תירוש ויצהר (שו"ת) שעג

ואספת דגנך. ואמר שם עוד ולמדתם אותם וגו' ופסוק מפ' אמור הנ"ל כתיב מקודם בפ' קדושים (י"ט ט'). ושם פסוק י"ב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך. (וע"ש באוה"ח). שוב ראיתי בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' כ"ח) שנשאל בזה. דמפני מה נצטוו המצות מקצת בלשון יחיד ומקצת בלשון רבים. ומקצתם שנאמרו בלשון רבים ולשון יחיד כאחד ע"ש תירוצו. שוב ראיתי בחולין (קל"ה ע"ב) ובמס' פאה (פ"ב מ"ח)

וכן שמות (י"ב מ"ו) לא תוציא וגו'. ובשמות (כ"א כ"ג) לא תעשון וגו'. ובשמות (כ"ב כ"א) כל אלמנה וגו'. ובשמות (כ"ב ס"ד) אם כסף וגו' וע"ש לזקני בפנים יפות ובשו"ת בנין ציון (סי' ס"ה). ובשמות (כ"ג כ"ה) ועבדתם וגו' ועי' ב"ק (דצ"ב). וכתובות (דס"ז ע"ב). ובשמות (כ"ה כ"ח) ועשו לי מקדש וגו'. ויקרא (י"ט כ"ז) לא תקיפו וגו'. ובויקרא (כ"ה ט') והעברת וגו'

ב) העתקתי מכתביך. לכאורה מה נשתנה נוסח ברה"ת שאומרים אשר בחר בנו מכל העמים. מנוסח ברכת קידוש יו"ט שאומרים אשר בחר בנו מכל עם. ובשמ"ע ברכת גאולה בא"י גאל ישראל. ובברכת רפואה רופא חולי עמו ישראל. ובברייתא בגמ' שבת (די"ב ע"ב) בקשת רפואה בשבת המקום וכו' ועל חולי ישראל. או בתוך חולי ישראל. ולא נא' חולי עמו ישראל. ובסיום ברכת קידוש ותפלת יו"ט מקדש ישראל. ובברכת אירוסין מקדש עמו ישראל וכו' [ובכתובות ז' וברמב"ם ה' אישות מקדש ישראל]. ועוד שינוים בקצת ברכות יסדו עמך בית ישראל. כמו בש"ע בברכת על הצדיקים. ובברכת אהבת עולם. ובברכות יעלה ויבא ועוד אין בית. ובודאי יש בזה כוונות נסתרות. ובסכום מנין תיבות. ומנין אותיות. שראוי להיות בכל ברכה כמש"כ בשו"ת הרא"ש (כלל ד' סי' כ') ע"ש נפלאות. ומי בא בסוד כוונת רבותינו ז"ל במטבע שטבעו בברכות. וכבר שמעתי ממך אבי יקירי פי' מטבע שטבעו חכמים בברכות היינו כי השי"ת מכין מזון וכל הצטרכות. ואם בא א' ליקח מבופעט. צריך לשלם מטבע מכיסו. ואם לאו יהי' גזלן. ובאיזה מטבע אנו יכולים לשלם להקב"ה בעבור כל הטוב שאנו נוטלין מהבופעט שלו. בברכות. וזה מטבע שטבעו חכמים. לשלם במו. בברכות. במה שאנו מברכין אותו ית"ש

ג) העתקתי ת"ל מפנקס שלך בשקלים פ"א אע"פ שאמרו אין ממשכנין וכו' אבל אם שקלו מקבלים מידן וכו' שימסרו לצבור. ולכאו' הא קטן לא ידע לאקנויי. שוב ראיתי בשעה"מ (פ"א מ"ה). ובקצה"ח (סי' רל"ה) ובשו"ת תועפות ראם חיו"ד (סי' נ"ה) ועוד שעמדו בזה

ד) בשבועות (דט"ז) ברש"י ד"ה וקידשום וכו' קשה דבעירכין (דל"ב ע"ב) פירש"י דמשנה מפורשת היא בשבועות דמקדשי בשתי תודות. ולמה לא מפרש רש"י גם כאן. וע' בתוס' עירוכין שם. ועי' בטורי אבן מגילה ד"י

ה) בחולין (דקי"א:) ברש"י וקשה למה נקיט וכו' שוב ראיתי בראש יוסף שם

ו) בכתובות (דפ"ה ע"א) ופירש"י שהיתה כופרת וקשה הא מבואר בשבועות (דמ"א) דלא מפכינן בשבועות היסת. אכן עי' בריטב"א כתובות שם. ובשטמ"ק שם. ועי' בש"ך חו"מ (סי' צ"ב סקי"ד): ז) במשלי (כ"ב ו') חנוך לנער על פי דרכו וגו' יל"ד דלכאורה הול"ל עפ"י דרכנו

אכן בש"ס (סוכה דנ"ג) חסידים אמרו אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנתינו. ובע"ח אמרו שכיפרה על ילדותנו. וזה כוונת הפסוק שנחנך להנער באופן זה. אשר גם בזקנתו לא יתבייש מימי הילדות. ויאחז דרכו זה גם בימי זקנתו. וזה גם כי יזקין לא יסור ממנה

