תירוש ויצהר (שו"ת) לח

ולא יתקן. וזאת פשוט יותר לאיסור מטעם דשבת. דאינו בגוף מצות הדלקת נר חנוכה. רק חששא שחוץ ממנו. דהא בגוף ההדלקה הוא יוצא שפיר. דהא אם יכבו יהי' אנוס שלא יוכל לתקן כסברת הפ"י. והחשש הוא רק מצד דבר אחר שמא ישתמש נגדם. אף דכמה בטלני איכא. ודילמא לא ישתמש כלל נגד הנר חנוכה. עכ"ז חיישינן חשש רחוק דאם ישתמש אז אולי שמא יטה. ואין זאת חשש בגוף ההדלקה ובגוף המצוה רק חשש בדבר שמן הצד. לכן לא הוי פשוט כ"כ לאיסור כמו בחול. כן יש לומר בסברא. וממילא מיושב קושית התוס'. דאם נימא דר"ה סובר אסור להשתמש לאורה. והטעם בשבת הוא ג"כ משום דכבתה זקוק לה. ודלא כשיטת רש"י עפ"י פירוש הפ"י. רק דגם בשבת שהוא אנוס ואינו יכול להדליק ג"כ זקוק לה. א"כ שוב הוי בשבת פשוט יותר לאיסור מבחול. דהא הטעם דכבתה זקוק לה הוי יותר פשוט לאיסור בשבת דאינו יכול להדליק ולתקן. מחששא דחול שיפשע ולא יתקן דאטו ברשיעי עסקינן ד ולמה ניחוש שיפשע ולא יתקן בחול בעת שבידו לתקן. וא"כ יקשה על לשון בין בשבת בין בחול. דהו"ל לר"ה לומר בין בחול בין בשבת. כיון דבשבת הוי פשוט יותר לאיסור. אלא ודאי דר"ה סובר בשבת הטעם משום דמותר להשתמש לאורה. וטעם דכבתה ליתא בשבת כסברת הפ"י. ואז הוי בחול פשוט יותר לאיסור דהחשש הוא בגוף מצות נר חנוכה. והבן

עוד ארשום לו מה שאמרתי בישוב קושיות המפורשים על ר"ה דאמר שאין מדליקין בין בשבת בין בחול. הא בין השמנים הפסולים לשבת הוא שמן של תרומה טמאה. ולמה אין מדליקין בחנוכה בחיל הא שמן של תרומה טמאה דולק יפה ונמשך אחר הפתילה ? גם מקשים. לרב דסובר מדליקין בשמנים הפסולים בשבת. בחנוכה. והלא שמן של תרומה טמאה לשריפה עומד וכתותי מכתת שיעורי'. ונר חנוכה בעי שיעור עד שתכלה רגל מן השוק. עיין מש"כ בזה זקיני הגאון בשו"ת שער אפרים סי' ל"ח. ולענד"נ ליישב בעזהש"י ע"ד חידוד. דהנה הש"א שם תי' דלא הוי כמ"ש. משום דהואיל אי בעי מיתשל עלי'. ועיין בזה בהקדמת ס' ים התלמוד. והנה איתא בתוס' ביצה (דף כ"א ע"א) ד"ה עיסה וכו'. וא"ת והאמר לעיל רשב"א אומר ממלאה אשה תנור פת וכו'. וכי תימא דאתיא לת"ק והא הלכתא כר"ש דמתיר. וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל. שהרשות בידו לאכול כל או"א. או זה או זה. ועוד דילמא מקלעי לי' אורחים. אבל הכא דחצי' של עכו"ם אסור לאפות ביו"ט עכ"ל. והנה הפ"י והצל"ח מקשים על תירוצי התוס'. דתירצו משום הואיל (דתי' ראשון דתוס' פי' ג"כ הפ"י דכוונתם משום הואיל). והלא כאן קאי אליבא דר' חסדא. ור"ח לית לי' הואיל. עיין פסחים (דף מ"ו ע"ב). ומחדש הפ"י. דכאן כיון דהוי רק איסור דרבנן גם ר"א סובר הואיל. אכן הצל"ח דחה סברא זאת. מסוגית הש"ס כאן. עיי"ש

ולעד"נ דהנה בס' "מלא הרועים" בסוגיא דהואיל (אות י"א) מחדש דאף ר"ח דלית לי' הואיל דוקא הואיל דאינו בידו. אבל בדבר שהוא בידו. כגון הואיל ואי בעי מיתשל מודה. והק' על דבריו מהא דאיתא בפסחים שם. דרבה ור"ח במחלוקת דר"א ור"י. ולפי סברא הנ"ל י"ל דר"ח כר"א ס"ל. דאמרי' הואיל ואי בעי אתשיל. משום דהוי בידו. ורק הואיל אי מקלעי אורחים לית לי'. משום דלא הוי בידו. ותי' בסברא ישרה. דהיכא אמרינן דבידו עדיף. היינו היכא דאנו באים להקל עליו. כגון לענין שלא ילקה אמלאכת יו"ט. או שיצא י"ח במ"ש. דבידו למיתשל אבל היכא דאנו מחמירין עליו בזה שנאמר הואיל. היינו שעובר בב"י הואיל אי בידו לאתשולי א"כ אין כאן מעליותא מה שבידו כי לא בידו טובתו. כי אם רעתו, ובודאי לא יעשנה

