תירוש ויצהר (שו"ת) שנו

סימן קפג

בשם ה' יבעזרתו ית"ש תרפ"ב פלונסק

לכ' ש"ב י"נ הרה"ג וכו' מ' מתתיהו יחזקאל נ"י גוטמאן אבד"ק האשי (רומניה)

האיר מול פני ספרו תפארת ב"ל וכו' אשר כ"ת מביא בשם זקינו הגה"ק בעל ק"ל ז"ל בפ' בחקותי ונתתי גשמיכם בעתם. דהול"ל גשם. וביאר עפ"י המדרש ויק"ר (פכ"ז) במעשה דאלכסנדר מוקדון שאם האנשים אינם ראויים אזי הגשמים הם בשביל הבהמות. ואם בחקותי תלכו אז הגשמים בזכותם. וזה גשמיכם ע"ש. הנה פי' זה הובא באריכות בס' אפריון (פ' אחרי) ומפרש בזה המדרש במוצאי יוה"כ בת קול יוצא ואומר לך אכול בשמחה לחמך וכו' כי כבר רצה אלהים את מעשיך. דלכאור' מה לשון כבר ע"ש דפח"ח ועי' בשפת אמת בח"ת ליוהכ"פ בזה

ובחידושי עה"ת בחקותי פירשתי עפ"י התרגום יוב"ע (כ"ו ד') גשמיכם מטריא דארעכון. ופי' באהבת יהונתן כאלו כתוב גשמי ארצכם. והיא מלה מקוצרת. דלולא כן לא שייך לאמור גשמיכם בכינוי. שהגשמים אינם שלהם הנקנים אליהם. כי אם מאת ד' מן השמים. לכן א' שהכינוי בא למעט יתר הארצות. וכחז"ל (בת"כ ד') גשמיכם לא גשמי כל הארצות וכו' שיהי' שובע בא"י ורעב בכל הארצות וכו'. ועי' בר"ה (דף י"ז ע"ב)

ואשר הביא בש"ק בפ' ויצא ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספתה לבית אביך למה גנבת את אלהי. כי בודאי מה שנכספת לקיים כיבוד אב (כי באמת נענש על כ"ב שנים שלא קיים כאו"א. והי' ירא מפני עשו שקיים כאו"א כחז"ל) ודילמא לאו אביו הוא (חולין די"א) אלא דאזלינן בתר רובא. א"כ גנבת את אלהי כמו ששאל האי מינא דאם ניזל בתר רוב הלא רוב אומות עוע"ז הם. והוא מליצה נאה

וע"ד שכ' בהקדמת שו"ת יד מאיר להגאון ר' דוד מאיר ז"ל אבד"ק בערזאן שמעתי שהגאון מוה"ר יהונתן בעל או"ת כשנתקבל לאב"ד דק"ק אה"ו שהוא תחת ממשלת דענימארק שבחו אותו לפני המלך מרוב חכמתו. ולפי שהאומות מקשין על ישראל שהרי כתיב בתורה אחרי רבים להטות ואומות הם רוב נגד בני ישראל כדכתיב כי אתם המעט מכל העמים. ולמה אין הולכין ישראל בתר רובא לעזוב תורתינו וללכת אחריהם. ע"כ צוה המלך לקרוא להרב אייבשיץ לבוא אל המלך. והמלך ישב עם שריו ויועציו. והבא אל המלך צריך להשתחות רק למלך עצמו ולא אל שריו ויועצי, וע"כ צוה המלך שהרוב מהם יגידו להרב על המלך שהוא המלך וישתחוה לו ומעט משריו ויועציו יאמרו לו להרב על אחר שהוא המלך שישתחוה לו. וכשבא הרב אל המלך שמע לדברי הרבים והשתחוה למלך. והמלך הטה אליו אור פניו והרב הבין בחכמתו שעשה כן כדי שישאלו לו למה אין ישראל הולכין בעניני הדת והאמונה בתר רובא. ענה ואמר למלך שעכשיו שכבר יודע שהוא המלך אפי' אם יאמרו כולם על אחר שהוא המלך לא ישמע להם. כי בתר רוב הולכים רק על דבר שהוא ספק. אבל לא על דבר שהוא ודאי. וכונתו הי' שלא יקשה המלך למה אין הולכים בתר רוב לעזוב ח"ו אמונתינו. ואומרים עוד בנוסח זה שאם איש זר בא לעיר ורצה לדעת איה דירתו של פלוני. ושאל לא' והראה לו לרחוב פלוני. ושאל לשני והראה לו לילך לרחוב אחר. מה עשה. שאל לשלישי. ועשה כפי הרוב. אבל באם הוא יודע בעצמו שפלוני דר ברחוב פלוני. אז אף אם כולם יאמרו לו לילך למקום אחר. הוא ילך להמקום שהוא יודע בודאי. ולא שייך בזה לילך אחר הרוב

