תירוש ויצהר (שו"ת) שסט

והנה הא דהתחלת הש"ס במצות ק"ש משום שכל התורה תלי' בה. דע"י קבלת עומ"ש נתחייבנו בכל המצות. ובכל מה שנאמר בכל הש"ס. ועי' בפי' המשניות להרמב"ם ריש זרעים. ובפתיחה להצל"ח ריש ברכות. והארכתי בזה בספרי פינות הבית (סי' ס"ט). וע"ז רמזו חז"ל דמאימתי הוי קבלת עומ"ש שלימה והוי קירא ק"ש באמת בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' אם נתקיים אכילת קדשים דכהנים ובכלל זה כל עבודת ביהמ"ק. ובזמן שביהמ"ק חרב ואין זבח. אז חסד חפצתי. והקורא ק"ש ומקבל עומ"ש הוי זה האיש אשר הוא גם דואג שיהי' לעני פת לאכול. ולא יהיו רעבים. ולכך אז"ל משהעני וכו' פתו במלח. ולא אמרו משהעני נכנס לאכול פת במלח. דזה סימן שלא ירע לבבו. וחושב כי הפת הוא של העני. כחז"ל תן לו משלו וכו'. ואקחה פת לחם ולא ואתנה. כי חלק העני בידו. ואינו נותן את שלו. ושוב הוסיפו דקבלת עומ"ש הוי קבלה. וקריאת ק"ש מאימתי הוי קורא בשעה וכו' לאכול פתן בע"ש. היינו שהוא שומר שבת כהלכתו שגם בזה תלי' כל התורה. והמחלל שבת ככופר בכל התורה (חולין ד"ה). ובירושלמי ברכות (פ"א הט"ז) זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה דכתי' (נחמי' ט') ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים וכו'. והגמ' מדייק בע"ש אוכלים פתן משבת. היינו הוספת חול על הקודש. כגמ' (שבת דקי"ט) כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו וכו'. היינו בעת שכבר אומר ויכולו עוד ע"ש מעני שמוסיף מחול על הקודש עי' בספרי פינות הבית (דקנ"ז ע"ב)

וכבר פירשתי (באיכה א' י"א) כל עמה נאנחים מבקשים לחם. דלכך אנו מבקשים לחם וצר ומצוק מצאונו שהוא בעונש משום ד"נתנו מחמדיהם באוכל". שמשליכים את השבת ומחללים אותו בשביל הפרנסה. כי שבת נקרא חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית. ונותנים החמדת ימים באוכל. ולהיפך הוא דע"י שבת יש לחם. כגמ' (שבת קי"ט) עשירים וכו' בשביל שמכבדין את השבת. ומזונותיו קצובין מר"ה וכו' חוץ מהוצאת שבת. היינו ע"י שבת בא ברכה לאדם שניתוסף לו אחר הקצבה גם על ימי החול. כחז"ל (בר"ר פי"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת. ובגיטין (דל"ח) נחתי בעה"ב מנכסיהון משום דסיירי נכסייהו בשבתא. ומבקשים לחם. ובכתובות (ק"י:) כל ימי עני רעים והאיכא שבתות. היינו דע"י שבת יכולים להנצל מעניות ואכמ"ל. וע"ד המכילתא (יתרו כ' י"ג) מי שמחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא ברא עולמו וכו' וכל מי שמשמר את השבת וכו' מעיד וכו' והוא כנ"ל דק"ש ויחוד ה' וקבלת עומ"ש תלי' בזה והבן

וכבר כתבתי בספרי דגן שמים (דף נ') כי באתי ביום ועש"ק בוקר פ' תצא שנת תרמ"ד לשבת על כסא הרבנות בעיר קרסניבראד וראיתי ענין סגירת החניות בעש"ק בזמן מאוחר מאד ורע עלי המעשה. ותיכף בליל ש"ק דרשתי במקהלות קהל עדתי. והעירותי למוסר אזנם בענין זה להקדים סגירת החניות ככל האפשרי. והארכתי בדרוש. ובתוך, דברי המלצתי דחז"ל (פסחים דקי"ב). עשה שבתך, חול ואל תצטרך לבריות. ומקשים מדברי חז"ל (ביצה דט"ו:) לוו עלי ואני פורע ועי' טוש"ע ריש ה' שבת (סי' רמ"ב). אכן הענין דעפ"י הרוב סמוך לכניסת שבת יתוספו הקונים בחניות ויצליח מעשה שטן כי כולם עומדים לקנות ואז ידמה המוכר בלבבו באם יגרש הקונים ויסגור חנותו אז חלילה ידלדל מנכסיו ויבא לידי עניות. ע"ז יש לנו הבטחה מאחז"ל עשה שבתך חול. היינו משתעשה את השבת בעוד חול ולהוסיף מחול על הקודש. ואל תצטרך לבריות. היינו שלא תבוא עי"ז ח"ו לעניות להיות מצטרך לבריות. אדרבה איתא (בבר"ר פי"א) ויברך אלהים וכו' ע"ש באריכות. ופי' כל שומר שבת כדת. היינו שהוא ממתין על השבת כדת מחללו היינו בעוד יום שמותר לחללו