ושוב הקשה על סברתו. מהא דמקשה רבה לרב חסדא מבהמה מסוכנת. בשלמא לדידי הואיל ואי בעי אכיל. אלא לדידך וכו'. ומאי קושיא הכא. דבידו מודה ותי' די"ל דזה באמת מה דמשני לי' ר"ח משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול ר"ל דהיכא דבידו והוא קולא עליו אמרינן דגמר בלבו. דבכה"ג אף שכבר אכל וא"צ לאכול א"מ חשיב בידו. דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאנס א"ע וחשיב בידו. והיכא דאנו באין להחמיר עליו י"ל דבידו גריעותא דבודאי לא יעשנה שיתחייב וכו' עכת"ד

והנה לכאורה לפי סברתו. נ"ל לפרש כוונת תירוץ הגמ' שם אלא כגון דאית לי' נבילה. דודאי אפשר לפייסן בנבילה דלכאורה כיון דרב חסדא לית לי' הואיל. א"כ מאי מועיל מה דאית לי' נבילה ואפשר לפייסן. הא זה ג"כ כעין סברת הואיל דאפשר לפייסן בנבילה. אכן לסברתו ניחא. דדוקא באם אין בידו ל"ל הואיל. אבל באם הוי בידו. גם ר"ח אית לי' הואיל. וא"כ מקודם דהי' ס"ד דגמ' דלית לי' נבילה. שפיר מקשה הגמ' הא ר"ח לית לי' הואיל. לכך מתרץ הגמ' כגון דאית לי' נבילה. ואז הוי בידו ושפיר גם ר"ח סובר הואיל. ובאמת כסברתו מצינו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' י"ח. דטעם דאין מברכין על מצות צדקה. משום דאין בידו. דלמא לא ירצו העניים לקבל עיי"ש. וכד הוינא טליא. תירצתי בזה קושיתי שהקשיתי אז. דאיך אמרינן הואיל אי בעי מיתשל הא לא שכיח שישאל. כמבואר בהר"ן נדרים (דף פ"ה) ובתוס' פסחים שם. ועיין בתוס' ב"ק (דף ס"ז ע"א) דהקדש לא הוי כשינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה. משום דלא שכיח שאלה. ותוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) כתבו דלא אמרינן בכל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. משום דהואיל דלא שכיח כלל לא אמרינן. ותי' כנ"ל. דאפשר דוקא הואיל דלא שכיח ואינו בידו לא אמרינן. אבל אי בעי מיתשל עלי' דהוי בידו. שפיר אמרינן אף דלא שכיח. והבן

וא"כ י"ל דזאת הוא כוונת התוס' לתרץ בתירוץ אחד. דשאני התם דכל הפת של ישראל. שהרשות בידו לאכול כאו"א או זה או זה. כוונתם כיון דהוי בידו. א"כ גם לר"ח אמרינן הואיל כזה. ואח"כ הוסיפו תוס' לומר. דיש עוד אופן דילמא מקלעי אורחים. אין כוונתם בזה לתרץ תירוץ שני. רקצ הכל הולך לתירוץ אחד. דשם בפת יש שני סברות. או משום דהרשות בידו לאכול או זה או זה. ועוד יתירה יש. דדילמא מיקלעי אורחים. וע"ז מסיימו. דאבל הכא דחצי' של עכו"ם אסור לאפות ביו"ט. וזה חוזר לתחילת דבריהם. דכאן דחצי' של עכו"ם אין לומר הסברא דיכול לאכול או זה או זה דאי נימא דכונת התוס' לתרץ בשני תירוצים. הי' להם לומר כן דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחד ואחד או זה או זה. אבל הכא דחצי' של עכו"ם אסור לאפות ביו"ט. ואח"כ הי' להם לתרץ תי' השני דהואיל אי מקלעי לי' אורחים. ובאמת עיין בהר"ן ז"ל שכתב כלשון הזה. איכא מ"ד אפילו בתנור אחד וכו'. מטעמא דרשב"א וכו' דלא שרי' מהאי טעמא אלא בשלו. אבל לרבות בשם עכו"ם לא. כוונתו בודאי כסברת התוס'. דאם הוא בידו לאכול מכל או"א לכך מותר. ועיין בס' "נפש חיה" ח"ד בסוגיא דהואיל. שכ' בכוונת הר"ן דלא כתירוץ התוס'. ולא אדע למה היסב כונתו דלא כתוס'. והתוס', רק הוסיפו בתירוץ הזה ליתר שאת. דיש עוד אופן שמא מקלעי לי' אורחים. ואם לא יבואו אורחים אז שוב בידו לאכול מכל או"א ועוד מדוקדק בתוס' שכ' לשון ועוד דילמא מקלעי וכו' והי' להם לומר הואיל ואי מקלעי לי' אורחים. ולשון דילמא משמע רק ליתר שאת ותוקף סברתם. שכ' דיוכל לאכול כל או"א כתבו עיד אופן דדילמא מקלעי אורחים ואז יהי' על צד היותר טוב לענין ההיתר. אבל באם לא יבואו אורחים אז חוזר ההיתר שיש כידו לאכול מכל או"א