תירוש ויצהר (שו"ת) שנח

הכתוב אשר קברו ב"י דנקרא ע"ש ישראל ולא ע"ש כיון שלא נקרא נאנס בדבר: והנני ידידו סימן קפו

בשם ה' א' דסליחות תר"ס פלונסק

לכ' י"נ הרב הגאון הג' מ' יוסף זכריה נ"י שטערן אבד"ק שאוול

אחדשכ"ג וכו' תמוה לי בגמ' ר"ה (די"ז ע"ב) ת"ש יורדי הים באניות וכו' עשה להם סימניות וכו' הני נמי כיחידין דמי. ומק' המהרש"א דבהאי פרשתא לעיל מיני' גבי הולכי מדבריות וכו' כתי' נמי ויצעקו אל ה' וכו' אמאי לא נעשה בהם סימניות וכו' ולפי המסקנא דיורדי הים כיחידים דמי ניחא קצת דאפשר דהנך דלעיל לאו כיחידין דמי אלא כרבים ולהכי לא בא בהו סימניות למעט משום דלאחר גז"ד נמי נענין בצעקה עכ"ל. אבל אינני מבין דברי קדשו דלמה באמת לא נעשה בהם סימניות והיה מתרצין גם בהם דכיחידין דמי. ולמה באמת בפרשתא דלעיל כרבים דמי

אכן נ"ל להסביר דברי המהרש"א עפ"י מה דקשה לכאור' דמה זה דקאמר הגמ' הני נמי כיחידין דמי אם נימא דהש"ס קאמר דמיירי ביחידים הל"ל התם נמי ביחידים ואם באמת מיירי שהם רבים אמאי דמי כיחידים ולא ראיתי במפור' שידקדקו בזה. עד שחפשתי ומצאתי בס' טהור רעיונים במס' ר"ה שעמד בזה. ותי' וז"ל נראה משום דעיקר התפלה המעולה הוא שיתפלל אדם שלא יהיה צער לשכינה הקדושה. כי בכל צרתם לו צר כביכול, ואחז"ל הספנים רובן חסידים וא"כ יורדי הים מהראוי להם להיותם חסידים ולהתחסד עם קונם להיות תפלתם על הבחינה הנ"ל. וכאן נא' ויצעקו אל ה' בצר להם. משמע שאינם חש להם רק צערא דידהו ולא צער השכינה. וא"כ מוציאים א"ע מגדר החסידים ומרוב התנהגות שנוהג בעולם שהספנים המה רובן חסידים והם מן המועטים עשה הקב"ה ג"כ עמהם מדה כנ"מ ומחזיק להם בבחינת מועט אף שהם מרובים ואינם נענין לאחר גז"ד כמועטים דמי וע"ש. ולפי"ז יובן תי' המהרש"א דדוקא ביורדי הים דכיחידין דמי עשה להן סימניות אבל באינך למה באמת כיחידין דמי והבן

ובמקום אחר כתבתי בגמ' ר"ה הני נמי כיחידין דמי דאי מיירי ביחידין הול"ל הב"ע ביחידין. ואי מיירי ברבים למה באמת כיחידים דמי. והנה פשוט לדעתי דכוונת הש"ס דע"כ מיירי ברבים מדכתיב יורדי הים באניות ולא אמר באניה. ולכך לא מקשה מג' הראשונים דהי' יכול לומר דמיירי ביחיד ואף דאין דרך לילך במדבר ביחיד מ"מ יוכל היות כי אחד מהחבורה יתעה בדרך ע"י איזה מקרה, ואף דכתיב בקרא לשון רבים בכולם. מ"מ הכוונה על כל אחד ואחד מאשר יקרה לו הענין. וכמו בחולים וביושבי בית אסורים דקאי על כל או"א מהם ואין הכוונה הרבים שהרבים חולים בבת אחת. משא"כ ביורדי הים מכיון דכתיב באניות ע"כ דהוה רבים וא"כ ליכא למימר כאן ביחיד כאן ברבים ושפיר מקשה. ואזלא לה קושיות מוהרש"א ורי"ף ז"ל עיי"ש וע"ז מתרץ דאף דרבים נינהו מ"מ כיחידים דמי דדוקא ציבור ממש ועכ"פ מדינה קבוע הוה ציבור לענין זה. אבל לא יחידים שפירשו וכאן מה דאמרינן בסוף פ"ק דתענית דאפילו עיר גדולה כנינוה כיחידים דמיין עיי"ש. ועיין טו"ז או"ח (סי' תקס"ו ס"ק ג') ובב"י שם. ועי' בספרי דגן שמים (דף מ"ד ע"א) ועתה ראיתי לכ"ת מה שהשיב לי. ונדפס בספרו שו"ת זכר יהוסף (ח"ד או"ח סי' רל"ה) דלא חשיב להצטרף בתפלה ולהיות נידן כרבים רק כשנחים ועומדים במקום אחד ולא בספינה כשהיא מהלכת עי' ב"מ (ט"ו ע"ב) ותוס' ד"ה ספינה. ובזה מבואר ג"כ דא"ז המהרש"א מהולכי מדבריות וכי"ב דאפשר דהנך דלעיל לאו כיחידים עכ"ל. ויש להאריך בזה: ידידו בלונ"ח סימן קפז

