תירוש ויצהר (שו"ת) מב

ולכאורה הבאתי עוד ראיה דרב סובר מצות לאו ליהנות ניתנו עפ"י סברת הפרי מגדים בפתיחה לאו"ח ח"ד אות ז' דשלא כדרך הנאה שוה למצות לאו ליהנות ניתנו ועיין בזה בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' ל' ועיי"ש בשם הכו"פ יו"ד סי' פ"ז דשלא כדרך הנאה ונותן טעם לפגם שוים ועיין מזה בס' עט סופר ח"ב (דף כ"ו ע"א) ורב דסובר בע"ז (דף ס"ח ע"ב) נותן טעם לפגם מותר אם כן לדידיה שלכד"ה אינו חשיב הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ר"ה משמע מש"ס עירובין הנ"ל דסובר מצות ליהנות ניתנו ומיושב כנ"ל, אכן בגוף דין זה אי רב סובר נותן טעם לפגם מותר או אסור הוי ספיקא עיי"ש בע"ז אבל שמואל דסובר בע"ז (דף ס"ז) דנוטל"פ מותר בודאי סובר מללה"נ ומה גם דשמואל סובר בירושלמי פ"י דתרומות דריחא לאו מילתא אף לכתחילה וממילא דסובר מללה"נ ועיי"ש בארץ צבי. ובדרך זה אמרתי בישוב קושית התוס' שבת (דכ"א ע"א) דמנ"ל לרבא דר"ה סובר מותר להשתמש לאורה דילמא הטעם דאין מדליקין בשבת משום דכבתה זקוק לה. אכן י"ל דהנה המשנה למלך בפ"ג מה' תרומות כ' הטעם דסובר ר"ה דאין מדליקין בשמן שריפה דחיישינן גם בחול הואיל דמותר להשתמש לאורה דילמא אתי לאסתפוקי מינה ומיושב בזה קושית התוס' דרבא מוכח דסובר ר"ה מותר להשתמש לאורה מדאסור בשמן שריפה אך בפ"י כתב די"ל דלמאן דאמר אסור להשתמש לאורה אינו רשאי להדליק בשמן שריפה דמביאו לבית הפסול דקיי"ל מותר שמן שבנ"ח עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו ואסור להפסיד שמן שריפה עיי"ש. אבל ראיתי בס' עץ הדעת טוב שבת שם שכ' על דברי הפ"י דלכאורה אין זה מספיק כ"כ דעדיין מותר להדליק בשמן שריפה והיינו דלא יתן לחנוכה יותר מהשיעור אך דנראה לי ברור למאן דאמר אסור להשתמש לאורה הוא מפסיד להשמן שריפה גם בשעה שדולקות למצותו דשלך יהיה בעינן בתרומה והרי אסור ליהנות בה שום הנאה והנאה זו דמקיים המצוה לא הוי הנאה דמללה"נ ובעינן הנאה דתשמיש ממש וזה ברור עכ"ל העהד"ט. א"כ יש שני טעמים לאיסור בשמן שריפה בחול בחנוכה או מטעם דאתי לאסתפוקי וזה דווקא אם נאמר מותר להשתמש לאורה או מטעם דבשעה שדולקות אסור להשתמש לאורה. והנה רב הונא דסובר מלה"נ כאשר הוכחתי מש"ס עירובין הנ"ל ע"כ ליכא למימר אליבי' דאוסר בשמן שריפה מטעם דבשעת הדלקה אינו נהנה כסברת העהד"ט דהא מצות ליהנות ניתנו. וע"כ מוכרחין לומר דאתי לאסתפוקי מיניה כסברת המשל"מ וא"כ מוכח דסובר מותר להשתמש לאורה ומיושב קושית התוס'. והבן

