תירוש ויצהר (שו"ת) שע

דרחוב וואלסקי כ"ח אחר שנבחרתי להיות יושב ראש בחברת שומרי שבת דפה ווארשא ועי' בס' פנים יפות פ' נח (ח' כ"ב) ושבת במרה נצטוו. היינו בעת המ"ר וצוק העתים יש עצה רק בשמירת שבת להמתיק המרירות. ועי' באליהו רבה או"ח (סי' רפ"א) בשם הכלבו בפי' לאל אשר שבת דפח"ח. ובס' אגודת אזוב (דל"ט) ובקונ' הר הבית. בראש ספרי פינות הבית

וכבר אמרתי לפרש המדרש פליאה א' הקב"ה לא"א אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך שנא' אל תאכלו ממנו נא (הובא בס' זכרון מנחם דק"כ). משום דמצות צדקה מורה דאנו בנים למקום (ב"ב ד"י) ועי' בספרי דגן שמים (דף מ"ד). ואיתא בחינוך (בא מ' ז') שנצטווינו לאכול צלי הק"פ שכן דרך בני מלכים ושרים וכו' לזכרון שיצאנו לחירות וכו' ע"ש. ובמצוה (ט"ו ט"ז). ובס' דרך פקודיך (מ"ז) מטעמי המצות למהר"ם הבבלי דאכילת נא היא כאוכלי העבדים. ואאע"ה שקיים מצות צדקה מבחינת בנים. וא' ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. ולא ואתנה. הכונה מתי אוכל אני ליקח פת לחם לאכול. באם מתחילה וסעדו לבכם. ואח"כ אטעום גם אני. לכן זכו בניו אל תאכלו ממנו נא. היינו אכילת עבדים. רק אכילת שרים ובנים. ועי' בס' ברכת אברהם ברכות (ד"ו ע"ב) אגרא דקעניתא ועי' המשל הנפלא בס' קול יהודה לה' מגילות (דס"ח)

ראיתי בס' תורת משה פ' ראה מהגה"ק בעל ח"ס ז"ל: את החזיר הא"ז פוסק דכל תיקו דאמוראי הוי דבר שיש לו מתירין דאם יבא אלי' יוכל להיות שיתירנה. והרשב"א חולק עליו דממ"נ אם יתירנה לא הוי דשיל"מ וב"ח בשם המרדכי אומר דהמאכל יתקלקל עד זמן ההיא ולא הוי דשיל"מ. והק' הגאון הגדול ר' אבא זצ"ל אבדדק פפ"ד על מה דאיתא במדרשים שלכך נקרא חזיר שעתיד הקב"ה להחזיר ולהתיר אבל עכשיו היא באמת אסור וא"כ לשיטת הרשב"א הי' ראוי שיהי' דשיל"מ ולא יתבטל וכו' ע"ש תירוצו. ולדעתי עפימש"כ בס' אור יקרות (פ' שמיני) וז"ל במדרש למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזיר להיתירו הראשון. וצ"ע למה יתיר הקב"ה חזיר יותר משאר מיני טמאים. ועוד מה לשון להחזיר להיתירו הראשון היאך מצינו שהיה מותר פ"א אחר מ"ת שנאסר. ונראה לתרץ דאי' בגמ' חולין (ד' ק"ט): כל מאי דאסר רחמנא שרי לן כנגדן אסר לן חזיר שרי לן שיבוטא. פי' דג ששמו שיבוטא. וטעם מוחו כטעם חזיר ובפתיחתא דאיכה איתא דאף דגים גלו עמהם. פי' עם ישראל וכולם הדגים חזרו לארץ חוץ מדג א' ששמו שיבוטא שלא חזר עמהם ועתיד הקב"ה להחזירו לעתיד לבא. והכי פי' המדרש דודאי חזיר בעצמו לא יה מותר לנו רק הדג שיבוטא יחזיר לנו שטעמו כטעם חזיר והכי פי' המדרש שעתיד הקב"ה להחזיר להיתירו הראשון דהיינו מה שהיה ההיתר נגד חזיר דאסר לן חזיר ושרי לן שיבוטא ולעתיד יחזור לנו האי שיבוטא ע"ש. א"כ מיושב שפיר. וניחא גם מה שהקשה בס' תורת חיים סנהדרין (דקי"ב) הא לא יחליף האל וכו' דתו ע"ש והבן. ועי' בס' עשרה מאמרות מאמר חיקור דין (ח"ב פי"ז וח"ד פי"ג) דלעתיד הקב"ה יטהר חזיר דהיינו שיחדש בריאותו שיהי' לו שני סימני טהרה משום דבלא"ה לא יוכל להיות טהור דתוה"ק לא ישתנה לעולם. והוא כח"ס והובא בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קמ"ה) ובס' שדי חמד מע' ג' אות ע"ו והארכתי בקונטריסי בסו"ס ברכת אברהם ועי' לעיל (סי' קכ"ג. קכ"ד). ובהקדמתי לס' ברכת אברהם: חותנך אוה"נ: סימן קצו

