תירוש ויצהר (שו"ת) מ

בין בחול ובין בשבת. ומיושב קושית המהרש"א. והבן

ובזה מיושב ג"כ הא דלא קיבלה משמי' דר' ירמיה. ומשמי' דר' יוחנן קיבלה. דהנה יש לומר דלכך לא קיבלה משמי' דר' ירמיה שאמת טעמו דרב דכבתה אין זקוק לה כיון דזאת הוא נגד הסברא הפשוטה. דהא מצד הסברא צריך להיות זקוק לה להדליק ולתקן כיון שאמרו ז"ל שיעורא עד שתכלה רגל מן השוק. ויותר יש להסביר עפ"י שהקשה בחי' המאירי לשבת בשמעתין וז"ל, ושמא תאמר לכולם אע"פ שאין זקוק לה האיך מתירין לו לכתחילה לעשות המצוה שלא כראוי? והקושיא הובא ביותר ביאור בס' "בית הלוי" עה"ת בחידושיו לחנוכה וז"ל. מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה. לכאורה קשה דהא גם למ"ד דאין זקוק לה. מ"מ מודה דעיקר המצוה לכתחילה הוא שידליק כל משך הזמן וכדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ולהך מ"ד מפרשינן דהברייתא קאי לשיעורא שצריך ליתן בו שמן כשיעור הזה וא"כ האיך רשאי להדליק בשבת. והרי שמא יכבה ונמצא שלא דלק השיעור. ושם בבית הלוי במאמר השני כ' עוד להקשות אף דכבתה אין זקוק לה. מ"מ הרי מבואר בש"ע שאם העמידו במקום הרוח לא יצא. וא"כ בכל שמנים הפסולים כיון דיש לחוש שיכבו. א"כ איך מותר להדליק בהם. וכ"כ בבית הלוי שם בד"ה אי נמי לשיעורא. פירש"י שצריך ליתן לו לכתחילה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה. הנה לפי"ז מוכרח דודאי מצותו לכתחילה שידליק כל השיעור הזה אף למ"ד אין זקוק לה כשיכבה רק דאם כבה אין בו מצוה להדליקה. וא"כ הדר קשה דאמאי שרי בהני שמנים הי' לו למיחוש דילמא יכבה ונמצא דלא יקוים המצוה כתיקונה וכו'. עיי"ש (דף כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"א ודף כ"ט ע"א) מדפי הספר

אכן להסביר הענין וליישב קושיות המאירי והבית לוי ושיהי' גם עפ"י הסברא החיצונה. י"ל דהנה בש"ס ב"ק (דף כ"ב) פליגי ר' יוחנן ור"ל אי אשו משום חציו וכתב הנימוקי יוסף וז"ל ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן בע"ש עם חשיכה להדליק הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' הרי הוא כאילו מבעירה הוא בעצמו בשבת וכו' לא קשיא שהרי חיובו משום חציו כזורק חץ שבשעה שיוצא החץ מת"י באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן לי' מעשה דמכאן ולהבא. דאי חשבינן לי' הו"ל למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וכו' אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה. וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל. וכמאן דאגמרי' בההיא עידנא חשוב עכ"ל. וא"כ לסברת הנמוק"י שפיר הסברא נותנת דאם כבתה אין זקוק לה דהא בשעת הדלקה הוי כאילו נגמר כבר המצוה וכל השיעור. וא"כ אף דסובר מצותו משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק והיינו לשיעורא שצריך לתת כ"כ שמן בנר שידליק זה השיעור. אבל מ"מ כיון שהי' כ"כ שמן בנר כפי השיעור הוי כאילו נגמר כל המצוה וכל השיעור. אבל באם לא הי' שיעור השמן. א"כ אין שייך לומר שכבר נגמר המצוה דהא לא הי' שמן כ"כ כפי השיעור, וסברת הנימוק"י הוא רק דכל מה שיש שמן בנר הוי כאילו נגמר בההיא עידנא שהדליק. ועיין לידי"נ ש"ב בו"תש "דבר משה" מהד"ק סי' פ"ו ובשו"ת ארץ צבי מאו"ח סי' נ"ג שתמהו למה באמת יוצאין במצות נ"ח הצריך שיעור עד שתכלה רגל מן השוק. ולסברת הנמוקי יוסף בנ"ח בע"ש אם נאמר דהוי כאלו נגמר בזמן ההיתר א"כ לא קיים המצוה המוטלת, עליו למ"ד כבתה זקוק לה עיי"ש. והנה כל קושיותם הוא רק למ"ד כבתה זקוק לה אבל למ"ד אין זקוק לה א"כ ניחא שפיר דאף דהוי כאילו כבר נגמר בזמן ההיתר לא גרע מאילו כבתה דג"כ אין זקוק לה. וא"כ כיון דסובר רב כבתה אין זקוק לה א"כ ליכא חשש דשמא יפשע ולא יתקן דהא אין צורר לתקן. ואי משום דדילמא יכבה. א"כ תיכף בשעת הדלקה הוי כמו שאין בו שיעור. זה אינו דהא הוי כמו שכבר נגמר המצוה וזה דווקא למ"ד אשו משום חציו והיינו ר' יוחנן (בב"ק שם). ולכך כשאמרו משמי' דר' יוחנן קיבלה אבל כשאמרו משמי' דר' ירמיה בטעמא דרב לא קיבלה כיון דלא מצינו שיסבור רב אשו משום חציו. ומה גם לפימש"כ בחידושי הרי"ם בחידושיו לשבת בשמעתין דסברת הנימוק"י דאשו משום חציו הוא רק אם נאמר דהדלקה עושה מצוה עיי"ש. והנה בשבת (דף כ"ב ע"ב) משמע דרב סובר הנחה עושה מצוה ועיי"ש בתוס' א"כ ליתא אליבא דרב סברת הנימוק"י. ולכך לא קיבלה משום דקשה כל הקושיות הנ"ל. וגם הסברא אינו בפשיטות דהא הסברא החיצונה הוא דכבתה זקוק לה. והנה הראה לי אחד מתלמידיי שי' מש"כ ידי"נ הגאבד"ק אברעזאן' שי' בסוף ס' משפט שלום (דף קי"ט) עפ"י דברי הנימוק"י הנ"ל. אבל דבריו דחוקים למעיין שם. והבן

