תירוש ויצהר (שו"ת) לט

וכיון דהוי בידו. גם ר"ח מודה כנ"ל. ויש לדבר מסברא זאת בש"ס פסחים (דף ס"ב ע"א)

והנה בס' "שמחת יו"ט" ביצה (דף כ"א ע"א) מחדש. דהואיל תליא בברירה. שהרי סוף סוף לא באו האורחים. וי"ל למפרע דאגלאי מילתא שהכין לצורך חול ואפשר לומר דמאן דס"ל הואיל. ס"ל אין ברירה. ולא אמרינן אמלמ"פ. כיון דבשעת אפיה אפשר שיקלעו אורחים אע"ג דלא אתו מ"מ אינו לוקה דבשעת אפיה לא הי' מבורר וכו' עיי"ש

ולפי"ז רב הונא דסובר בנדרים (דף מ"ה) כראב"י וסובר ברירה. א"כ משמע דסובר דלא אמרינן הואיל. ובזה נ"ל לפרש הא דכ' רש"י בביצה (דף כ"א ע"א) ד"ה כל חדא דר"ה פליג אדר"ח. דאמר חציה של נכרי וחציה של ישראל אסור לאפותה. והיינו משום דבאמת מבואר בהא דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין נאפת ביו"ט. דלא אמרינן אפשר למפלגה בלישה. וגם על רב חסדא מקשה הגמ' שם מהא דעיסת הרועים. והתי' שמתרץ הגמרא אלא כגון דאית לי' נבילה דודאי אפשר לפייסן בנבילה. זה התירוץ יוכל להיות רק לרב חסדא ולא אליבא דרב הונא. כי לכאורה אין להבין גם לר"ח תי' הגמרא. כיון דר"ח לית לי' הואיל. א"כ כמו שלא הספיק אליבי' התירוץ הקודם בגמרא שם. "שאני עיסת כלבים הואיל ואפשר לפייסן בנבילה". כמו כן לכאורה אין לתרץ אלא כגון דאית לי' נבילה. דודאי אפשר לפייסן בנבילה. דהא סוף כל סוף צריך לדון בזה משום הואיל כנ"ל. וע"כ לומר כסברת המלא הרועים שהזכרתי. דהיכא דבידו גם ר"ח מודה. וא"כ דוקא לר"ח יש תירוץ הגמ' כגון דאית לי' נבילה. אבל לר"ה דסובר ברירה. א"כ י"ל דלית לי' הואיל כלל. ואף הואיל דבידו לית לי'. וא"כ הוא סובר כהא דעיסת כלבים. ושפיר כ' רש"י דר"ה חולק על ר"ח ולית ליה הא דאפשר למפלגה בלישה, ואם כן מיושב שפיר הא דסובר רב הונא דאין מדליקין בשמן שריפה. משום קושית זקיני השער אפרים דכתותי מ"ש. דהא לרב הונא אין לתרץ משום הואיל אי בעי מיתשל עלי'. דהא רב הונא לית ליה הואיל. אבל רב דסובר אין ברירה לפי פירוש תוס' גיטין (דף מ"ח ע"א) ד"ה אי. בהא דאמר רב האחים שחלקו יורשים הוו. לאו יורשים ממש אלא כלקוחות באחריות עיי"ש. אם כן סובר רב דאמרינן הואיל כסברת השמחת יו"ט שם. וגם ר"ח סובר דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל. כיון דהוי הואיל דבידו. א"כ שפיר סובר רב ורב חסדא דמדליקין בשמנים פסולים. ובינותם גם בשמן של תרומה טמאה. ולא הוי כתותי מיכתת שיעורי'. כתי' הש"א משום הואיל

ובזה נ"ל לפרש דברי הגמ' בשבת שם. אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה. כי אתא רבין אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' יוחנן וקיבלה וכו' דמקשים המפורשים. חדא. אם הפי' של אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי'. היינו הטעם שנותן ר' ירמי' לרב דסובר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. קשיא אטו טעמא אחרינא אית בי'. ולמה לא קיבל. ואי עיקר שמעתיה דרב אמרוהו קמיה. גם ע"ז צריכים לתת לב למה לא קיבל. וביותר למה כשאמרוהו משמיה דר' יוחנן קיבל אטו משא פנים יש בדבר. עיין באורך כל דקדוקים אלו בס' 'אור חדש' עה"ת פ' ויגש. ולדברינו ניחא. דבאמת לא קיבל אביי משמיה דרב שיסבור מדליקין בין בשבת בין בחול. כיון דמפורש יוצא מפי רב דאחים שחלקו יורשין הוי (בב"ק דף ט'). א"כ משמע דסובר ברירה. וא"כ לית לי' הואיל ושוב קשה למה מדליקין בשמן שריפה. (ואביי לית לי' כפי' התוס' (גיטין דף מ"ח ע"א) הנ"ל בשיטת רב בברירה). אבל כשאמר משמי' דר' יוחנן דהוא סובר בש"ס (ביצה דף ל"ח) אין ברירה. א"כ יוכל לסבור הואיל. ושפיר מדליקין אף בשמן שריפה. ולא הוי כתותי מ"ש משום הואיל כנ"ל והבן