והארכתי במה שפי' בפסוק (תשא ל"א י"ז) ביני ובין ב"י אות הוא לעולם כי ששת ימים עשה ה' וכו' דלהכי קרא הכ' שבת בשם אות להורות לנו על גודל ענינו. והיא. לאחד מבעלי המלאכה והמסחר שמציג על ביתו מבחוץ איזו אות (הנקרא בל"א שילד) שציין לפני הכל מלאכתו ומסחרו. והנה כ"ז שהאות נצב על הבית מבחוץ מורה לנו שהבעל מלאכה הזה הוא דר עדיין בדירה הזו. אף אם לפעמים נסע לדרכו על איזה ימים. מ"מ עדיין לא עקר דירתו מהבית הזה מכל וכל. משא"כ כשניטל האות (שילד) מבחוץ לקבעה במקום אחר מוכח דהבעל מלאכה הזה כבר עקר דירתו מכל וכל מהבית הזה. ואינו מצוי בו כלל. כן הוא ממש בענין שבת כי הוא אות המעיד שהש"י ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי והוא ג"כ אות על האיש הישראלי הנושא את נס התפארת הזה על עצמו. השומר שבת ומקיימו. שהוא מאמין בהקב"ה שהוא בורא העולם ומחדשו וממילא הוא אדון על הכל ואנחנו מחוייבים לעשות רצונו בכל נפשינו ומאודנו כי הכל שלו וע"י האמנתו בה' באמת הוא משרה בתוך לבבו קדושת ה' וכש"כ כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. וע"ז ג"כ רמז הכ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכם ממש. וע"כ אף אם אירע שעבר על איזה מן המצות עכ"ז האות הזה נצב להעיד על האיש הזה כי עדיין הוא דר בדירתו הראשונה. ר"ל שאיש ישראל הוא כמקדם שקדושת השי"ת בתוך לבבו. לא כן אם ח"ו מחלל את השבת בזה הוא מסלק האות מעל עצמו ומראה שבפנימיות לבבו כבר אינו דר איש ישראלי המאמין בהש"י וכבר הוסר מקדש ה' מתוך לבבו. וע"כ אחז"ל (עירובין דס"ט) כל המחלל את השבת כאלו כפר בכל התורה כולה ועי' רש"י חולין ד"ה ועי' בס' שם עולם פ"א

והנה לפני שלשים שנה בעת אשר חזון ענן הקטרת בשבתות בגנים ובפרדסים כיום הזה לא הי' נפרץ. בורשה ישב איש יהודי על אחד הספסלים בגן קראשינסקי. המרובה באוכלסי ישראל ביום השבת. ויקטר את מקטרתו במנוחה שלימה לעיני כל ישראל. ויגש אליו אחד העוברים ממיודעיו ויקרא ידידי מה אתה עושה פה במקום הזה בפרהסיא בשבת האם יצאת מדעתך. "אמנם ידידי צדקת אך שכחתי כי". "איך שכחת כי שבת היום ולפניך עוברים מאות אחינו כולם מלובשים בגדי שבת" שסע אותו האיש בדברים. 'לא ידידי' ענה האיש לתומו "לא יצאתי מדעתי חלילה. אף זוכר אני את יום השבת. גם טעם הפשטידא אשר אכלתי היום עודנו בפי. אך שכחתי כי יהודי אני". ועי' (נדרים פ"ג מ"י) הנודר משובתי שבת וכו'

וכבר פי' בתפלת שחרית לשבת ולא נתתו ד' אלקינו לגויי וכו' ולא הנחלתו כו' וגם במנוחתו לא ישכנו וכו'. כפל לשון. גם מתחיל בלשון מתנה ואח"כ בלשון נחלה. גם מקודם אומרים בלשון עבר ולא נתתו ולא הנחלתו וסיים בלשון עתיד לא ישכנו כו'. אכן ניחא. דהטור ה' שבת (סי' רצ"ב) כ': ומה שתקנו בשבת ג' עניני תפלות אתה קדשת. ישמח משה. אתה אחד. וביו"ט לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו. מפני שאלו ג' תפלות תקנום כנגד ג' שבתות. אתה קדשת כנגד שבת בראשית כמו שמוכיח מתוכו. ישמח משה כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה. ואתה אחד כנגד שבת שלעתיד ע"ש. וקאי על ג' שבתות. ולא נתתו היינו שבת בראשית. ונקרא בלשון מתנה עפ"י מה דאיתא (שבת י':) מתנה טובה יש לי ושבת שמה. ולא הנחלתו היינו שבת מתן תורה ונק' בלשון נחלה דאי' (סנהדרין נ"ט) תורה צוה לנו משה וכו' לנו מורשה ולא להם. וב"נ ששבת וכו'. וגם במנוחתו לא ישכנו לשון עתיד על שבת דלעתיד על יום שכולו שבח. וכבר נדפסו בשמי קונטרסים בענין קדושת שבת בס' עזר אליעזר (דף כ"ט) ובס' עטרת מנחם מרימנוב (אות קצ"ח) ועי' בס' ערבי נחל (סו"פ, תצא) משל נפלא. ובס' אבקת רוכל (דמ"ה) וסיפור נפלא בס' דובר שלום (אות מ"ז). והארכתי בדרוש בענין שמירת ש"ק פה ביום ז' דחנוכה תרפ"ה בביהמ"ד