באופן אחר אמרתי ת"ל בישוב קושיות הפ"י שהזכרתי לעיל דלמה אין מדליקין בשמן שריפה בחול הא בוער יפה. גם מה שמקשים למה לרב מדליקין בשמן שריפה הא כתותי מיכתת שיעורי'. ואפשר לומר בהקדם מה שכתבו האחרונים דלא שייך כתותי מ"ש דהא הואיל ואי בעי מיתשל עלי'. אכן אכתי קשה אי מיתשיל הדרא לטיבלה וטבל אסור בהנאה. אכן קיי"ל מללה"נ. עיין בזה באורך בהקדמת ס' ים התלמוד ע"ד החידוד. והנה רב מצינו דאית לי' מללה"נ עפ"י סברת הפרמ"ג בפתיחה לאו"ח ח"ד אות זיי"ן דשלא כדרך הנאתן שוה למללה"נ. ועיין בזה בשו"ת "ארץ צבי" חאו"ח סי' למ"ד ועיי"ש בשם הכו"פ סי' פ"ז דשכד"ה ונוטלפ"ג שוים ותלי' זב"ז. ורב דסובר בע"ז (דס"ח ע"ב) נוטלפ"ג מותר. א"כ לדידי' שלכ"ד הנאתן אינו חשיב הנאה וממילא מללה"נ. ועיין בס' מלא הרועים (כללי נוטל"פ וכללי טעם כעיקר וכללי מב"מ) בזה והבן. אבל ר"ה דסובר כר"א בעירובין (דף למ"ד) דהאוסר ע"ע ככר אין מערבין בו ומקשים שם בתוס' הא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו להנות ניתנו עיי"ש. לכן י"ל דר"ה סובר באמת מלה"נ. ומכאן ראי' לזה. ולתרץ קושיות התוס' בעירובין דכיון דחזינן דר"ה סובר דאין מדליקין גם בשמן שריפה. וצ"ל משום דכתותי מ"ש. ואי משום הואיל. א"כ יחזור לטיבלה ויהי' אסור בהנאה דהא ר"ה סובר מלה"נ. אבל רב דסובר מללה"נ הוא יתרץ שם בעירובין כתי' התו'. ולכך באמת מדליקין גם בש"ש ול"ק כמ"ש כיון די"ל הואיל ומה דיחזור לטיבלה ל"ל בה דהא מללה"נ כתי' הקדמת ים התלמוד הנ"ל. והארכתי בזה באופנים שונים ת"ל: והנני ידידו סימן יז

בשם ה' אור לעש"ק מקץ ח' דחנוכה תרנ"ט דפ"ק פלונסק

לכבוד ידידי הרב המאוה"ג כש"ת מו"ה אברהם שליט"א יאעלסזאהן בק"ק לוצין פלך וויטעפסק

גי"ה קבלתי ואלה דבריו כאשר ראיתי בכנסת חכמי ישראל סי' רכ"ז בהערותיו הנחמדות שזכר הדרת גאונו שבס' תל תלפיות סי' י"ט חלק ה' האריך בשינוי הגרסאות מברכות מ"ז לגיטין ל"ח לבאר עפ"י שיטתו דשמואל סובר מצות לה"נ וכו' ור' יהודה סובר מללה"נ וכו' לכן נפשי תערוג לדעת את ביאורו בזה הענין כי נחוץ ודרוש לי לראותו ע"כ יעשה נא החסד הזה עמדי ע"י עושי דבריו לשלחני העתקה מס' הנ"ל שאינו תח"י ולו הצדקה תהי' ולי לגאולה ובקול תודה אזבחה וכו' עכ"ל. הנה אמת נכון הדבר