בשם ה' בחודש אדר שנת תרפ"ב פלונסק

לכ' י"נ ש"ב ומחו' הרב הגאון וכו' מ' מאיר נ"י אבד"ק פיעטרקוב

אחדשכ"ת וכו' בדבר האיש יר"ח מפה. נשא אשה בגליל קיוב. בהיותו שם בצבא. ודר עמה איזה חדשים. ולא קיים מצות פו"ר. ובפרוץ המלחמה. זה יותר מז' שנים. נסעה מכאן לקיוב. ומאז ועד היום עקבותי' לא נודעו. וכבר דרש במכתבים. וע"י מכה"ע. וע"י הקונסל הרוסיא שחפש אותה. ואין קול וקשב. והוא בוכה במר נפשו. עד מתי ישב גלמוד. ומבקש להתיר לו לישא אשה אחרת. כי אולי מתה או נהרגה. ואולי מרדה בו. והשנים שנות חרם. מרידות ושפיכת דמים ר"ל. ולהתיר לו בהסכם ק"ר. ומג' מדינות. והשלשת החיובים וגט פטורין

והנה בתקנות שנדפסו בסוף תשובת מהר"ם רוטענבערג כ' והחרם אשר שם רבינו גרשון מה"ג שלא ישא איש שתי נשים אין להתירה אלא במאה רבנים מג' מלכיות. גם לא יתירו אותו עד שיראו טעם להתיר וכו' ע"ש. מבואר דמאיזה טעם שיראו מאה רבנים שאין ראוי להחזיק בחרם זה יוכלו להתיר וכ"כ בשו"ת הב"ח (סי' צ"ג) שכך קבלו מרבותיהם איש מפי איש וכו' שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק וכו' ע"ש

וכבר מצינו שהקיל בזה בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"ב סי' ס"ו) על אנשים שזה שנתים ימים שלא נודע ונשמע מנשותיהם אם הלכו בשבי' לפני צר ואם הם בחיים בשביה וכו' ונשאל אם מותר לבעלה לישא אשה ואין להם עון מחמת חר"ג וכו' והאריך. ובסוף דבריו דאף במקום דאיכא חרדר"ג. הא כ' הר"ן שהי' או לתקנת הנשים או לתקנת האנשים שלא יכניסו מריבה בתוך ביתם א"כ בנ"ז דלא נודע להבעל מה הי' לה וכו' אין בזה תקנה להאשה שלא נודע איה מקומה ולא להבעל שלא יכניס מריבה בתוך ביתם מעתה אין כאן חלות לאותו חרם כלל וא"ת שעדיין ייחלו וימתינו כבר זה להם שנתים שלא נודע להם שום דבר ועד כמה יהי' תוחלת ממושכה מחלת לב וכי נתת דבריך לשיעורין. אין ספק דבכה"ג לא החרים רגמ"ה יע"ש. ובנ"ד כבר עברו שבעה שנים. וספק חיה. ואולי נהרגה בחרב בעלי מלחמות. מלחמת התבל ר"ל. ועי' בשו"ת נוב"י (מה"ת חאע"ז סי' ו') שמביא דברי הכה"ג בהגב"י (אות ע"ח) בשם הרש"ך באם נשבה הבעל יכול לישא שם אשה אחרת. אבל הוא מ דאולי מיירי הרש"ך בלא קיים מצות פו"ר ע"ש. וכאן הוא לא קיים מפו"ר. והרהור עבירה שאמרו בתשו' דחמור יותר ממצות פ"ו ע"ש

שוב ראיתי בשו"ת דברי חיים ח"ב (חאע"ז סי' ו') שהתיר בנידן כזה בא' שיצאת אשתו ממנו ליסע לדאקטר ושמנה שנים עברו ולא נשמע ממנה. ואף שיש לו בנים וא"א לו להיות בלא אשה וכ' בלא חזרה עכ"פ הוי מורדת ולא גזר ר"ג וכו' ועכ"פ עפ"י היתר מאה רבנים נוכל להתירו ומבואר בב"ח דר"ג מסר זה לחכמים מחמת חומר התקנה שאסר על איש לישא אשה על אשתו. ולכן מסר לחכמים שבכל דור זה הכח אם יראו מחמת תיקון העולם להתיר הרשות בידם באיזה ענין שיראו שמהצורך