תירוש ויצהר (שו"ת) שנז

דפסק ג"כ (בפ"ו מה' עדות ה"ח) דעדים זוממין אין משלמין את הכופר וקשה קושית הריטב"א ז"ל דאמאי. ואי כתירוצו משום דאין ממשכנין על הכופר הא הרמב"ם ז"ל פסק דממשכנין על הכופר כהנ"ל. ולכאורה א"ל עוד טעם דאין עדים זוממין משלמין את הכופר משום דהוי כשני שותפים דאיבעיא בגמ' בב"ק הנ"ל וסלקא בתיקו. וכן משמעות לשון הריטב"א להלן במכות (דף ג') בד"ה משלשין בממון, אכן גם זה אינו מיושב לדעת הרמב"ם ז"ל דגם בזו איבעיא פסק הרמב"ם בה' הנ"ל בשור של שני שותפין דחייב כל אחד כופר וע"ש בהה"מ. א"כ ממילא בעדים זוממין ליכא למימר זה הטעם משום דהוי שני שותפין א"כ שוב קשה אמאי פסק דעדים זוממין אין משלמין את הכופר וצ"ע. ואפשר לדעת הרמב"ם מוכרח ג"כ לומר כדעת הרמב"ן דבכופר לא שייך כאשר זמם דהוי כמו מיתה בידי שמים ולענין עדות שמים עדיין לא מעלה ולא מוריד ולא שייך בהו כאשר זמם

ויש עוד לדבר בזה. ועי' לזקני בפנים יפות משפטים. ובאוה"ח שם. ובס' אפריון שם. ומה שנראה לי עוד עפימש"כ בס' שאגת ארי' מכות (ד"ב ע"א) ובס' פרי יוסף מכות שם ובהגהות מלא הרועים ב"ק (ד"מ ע"א). ובהגהות רש"ש (מכות ד"ב ע"א) הא שפיר ממשכנין באם מכחישין כמ"ש בתוס' יבמות (דפ"ז ע"ב) כריתות (די"ב) לענין חטאת. ועי' בהגהות פורת יוסף מכות. ובס' עט סופר ח"ב (דנ"א ע"א). ובס' חמדה גנוזה לב"ק (ד"מ) מאת זקני הגה"ק ר' משה צבי הירש מייזילש זצ"ל אבד"ק זאלקווא. ובס' דרושי ר"ח כהן דל"ה ע"ב. ובס' מאה שערים. ובס' דרשו משפט. ולא ירשיני העת להאריך יותר: מחו' ידידו בלונ"ח. סימן קפה

בשם ה' כ"ו אלול ג' דסליחות תרס"ד פלונסק

לכ' י"נ הרה"ג וכו' מ' מאיר זונדל נ"י פראגער בק' זאקראטשין

מכתבו קבלתי וכו' וע"ד אשר הציע לפני קושי' האוה"ח בפ' בשלח (ט"ז כ') והעליתם את עצמותי מזה אתכם. דתיבת מזה נראה כמיותר. ויש לומר בזה לענ"ד דהנה איתא בש"ס סוטה (דף י"ג ע"א) בא וראה כמה חביבות מצות על משרע"ה שכל ישראל עסקו בביזה וכו' וראיתי בס' דברי שאול (סוטה שם) הביא קושי' בשם הראנ"ח הא גם הביזה הי' מצוה. ע"ש שתירץ דזה ראי' על חביבות שבחר במצוה שהיא בלי הנאה

ולענ"ד נראה ע"פ המדרש רבה (שמות פ"ה) חסד ואמת נפגשו וכו' חסד זה משה שעשה חסד עם יוסף והנה יש הבדל בין מצות שבין אדם לחבירו. שנכלל בזה שתי מצות. א' מה שהוא עושה רצון השי"ת וגם מה שעושה טובה לחבירו ובין אדם למקום נחשב רק מצוה אחת

וכעין זה ראיתי בשו"ת שם ארי' (חאע"ז סי' צ"ז) וז"ל. אשר שאל על שכ' בספר ערוגת הבושם (סי' כ"ח סק"ה) לתרץ קושית התוס' (שבועות ל"ד) מללה"נ הא עוסק במצוה פטור מן המצוה. ותירצתי דעוסק במצוה שבין אדם למקום אינו פטור ממצוה שבין אדם לחבירו. ועל זה הקשה מסוכה (דף כ"ה) דיליף דעוסק במצוה פטור מן המצוה מויהי אנשים וכו' טמאים וכו' דהוא בין אדם לחבירו הנה לא הבחין ההבדל אשר בזה. דדוקא בעוסק במצוה שבין אדם למקום לא מיפטר ממצוה שבין אדם לחבירו וכו'. אבל עוסק במצוה שבין אדם לחבירו ממילא מקיים גם מצות השם כמו בנותן צדקה ועוסק בגמ"ח אף דהוי בין אדם לחבירו מ"מ הוי גם מצות השי"ת שצוה ע"ז. וכ"ש דפוטר ממצוה שבין אדם למקום. ע"ש ובשם ארי' (חיו"ד סי' ס"ד) באריכות. ועיין שערי דעה (חאו"ח סי' נ"ז). ויש לדבר בסברתו מהא דכתב ביפ"ת פ' שמיני פי"א לפרש המדרש אימתי בא בחסידות שאמר אל נא תעבור וכו' משום דהוי עוסק במצוה וכו'

