תירוש ויצהר (שו"ת) לז

וארץ. אז הוא גם יש מאין עיי"ש). ועיין תי' הברכי יוסף שם עפ"י גרסת השאילתות דר"א גאון פ' וישלח. ורבינו ירוחם נתיב ט'. ולא הי' בו להדליק אפילו יום אחד. ועיין תירוצים נחמדים במהרש"א חולין (דף נ"ה). ובשל"ה פ' וישב. ובס' חסד לאברהם מעין שני נהר נ"ח. ובבכור שור שבת (דכ"א). ובס' כסא רחמים מס' סופרים (פ"ב ה"ג). ובאליהו רבה סי' תר"מ. ובתוספת חדשים במגילת תענית (פ"ט). ובס' מאמר אברהם סו"פ וישב מקץ. ובס' בתי כהונה די"א. ובס' אדני פז מקץ. ובס' לוית חן. ובס' זרע ברוך בחי' שבת (דכ"א). ובס' קדושת לוי. מאור ושמש. בדרושי חנוכה. ובס' ברכת אברהם סו"פ מקץ. ובס' אוהב ישראל פ' וישב. ובס' תורת משה פ' וישב וסו"פ מקץ. ובס' בני יששכר חודש כסלו מ"ג אות מ"ח. ובמלא העומר וקומץ המנחה פ' וישב. ובהקדמת ס' ים התלמוד אות למ"ד. ובס' עץ הדעת טוב בחי' ש"ס שבת (דף כ"א). ובשו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' נו"ן. ובשו"ת דבר משה ח"א סי' למ"ד. ובס' ראשי בשמים פ' מקץ. ובס' ייטב פנים מ' הוד והדר אות כ"ב. ובשאר ספרים. כל אחד לפי דרכו בקודש

ולעד"נ לתרץ בהקדם מה שראיתי בשו"ת אבני צדק חאו"ח סי' ק"י. שמביא להקשות על הר"ן ז"ל שכ' בשבת וז"ל. ומש"ה היה שמונה ימים. מפני שהיה בדרך ד' ימים והוצרכו שמונה ימים בין הליכה וחזרה. וקשה הא אי אפשר שמונה ימים בלא שבת בנתיים. א"כ הי' צריכים להתעכב על הדרך ט' ימים. והיה צריך הנס להיות על ט' ימים. והליכה עבור השמן מכשירי מצוה הוא ולא דחי שבת. עיי"ש

והנה הב"י תי' על קושייתו. דיש לומר שאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור. נשאר הפך מלא כבתחלה, וניכר הנס אף בלילה הא'. א"נ שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה. ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן. וכן בכל לילה ולילה. עיי"ש. אכן הפר"ח באו"ח סי' תר"ע הקשה על שני תירוצי הב"י. דא"כ ליכא שום נס בלילה האחרונה עיי"ש. אכן עפ"י הקושי' הנ"ל על הר"ן. דהי' צריכים שמן על ט' ימים. א"כ יש לצרף לזה תירוצי הב"י. דהפך נשאר מלא או הנרות היו מלאים. ואי משום קושית הפר"ח דבלילה האחרונה לא הי' שום נס. זה אינו. דיש לומר דגם בליל שמיני נתמלא הפך או המנורה להיות על יום התשיעי. ובליל תשיעי באמת אין מדליקין. דהא לא הי' בו נס. כיון דנתמלא הפך או הנרות בליל שמונה להיות מוכן על התשיעי. דהא באמת הי' צריכים על ט' ימים כנ"ל. וכעין תי' זה ראיתי בס' ערבי נחל סו"פ ויחי. שתי' בהקדם תי' הב"י. אכן ע"ז איכא קושית הפר"ח. דלא הי' נס בליל אחרונה. ומצרף לזה תי' הס' תולדות יעקב יוסף פ' מקץ. דעושין עוד יום משום ספיקא דיומא. אכן נגד זה קשה דמשום ספיקא דיומא הי' ראוי לעשות יום הנוסף משום ספיקא בסוף הז' ימים. דאין מקדימין משום ספיקא דיומא. ולכן הוא משלב שני התירוצים יחד. דלעולם כתי' הב"י. ואי משום קושי' הפר"ח. י"ל דלעולם מוסיפים בליל אחרונה משום ספיקא דיומא. עיי"ש. ובדרך זה עולים דברי יפה לתרץ כהב"י. ואי משום קושי' הפר"ח. י"ל דגם בליל אחרונה הי' נס להיות שמן מוכן ליום תשיעי. כנ"ל