עוד אתן לפניו מה שאמרתי ת"ל בישוב קושית המהרש"א ז"ל בתוס' ד"ה ומותר להשתמש וכו'. שמקשה מה מתרצי התוס' אליבא דר"ה דלא הי' צריך למימר בין בחול בין בשבת וכו'. ומקשה המהרש"א דאי הוי אמר סתם אין מדליקין הוי אמרינן דקאי רק אשבת אבל בחול מדליקין. ויש לומר הכי עפ"י מה שכ' זקיני הגאון האמיתי קדוש עליון מו"ה יצחק נתן נטע זצ"ל ברלינר אבד"ק בילגורייא בכתי"ק. דצריכנא לעיין אליבא דתוס' דמפרשים דמסתמא לא יחמיר שום אדם לאסור להשתמש לאורה וכו'. משמע דהסברא החיצונה הוא דמותר להשתמש וכו'. אף דהמהרש"א מפרש דלאו סברא מוכרחת היא. דאיכא למיטעי נמי להיפך. מכ"מ הסברא נותנת הכי דמותר להשתמש וכו'. והשתא נחזי אנן אם לענין כבתה זקוק וכו'. אי הסברא החיצונה נותנת דזקוק לה או אין זקוק לה. וכתב עפ"י סברא ישרה דבודאי הסברא החיצונה מוכרחת דכבתה זקוק לה. דבשלמא לענין להשתמש לאורה בודאי לא יחמיר שום אדם לאסור. כיון דתיקנו רבנן בסתמא להדליק נ"ח. ולא פירשו בפירוש אי מותר להשתמש או לא. מהיכי תיתי נימא דאסור להשתמש. משא"כ לענין כבתה. בוודאי הדעת נותן דזקוק לה. כיון דתיקנו רבנן להדליק נר חנוכה ויש שיעור חצי שעה. כמבואר בגמ' משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק. א"כ מהיכי תיתי נימא דאם כבתה בתוך השיעור הנ"ל דאין זקוק לה ובודאי הסברא פשוטה דזקוק לה וכו'. והאריך שם בדברי קדשו

ולפי"ז מיושב קושית המהרש"א. דשפיר כ' בתוס' לימא ר"ה אין מדליקין סתם. ואין לומר דאי תני סתם אין מדליקין ה"א דקאי רק אשבת. מחמת דלא יחמיר אדם לאסור להשתמש לאורה. אבל בחול הו"א דמדליקין מחמת דאין זקוק לה. זה אינו. דמהיכי תיתי נימא הכי. הא הסברא החיצונה דכבתה זקוק לה. א"כ יותר סברא דאין מדליקין קאי אשבת ואחול. בכדי שיהי' כסברא החיצונה בין בשבת ובין בחול. משא"כ אליבא דרב דקאמר מדליקין. שפיר כ' בתוס' דאי הוי אמר סתם מדליקין הוי אמינא דקאי אחול. כיון דהוי חזינן דמגרע חד סברא פשוטה. ולענין מה נימא דמגרע שני הסברות החיצונות. היינו דמדליקין בחול משום דכבתה אין זקוק. ומדליקין גם בשבת משום דאסור להשתמש לאורה. מוטב לומר דמגרע רק חדא סברא. וא"כ ע"כ מוכח דמגרע רק האי סברא דזקוק לה. ומותר בחול משום דנאמר היפוך מהסברא החיצונה וכבתה אין זקוק לה. דהא אין לומר דהאי סברא דזקוק לה נשאר במקומה. ולכן בחול אסור. רק דמגרע הך סברא דמותר להשתמש. וסובר באמת היפוך הסברא הזאת. רק דאסור להשתמש לאורה. וא"כ הא דסובר רב מדליקין. היינו בשבת ולא בחול. זה אינו. דהא כיון דנשאר במקומה הסברא דכבתה זקוק לה. א"כ אין היתר להדליק גם בשבת לתוס' לשיטתייהו. דטעם דזקוק לה אוסר בין בחול בין בשבת. וא"כ באיזה אופן אמר רב מדליקין. אלא על כרחך צריך לומר דהאי מדליקין לרב קאי אחול. ומגרע הך סברא דזקוק לה לבד. אבל בשבת אין מדליקין. דאי נימא גם בשבת מדליקין א"כ יהי' רב להיפוך משני סברות פשוטות. היינו מסברא דכבתה זקוק לה ומסברא דמותר להשתמש לאורה. ולמה לנו לומר דרב הוא היפוך שני הסברות. באם נוכל לאוקמי דהוא רק היפוך סברא אחת. לכך שפיר כתבו בתוס' אליבא דרב דצריך למנקט מדליקין בין בחול בין בשבת. אבל לר"ה שפיר כ' בתוס' דהול"ל רק אין מדליקין סתם. וממילא נודע דקאי בין בחול ובין בשבת. בכדי שיהי' קיום לשתי הסברות הפשוטות. ולא יצמח טעות לומר דרק בשבת אוסר ובחול מותר. דא"כ יהי' הא דמותר בחול כנגד הסברא החיצונה. ומוטב לנו לפרש דר"ה סובר כשני הסברות גם יחד. ואוסר