ובזה נ"ל ליישב דקדוק העיון יעקב שם אוהב מצות דהול"ל אוהב מצוה. ולדברינו ניחא דחכם לב יקח מצות היינו שתי מצות שעשה חסד ליוסף וקיים מצות ד' וישראל עשו רק מצוה אחת ולא מצות

ולפ"ז מיושב קושית שו"ת כנסת יחזקאל (חיו"ד סי' מ"ג) דלמה דוקא משום השבועה. ולא קיים משום חכם לב יקח מצות. ולהנ"ל ניחא דמצוה הי' יכול לקיים גם בביזה כמבואר במדרש הים ראה וינס. ראה רכוש מצרים בידם היינו דזאת הי' מצוה וזכות להם. והפסוק משבחם ובני ישראל עשו כדבר משה וכו'

עוד יש לומר ע"פ מש"כ בספר קול סופר (מכות פ"ב). דרבותא דמשה הי' אף שידע מתחילה שלא יגמור רק יעשה חצי המצוה. והוי בכלל אונס רחמנא פטרי' שלא בא לכלל חיוב כש"ס ב"ק (ד"מ) ולא וכו' אעפ"כ משה רבינו עה"ש הי' אוהב מצות ואמר מצוה שבאה לידי לא אחמיצנה ע"ש דפח"ח לענין ערי מקלט ונסתפק לענין מי שיש לו רק חצי זית מצה. ועיין בזה בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן י"ח) ובשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ג' ד') ובשערי דעה (סימן כ"ד)

ובזה ניחא ג"כ לשון מצות לשון רבים כי עבדות מרע"ה הי' שכל רגע עסיקת המצוה ועשיית רצון השי"ת למצוה יחשב. ועיין כ"ס ויקהל (דף ק"מ). ואיתא שם אין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומר דמשמע דנקרא ע"ש הגומר. אבל המתחיל, ג"כ. לעושה מצוה יחשב. ורק דאומרים לו גמור אבל באונס א"כ הוא דידי' עביד. וזה מעלה אני עליכם כאילו עשיתם. ונחשב לכ"א שסייע כעושה מצוה שלימה. וזאת מעלת מצות משרע"ה נגד מצות ישראל דביזה והבן. אבל עכ"ז כיון דאיתא בסוטה שם אמר רבי חמא בר"ח כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על מי שגמרו כאילו עשאו ע"ש א"כ מרמז לנו הכתוב כאן כי גם התחלת המצוה שהי' ע"י משרע"ה נקרא על שם ישראל שגמרו וזה והעליתם את עצמותי מז"ה, אתכם דהוי כאילו העלו ישראל מזה. היינו ממצרים. כאילו עשו המה העקירה וההנחה כאחת והבן

אגב אכתוב לו מה שאמרתי ת"ל בפ' בשלח (י"ג י"ט) ויקח, משה את עצמות יוסף כו'. הנה ביהושע (כ"ד ל"א) אשר האריכו ימים אחר יהושע וכו' ואת עצמות יוסף אשר העלו ב"י וכו'. לכאורה למה אמרו חז"ל דנקרא קבורת יוסף על שם ב"י יען שמשרע"ה לא גמר המצוה. וקשה הא אף החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעה"כ כו'. כ"ש כאן שמשרע"ה התחיל במצוה ונאנס ולא נכנס לא"י. אכן הענין הוא דתלי' בזה אם יוסף צוה לקבור אותו דייקא בא"י או דייקא שבמצרים לא. ותלי' בטעמים ברש"י בקבורת יעקב בפ' ויחי אי משום גלגול מחילות. א"כ הכוונה דייקא בא"י וא"כ כיון די"ל דיוסף צוה דווקא שלא במצרים. א"כ הי' יכול משרע"ה לגמור ולא נקרא נאנס ולא עשאה. אכן לכאורה אף דקי"ל מצוה בו יותר מבשלוחו אבל באם ע"י שליח ש"א כמותו יהי' בהידור יותר מוטב ע"י שליח. ועיין עורה שחר (אות מ') בזה וכאן בא"י יהי' הידור יותר מלקבור שלא במצרים. אכן זה דוקא באם השליח יעשה כתיקונו. אבל באם יתעצל א"כ מוטב ע"י שלא בא"י ורק די חוץ למצרים. וזה כוונת המשך הכתובים הנ"ל. אשר האריכו ימים ודרשו ז"ל ימים האריכו שנים לא האריכו משום שהתעצלו. וא"כ הי' שוב מצוה על משה לעשות בעצמו ולא ע"י שליח והיינו דדי הי' שלא במצרים. וכיון שלא כן עשה א"כ שפיר אמר