ח) מעותק אצלי מכת"י שלך מו"מ שהי' לך מם ש"ב הגאון ר"י שור ז"ל וזה הוא. בסוכה (דל"ז) סבר רבא מין במינו אינו חוצץ. וא"כ י"ל דמין בשאינו מינו מספקא לי' וזולת זה הרי לפירש"י חולין (ד"ע) ד"ה מהו שוב פשיטא לי' לרבא דמין בא"מ חוצץ דכל את"ל פשיטותא. אבל יש להקשות על מה דבעי רבא בחולין שם כרכו בשלי' מהו. דמה מספקא לי' הרי הוא סובר בסוכה דמין במא"ח. אבל כבר העירו התוס' בסוכה שם לפי גירסתם דגרסו בחולין רבה ע"ש. אבל לא יתכן תירוצם לפי גירסתינו רבא

והנה בהא דאיבעי' לי' לרבא כרכו בטליתו מהו קשה ביותר דכיון דאת"ל דסיב הוי חציצה דהוי מין בשא"מ מה מקום ספק עוד בכרכו בטליתו. אמנם ראיתי בס' דקדוקי סופרים על חולין (הנדפס מחדש). דשם הביא דבכל הכתבי ידות ודפוסים ראשונים ליתא שתי תיבות אלו כרכו בטליתו עיי"ש. וכן משמע לי ג"כ מהרמב"ם (פ"ד מה' בכורות הי"ז) שהשמיט הא דכרכו בטליתו. ועפ"ז א"ש הא דמיבעי' לי' לרבא כרכו בסיב מהו אף דבמין בשא"מ ליכא למ"ד דאינו חוצץ וכל פלוגתי' דאמוראי בש"ס זבחים (ק"י ע"א) היא במין במינו דוקא. ועוד למה תפס האיבעי' בכרכו בסיב דוקא ולא בכרכו בטליתו וכיוצא, אמנם נראה עפ"י מה דאמרינן בש"ס יומא (נ"ח ע"א) בעי מיניה רמי ב"ח מרב חסדא הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו הדם מהו מין בשאינו מינו חוצץ או אינו חוצץ כיון דמתלחל אינו חוצץ או"ד לא שנא ע"ש. הרי דאף דמין באינו מינו שפיר חוצץ אבל בסיב כיון דמחלתל י"ל דלא הוי חציצה (ואולי נסתפק בחציצה במקצת) ולזה שפיר נקט רבא היצוייר בכרכו בסיב דוקא אי הוי חציצה וא"ש. והנה הרמב"ם פסק בזה דהוי ספק ונתקשה הכפות תמרים סוכה שם בסתירות הרמב"ם ע"ש ולפמ"ש לק"מ. אבל מה שיש לי להעיר מפסחים (קט"ו ע"ב) דאמר רבא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ובכרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא והיינו משום דהוי חציצה ובכרכו במרור דמין אוכל היא הוי מין במינו דא"ח ע"ש בפרשב"ם. וראיתי אח"כ גם בהגהות מהרצ"ח בחולין שם העיר בזה והניח בצ"ע

ואני מוסיף עוד לתמוה על הש"ס דלא הביאו תני' דמסייע מברייתא שלימה בתוספתא (פ"ה דזבים) דתני' התם כרכו לנבלת עוף טהור בחזרת ובלעו טמא. כרכו בסיב ובלעו טהור עיי"ש. והיינו ממש כדברי רבא. ועיין בכסף משנה (פ"ג מה' אבות הטומאה ה"ה) שכ' וז"ל והטעם נראה משום דכיון דחזרת מין מאכל היא מין במינו אינו חוצץ משא"כ בסיב וכ"כ הרא"ש ז"ל עכ"ל וביותר יקשה מזה על בעיות רבא בש"ס חולין הנ"ל והנלפענ"ד לפמ"ש הר"ן בסוכה פ' לולב הגזול דלא פסול משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא ע"ש. ולפ"ז גבי מצה וכן בנבלת עוף טהור אין הפסול משום חציצה וגם לא שייך כלל פסול חציצה באכילה אבל הטעם הוא משום דכיון דאכילה כתיב בהו צריך שיאכל דרך הנאת אכילה ובכרכו בדבר דלאו מידי דאכילה היא ובולעו לא חשיב דרך אכילתו וכן מפורש למעיין בר"ש (פ"ה דזבים משנה י"א) ועיין ג"כ בש"ס סוטה (י"ח ע"א) דאיבעי' לי' לרבא התם השקה בסיב מהו דרך שתי' בכך או אין דרך שתי' בכך וכ' התוס' שם דליכא למיפשט מהא דכרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא אלמא אין דרך אכילה בכך דהתם מפסיק הסיב בין המצה ובין בית הבליעה ע"ש. הרי כמ"ש דכל הטעם בהני משום דבכה"ג לא הוי דרך אכילה משא"כ באבעיות רבא בחולין הנ"ל דהתם משום חציצה בעי' לי'. אבל יש להעיר עוד בזבחים (י"ט ע"א) דבעי רבא הכניס ידו לתוך חיקו מהו