והנה בחנוכה שנת תרנ"ג. כתבתי תי' זה לידי"נ הגאון וכו' מו"ה הלל ליפשיץ שליט"א אבד"ק לובלין וקלס". גם הארכתי אז בדברי הפ"י שהביא כ"ת. ואעתיק לו קצת מדברי. בגמרא מאי חנוכה וכו'. והקשה הפ"י הא טומאה הותרה בציבור. וכל טורח הנס למה? ותירץ. דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם, כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם וכו'. עיי"ש. וכבר קדמו בקושי' זאת בחי' מהרא"ם ז"ל על הסמ"ג ה' חנוכה. וכן תי' זקיני הגאון מאורן של ישראל בשו"ת חכם צבי סי' פ"ז אכן לענ"ד אפשר לומר. לפי מה שכ' בתוס' שבת (דף כ"א ע"ב) ד"ה שהי'. דאם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים. צ"ל שהי' מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי. ועיי"ש במהרש"א דכבר גזרו על העכו"ם הזב שמטמא בזיבה כמו ישראל. ועל תינוק עכו"ם גזרו תלמידי שמאי והלל בין י"ח דבר אחר זמן החשמונאים. עיי"ש. ולכאורה מנ"ל להתוס' דגזרו קודם י"ח דבר על הזבים ? אכן לפי"ז ניחא. דאל"כ למה הי' טורח הנס. הא טומאה הותרה בציבור אבל אי נימא כשיטת התוס' ניחא. דהא דעת הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש. דדוקא טומאת מת הותרה. ולא טומאת שרץ. ושיטת תוס' זבחים (דף כ"ב ע"ב) ד"ה אי. ושיטת רש"י יומא (דף ז' ריש ע"א). דכל הטומאות הותרו חוץ מטומאה היוצאת מגופו א"כ שפיר הי' נצרכים לנס. ועוד הארכתי אז בתשובתי. ואכ"מ לבוא בארוכה

ואגב הנני לתת לפניו מה שאמרתי בהלין יומי דחנוכה. בש"ס שבת (דף כ"א ע"א). אמר ר"ה פתילות ושמנים שאמרו וכו' בין בשבת בין בחול. אמר רבא מ"ט דר"ה וכו' ומותר להשתמש לאורה. ובתוס' שם ד"ה ומותר וא"ת מנא לי' לרבא דסבר ר"ה דמותר להשתמש לאורה וכו'. ונלע"ד ליישב בהקדם דברי הסמ"ע חו"מ (סי' ע"ב סק"ז). דכ"מ דאיתא לשון בין בין. הוא בדרך זו ואצ"ל זו קתני. דהראשון אין כ"כ פשוט כמו האחרון. עיי"ש. והפוסקים נקטו כלל זה גם בלשון הגמ'. ובאמת כן מבואר בש"ס בהרבה מקומות. כמו בר"ה (דף ל"ב ע"ב) במשנה. בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום ל"ת. ושם בגמ' השתא משום שבות וכו' זו ואצ"ל זו קתני. וכן בש"ס הוריות (דף ב' ע"ב) בין שעשו ועשה עמהן וכו' זו ואצ"ל זו קתני. וכן מצינו הרבה פעמים בגמ' לשון בין בין. והאחרון פשוט יותר. כמו בברכות (דף נ' ע"א) בין שאמר ברכו וכו'. ומס' פאה (פ"ח מ"ג) בין חי בין מבושל. ובתרומות (פ"ז מ"ג) בין גדולים בין קטנים. ובמס' מעשרות (פ"ד מ"ד) בין על חמין בין על הצונן פטור. ובש"ס שבת (דף מ"ה ע"ב) בין נטלה בידו אחת וכו'. (ובדף פ"ד ע"א) בין מדרסו ובין מגעו טמא. (ובדף צ"א ע"ב) בין שחזר והוציאן וכו'. (ובדף צ"ד ע"א) בין חיין ובין שחוטין חייב. (ובדף קנ"ה ע"א) בין דקה ובין גסה. ובמועד קטן (דף ב' ע"א) בין ממעיין שיצא בתחלה וכו'. ובמגילה (דף ה' ע"א) בין בזמנה וכו'. ובקידושין (דף מ"ד ע"א) בין מדעת עצמה וכו' ובגיטין (דף ל"ז ע"א) בין בשטר וכו'. ובש"ס כריתות (דף ח' ע"א) בין על הודאי וכו'. ובנדה (דף י"ב ע"א) בין ישנות וכו'. ואכ"מ להאריך. (ובתשובה להרה"ג אבד"ק באלסק נ"י הארכתי בזה)

והנה כאן אמר ר"ה בין בשבת בין בחול. משמע דחול פשוט יותר לאיסור להדליק בפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת. ולכאורה הוא להיפך. דעל שבת איכא שני טעמים לאיסור. אי משום כבתה זקוק לה. אי משום דמותר להשתמש לאורה. אבל בחול איכא רק טעם אחד. משום כבתה זקוק לה. אכן לפי מש"כ בפני יהושע. דכוונת רש"י שכתב דילמא פשע ולא מתקן לה. הוא לתרץ קושיות התוס' הנ"ל. דדוקא בחול שייך טעם דכבתה. דדילמא פשע ולא יתקן. אבל בשבת דהוא אונס שלא יוכל לתקן. אז לא חיישינן לזה כיון דאנוס הוא. ולכך לא כתב רש"י שמא ישכח ולא יתקן. עיי"ש. וא"כ לפי"ז אין לנו טעם לאיסור בשבת רק משום דמותר להשתמש לאורה. ובחול הטעם משום דכבתה זקוק לה. וכמו דבחול איכא רק טעם אחד לאיסור. כן בשבת איכא רק טעם אחד לאיסור. וא"כ כיון דאתית להכי. שפיר ניחא כללא דלשון בין בין. הוי השני יותר פשוט בסברא לאיסור מהראשין. דהא כיון דבחול הטעם לאיסור הוי חששא בגוף הנרות שיכבו. ודילמא יפשע