע"ש. ועי' בזה בסוף שו"ת זכרון יוסף. ובשו"ת אבני נזר חיו"ד סי' תנ"ד. ובס' שלום ירושלים סי' ו'. ובספרי פינות הבית סי' פ"ח. בכונת הגמ' ובצחות אמרתי כי הנוסעים לאמעריקא הוא לעשות חיי עונג כמ"ש "צו מאכין א לעבין'. אבל לא"י צריך להיות גם ע"ד הגמ' (פסחים ד"ח.) לענין פירות גינוסר נמצאת עליה שלא לשמה. והיינו גם לחיות חיי צער. וכמש"כ (בזוה"ק פנחס דרל"א:) דדיירי בארעא דישראל יודעים ענין תרועה ע"ש. וכאשר פירשתי (בכתובות דקי"א) אנן בסובלי חלאים מתנינן לה. היינו שדר בא"י וסובל גם חלאים המהלכים בארץ. עי' פינות הבית סי' פ"א. וזה אף במאכל שעורים ע"ד גמ' (פסחים ד"ג:) שעורים נעשו יפות. לך ובשר לסוסים. ומאכל יחזקאל הנביא והבן

ונלע"ד בזה בהקדם מש"כ בפרק שירה ג'. שבולת חטים אומרת: שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. שבולת שעורים אומרת: תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכ' בס' כנף רננים דטבע אלו ב' מיני השבלים הפכים זה מזה. החטה קבורה כולה בתוך השבולת ממש מוקפת בכמה מיני מוץ לבד מקליפתה הנטחנת עמה. והשעורה תקועה בשבולת ערומה מכל מיץ לבד קליפתה הדביקה בעצמה וכל הגרעין חוץ לשבולת כאשר יראה הרואה. והבחינה הזאת תעיר ותעורר למשכיל המתבונן חסדי ה' על ברואיו איך אין מעצור לה' להושיע ברב הסבות או במעט ואף בלא סיבה טבעית כלל. והעשיר לא ירבה שמירתו מפגעי הזמן ומקריו על ידי סיבת ממונו ועשרו. כמו הדל שלא ימעיט שמירתו מפגעיו אף אם אין לו כל. יסך בעדו. ואדרבה העני סמוך לבו יותר להמלט משעות הרעות המתרגשות לבוא לעולם במה שאין לו סיבה טבעית להשען עליו ונשען על רחמי שמים ועי"ז הוא בטוח בשמירתו. כי לבו נשבר ונדכה ונאמר קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע לזה בל יתן הרעה והיגון לגשת אליהם כלל. כי אין לו במה לדחותם. וזה שאמר שלמה ע"ה כופר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה. כלומר העשיר לפעמים ישמע גערת מקרי הזמן ופגמם הואיל כי יוכל לתת כפרו בעשרו. אבל הרש אין לו במה לפדות נפשו. לכן לא ישמע גערת הזמן כלל כידוע מרבות רעות וצרות העוברים על מפתן העשירים ונחלץ מהם עני בעניו. משא"כ העשיר אם ברוב סבותיו הטבעיים מה' יסור לבו ואז בחרות אף ה' בו לא יועילוהו רוב עשרו. ונהפוך הוא כי הם יהיו לו בעוכריו להדיח עליו הרעה. כמ"ש לא יועיל הון ביום עברה. ואמר עוד הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו וגו'. אבל יותר ויותר צריך העשיר להשפיל דעתו לבל יבטח ברוב עשרו ויכנע מלפני ה' ויבקש שישמרנו מכל צרה ורעות המיועדים עליו. כי האדם המעוטר ומוקף מסבות טבעיות להשמר מכל צרה כמעט בלתי אפשר שלא יחלק לבו מבטוח בה' לבל יתרחק ממנו הבורא יתברך. משא"כ לרש אין כל בלתי אל ה' עיניו והוא מתקרב לו וכמ"ש קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע אמר אצל נשברי לב קרוב ואצל דכאי רוח יושיע ולא קרוב. והוא כדברינו כי מי שאין לו סיבה לבטוח עליו לבו נשבר בקרבו ועיניו אל ה' וזה קרוב ה' לנשברי לב אבל דכאי רוח הוא תואר לאנשים יש להם סבות טבעיות ולא נשבר לבם. ועם כ"ז בעת צרה עוזבים גובה רוחם ונדכאים ברוחם לעזרת השם. עליהם אמר ואת דכאי רוח יושיע בעת קראם אליו בכל לבם אבל אינו קרוב להם כי אם לנשברי לב כנ"ל

ועל כל זה יתעורר המתבונן מב' נמצאים אלו והוא אם כי החטה הלבישה הטבע בכמה לבושים ישמרוה מפגעים העוברים עליהם ונמשלה לעשיר. והשעורה אין לה כי אם קליפתה כעני זה שאין לו כי אם שמלתו לעורו. עם כל זה לענין מקרי התבואות הנגזר מאתו יתברך בפשע ארץ אין הפרש ולא תמלט החטה עם רוב לבושיה ונהפוך הוא כי יותר מקרים עוברים על החטה מאשר על השעורה אף כי לא עשתה לה הטבע לבושים שונים לכסות מערומיהן להגן עליהם מחורב ביום ומקרח בלילה

ויתכן לדעתי בא העומר מן השעורים להורות על עת צאתנו ממצרים. עיקר סיבת ישועתנו היה במה שלא נשאר לנו שום סבה טבעית נושע על ידה ואז תלינו בטחוננו בו יתברך והלכנו אחריו במדבר בארץ לא זרועה לכן הקפידה התורה בו קצירה לשמה ובאה שבלים להורות ע"ז כמו שהשעורה בטבע ערומה מלבוש ובחסד אל נשמרה מכל פגע וזולתו אין לה על מה לסמוך. ככה היינו במצרים חסרים מכל סבה טבעית תסבב ישועתנו כמ"ש הנביא ואעבור עליך וגו' ואת ערום ועריה. לכן תהיה זאת לנו למזכרת לעורר את לבבנו כנ"ל לבל נפנה אל רהבים אך נשליך עליו יהבינו ומושיע אין בלתו. לכן מצינו במדרש כי המצוה הזאת עמדה להם בעת צרה. וז"ל מדרש רבה אמר ר' אבהו ור' סימון וריב"ל היא שעמדה להם בימי גדעון שנאמר ויבא גדעון וגו' והנה איש מספר לרעהו חלום וגו' והנה צליל לחם שעורים וגו' ובזכות מה נצולו בזכות לחם שעורים ואיזו היא זו מצות העומר עכ"ד. והכוונה כי או לא היה להם שום