והנה בילדותי כד הוינא טליא אמרתי ת"ל ליישב קושית התוס' בר"ה (דף כ"ח ע"א) דמקשים על ר"י שסובר בשלמים לא יצא ובשופר של ע"ז יצא עיי"ש. ואמרתי בהקדם קושית האחרונים איך סובר ר"י בשופר של ע"ז יצא הא איכא לאו דלא תביא תועבה ושיטת הראשונים דאף בלא נהנה עיין במגילת אסתר שורש ט' ורמב"ן מצוה קצ"ד וא"כ הוי מצהב"ע. אף אי נימא מללה"נ. ועיין בהריטב"א סופ"ק דע"ז (דף כ"א) דבלא הנאה הוי עכ"פ איסור דרבנן ודעת רש"י פסחים (דף ל"ט) במרור של טבל דאף באיסור דרבנן פוסל מצהב"ע ועיין תוס' נדרים (דף י' ע"א). ופשוט יש ליישב עפ"י סברת תוס' סוכה (דף ל') דאין העבירה גורם המצוה. אכן הרמב"ם ז"ל חולק על סברא זאת עיין בס' מימי הדעת בסוגיא דשופר ש"ע (דף י"ט ע"ב) דדייק מהא דכ' הרמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח הלכה ט' אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וחדש וכו' ואצ"ל מן הערלה וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה הב"ע עיי"ש. ולסברת התוס' דהיכא שאין העבירה מסייע למצוה לא מיפסל משום מצהב"ע א"כ אמאי פסולין הני משום מצהב"ע וא"כ מוכח מזה דהרמב"ם לא ס"ל סברא הנ"ל ועיי"ש עוד ראיות בשיטת הרמב"ם ז"ל. אכן יש ליישב דר' יהודה לשיטתו שסובר דיוצאין אף במצהב"מ כדעת תוס' גיטין (דף נ"ה ע"א) ובתוס' ב"ק (דף ס"ז ע"ב ) א"כ אף דאיכא לאו דלא תביא תועבה עכ"ז יוצאין בששע"ז. אכן לפי זה יקשה למה סובר ר' יהודה בשופר של שלמים לא יצא הא הוא לית לי' מצהב"ע. אכן יש לומר דשם יהי' מתוקן האיסור אי נימא דלא יצא לכך לא יצא כסברת הרשב"א יבמות (דף ק"ג) ובזה מיושב מה שהציע לפני כ"ת קושית אביו הרה"ג זצ"ל בהא דסובר ר"י בשופר ש"ש לא יצא אף דלית לי' מצהב"ע כתוס' הנ"ל וכן ראיתי בס' חתנ"ס (דף ק' ע"ב) וזה תוכן דבריו מצוה הגורמת העבירה כגון למ"ד מלה"נ ותקע בשופר של ע"ז דהמצוה היא בעצמה העבירה מפני שע"י שקיים המצוה נהנה למ"ד מצות ליהנות ניתנו בזה כ"ע מודים דאמרינן בי' מצהב"ע ולא יצא מפני שמצוה זו גורמת העבירה וכ"כ הרשב"א בהדי' ביבמות (דף ק"ד) גבי סנדל של ע"ז דלמ"ד מלה"נ לא מהני חליצה דע"י שאנו אומרין לא מהני לא נהנה ולא עבר וכו' ובזה א"ש דר"י דס"ל בגיטין נ"ה דקרבן גזול כשר ולית לי' מצהב"ע כמבואר בתוס' שם וס"ל תקע בש"ש עולה לא יצא ופירשו בו המפרשים משום מצהב"ע. והא בגיטין לית לי' מצהב"ע. אבל א"ש כנ"ל דזה מיקרי עבירה הבאה ע"י מצוה ובזה כ"ע מודים עכ"ל] וכן סברת המהרי"ט דהיכא שיתוקן האיסור אעל"מ וזה דוקא בשופר של שלמים דשם הוא רק הנאת המצוה מטעם דר"י סובר מלה"נ שפיר הוי מצוה הבאה בעבירה. אבל בשופר של ע"ז דהוי בלא המצוה לאו דלא תביא תועבה. א"כ כיון דבל"ז לא יתוקן האיסור שפיר אמרינן דיצא דלית לי' מצוה הבאה בעבירה. ואף דעתה יהי' שני איסורים זאת אין נפ"מ כעין סברת הרשב"א בענין דשיל"מ ועיי"ש בס' מימי הדעת. וממילא מיושב קושית התוס' דבאמת סובר ר"י מלה"נ ולכך בשלמים לא יצא ואף דהוא סובר מצהב"ע יוצאין רק כיון דכאן יהי' מתוקן האיסור כ"ע מודים דלא יצא. אבל בשל ע"ז דיהיה נשאר הלאו דלא תביא תועבה ובין כך ובין כך לא יהי' מתוקן האיסור שפיר יוצאין כיון דלית לי' מצהב"ע והבן. אח"כ נדפס שו"ת תורת חסד סי' למ"ד וראיתי שם רמז לדברי אלה עיי"ש

ואשר הקריב לפני כ"ת את משפטו עם הרה"ג מו"ה סיני נ"י שיפפער הרב דק"ק קארלסרוה במדינת באדן בדבר חידושיו הנדפסים בשו"ת כנח"י סי' נ"ח ליישב סוגית הש"ס מברכות (דף מ"ז) וגיטין (דף ל"ח) עפימש"כ בס' קרבן ראשית דמצהב"ע תלי' דווקא אם נאמר מלה"נ אבל למ"ד מללה"נ לא חיישינן למצהב"ע א"כ בש"ס ברכות דקאי לר' יהודה דסובר מלה"נ לשיטת התוס' בר"ה (דף כ"ח) שפיר מקשינן מצהב"ע הוא. ובגיטין דקאי לשמואל ואפשר דסובר מללה"נ וליכא למימר מצהב"ע עכת"ד. וע"ז העיר כ"ת דדברי הקרבן ראשית קשה להולמן דהא חזינן דרבא סובר בסוכה (דף ל') ובתמורה (דף כ') מצהב"ע וסובר בר"ה (דף כ"ח) מללה"נ גם הרמב"ם בפ"ח מלולב סובר מצהב"ע לא יצא וסובר בפ"א דשופר מללה"נ עכת"ד כבוד מעלתו. הנה אין הס' קרבן ראשית בידי ולא אוכל לדעת הנאמר בו ורק בילדותי ראיתי בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' צ' אות י"א שמביא זאת מס' קרבן ראשית ומאז מעולם קשה לי להבין דברי הק"ר אשר לכאורה יש סתירה לזה מסוגיתינו

ואפשר ליישב קצת דהא דעת מהר"ם די בוטון בתשובה הובא במשנה למלך פ"ה מה' אישות דאף דמללה"נ אבל לכתחילה אסור ורק בדיעבד יצא ויש חולקים בזה. ועיין בכנה"ג יו"ד סי' ר"ח ובגט פשוט סי קכ"ד סק"א ובחק יעקב או"ח סי' תמ"ה. ועיין בפתיחה כוללת לפרמ"ג או"ח סי' כ"ט ובשו"ת נוב"י מה"ת תאו"ח סי' קל"ד ובשו"ת שערי דעה חאו"ח סי' ע"ט ובזה יש ליישב קו' הפרמ"ג או"ח סי' רצ"ח בא"א בנר של כותי דאוסרין משום מסיבת ע"ז והא מללה"נ והובא בס' מעון הברכות לחותני זקיני הק הגה"ק מקעמפנא ז"ל בברכות (דף נ"ג ע"א) ולהנ"ל ניחא דהא לכתחילה אסור. וכן מיושב קושית הברית