בשם ה' יום א' תשא תרמ"ג זאמושטש ע"ח

לכ' י"נ הרה"ג וכו' מ' יעקב יוטקיס אבדפ"ה נ"י

אחדשכ"ת מכתבו קבלתי וכו' ואשר הציע לפני קושיות השאג"א (סי' ע"ז) על דברי רש"י פסחים (די"ב) בהא דאמר ר"י אימת אני אומר אב"ח אלא שריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד ופירש"י שלא בשעת ביעורו קודם שש בשריפה ולאחר שש השבתתו בכ"ד דלא כר"ת בתוס' שם דמפרש להיפך והקשה הגאון ש"א הלא ר"ע יליף בפסחים (ד"ה) דאך ביום הראשון עיו"ט דאל"כ מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואמר רבא שם ש"מ מר"ע דס"ל אין ביעור חמץ א"ש א"כ ש"מ דלא כפירש"י דלאח"ז איסורו בשריפה דוקא והניח הגאון ש"א בקושיא וכתבתי בזה ת"ל ובישוב דקדק ברש"י ד"ה ויליף מנותר ומה שבגמ' ליתא דס"ל כר"י רק דאב"ח א"ש ועיין בשו"ת ארץ צבי (סי' כ"ז) בשם הנוב"י. ובס' הר סיני (פ' בא) ובס' לחמי תודה (דקפ"ג) ובשו"ת תורת חסד (סי' מ"ב) ובשו"ת נוב"י מה"ת (סי' צ"א) ובשו"ת דבר משה מה"ת (סי' ט"ז) ובס' חידושי הרד"ד פסחים (דף נ"ח ע"ב) מדפי הספר ובס' שבט שמעון בסוגיא דאב"ח א"ש (דל"ו ע"א וע"ב) ובס' שם משמואל לפסחים. ובצל"ח. ובברכת אברהם. ובס' אור חדש פסחים. וקרבן תודה. וחי' ח"ס פסחים. תולדות אברהם. הגהות בש"ס ווילנא. שער יהודה פסחים. ובמלא הרועים בסוגיא דאב"ח אלא שריפה ועין הבדולח בחי' פסחים מחו"ז הגה"ק ז"ל

ומה שהק' וז"ל תמוה לי על מה שהחליט הגאון נוב"י מה"ק (חאו"ח סי' כ') דכל הפוסקי'. לא נעדר אחד מהם. סוברים דב"י ליכא אלא בפסח ולא בע"פ והוא חולק ומחדש דשיטת הרמב"ם כוותי' דאיכא הלאו בע"פ ולמה לא מביא משיטת רש"י המבואר להדי' (בב"ק דכ"ט) וכן משמע דעתו (בפסחים ד"ו) דב"י איכא בע"פ אחר שש. כתבתי בזה מהא בחק יעקב (סי' תמ"ג) ובאה"ט שם ומשו"ת שאגת אריה (סי' ע"ז) שכ' דאין ראי' מרש"י. ויש להאריך בכלל זה מהא דמקור חיים ואלף המגן ויד יוסף ורביד הזהב סי' תמ"ג. וצל"ח ד"ד ע"א מדפי הספר ועיין חתנ"ס (דצ"ג ע"א) בשם הגינת ורדים ליישב הרמב"ם דקונה חמץ בפסח וחו"ז בעין הבדולח בחי' פסחים בהרבה מקומות. ובספרי דגן שמים לפסחים פ"ק: והנני ידידו סימן קצז

בשם ה' יום ה' שלח כ"א סיון תרע"ה לפ"ק בדרך מסעי על הבאהן אבל ראזדיעלני

לכ' י"נ הרה"ג וכו' מ' יהודה ליב נ"י צירלזאהן אבד"ק קישנוב

כאשר היום בבוקר נפטרתי מאתו בדבר הלכה. עתה אנופף שנית ידי באותו ענין דפסחים (י"ג ע"ב). תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשות בהר המשחה כל זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין וכו' ובתוס' שם מביאין ירושלמי דייק ירושלים לא מקום שנהגו בו שלא לעשות מלאכה וכו' ומשני נראות כחורשות עכ"ל. משמע דהי' קשה לתוס' למה בשתי פרות הא בחדא נמי סגי דכל זמן שהיתה הפרה חורשת הי' אוכלין עומדת תולין ניטלה כל העם שורפין או דיהי' הסימן באופן זה דכל זמן שלא עמדה הפרה לחרוש אוכלין חורשת חולין ניטלת שורפין לכן מביאין הירושלמי שהיתה נראה כחורשת ובאמת היתה עומדת והוצרכו