והנה כבר מבואר במדרש רבה (ויקרא פ"ד) א"ר אלעשא עכו"ם א' שאל את ר' יהושע בן קרחה כתי' בתורתכם (שמות כ"ג) אחרי רבים להטות אנו מרובין מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בעוה"ז וכו' ע"ש. וראיתי לי"נ הרב הגאון מ' שלמה צוקער שי' אבד"ק האלאס בספרו באר שלמה מער' ר' שהביא ממפורשי' י"ב טעמים בענין זה דאין טענת רוב. ועי' בס' ישמח משה. ובס' ברית שלום פ' שמות. פרי העץ ואתחנן. ובנועם אלימלך במדבר. והגה"ק מרחיד"א זצ"ל מביא כמה טעמים בזה בס' דבש לפי. ובס' רב שלום סו"פ עקב כ' בדברי המדרש הנ"ל דהאמת הנכון הוא דלא אזלינן בתר רוב רק בדבר שאתה מסופק בו. משא"כ בדבר שאין בו שום ספק לא שייך כלל לילך בתר רוב. ואין ספק ח"ו במציאות הבורא ית"ש בתורתו והשגחתו. ואין שום ספק בלבינו ח"ו איך שייך שנילך בתר רוב ההולכים בחושך וכו' ע"ש וכנ"ל

ובפירושי להגש"פ הארכתי לפרש הא דארמי אובד אבי וכו'. כי שפרעה לא גזר וכו' היינו שפרעה לא גזר בעניני אמונה. להעברת דת. כי טען רק אין דרכם של טף לזבוח. אבל הרשה לילך ולעבוד את ד'. ומשרע"ה תיקן יום המנוחה שבת ועיקר הגלות הי' בעבודת הפרך. שהי' רק לזכרים. ונשים הביאו לשדה אכילה ושתי'. אבל לבן ביקש לעקור את הכל. כי טען שיעקב אע"ה ילך אחר הרוב ויתבולל עמו ואכמ"ל: דברי ידידו שאירו בלונ"ח סימן קפד

בשם ה' ב' תרומה שנת תרס"ב פלונסק

לכ' י"נ מחו' הרה"ג נגיד ויר"א וכו' מ' משה ברוך נ"י עלבערג בק' ראדזמין

בדבר המו"מ של הלכה שהי' בינינו וכו' הנה הרמב"ן בפי' עה"ת (פ' משפטים) כתב אם כופר יושת עליו לכן אמר בלשון אם מפני כי אין ממשכנין על הכופר לכן כתב בלשון אם שהוא רשות ע"ש. נראה מדברי הרמב"ן דפסק בפירוש דאין ממשכנין על הכופר והוא איבעיא דלא איפשטא (בב"ק דמ"א) אי ממשכנין על הכופר ולא איפשטא. רק א"ל משום דהוי ספק ממון אזלינן לקולא. הגם דדעת הרמב"ם (בפ"י מנזקי ממון ה"ד) דממשכנין על הכופר נדחק בזה הלח"מ שם וכן הה"מ דהוי כמו איסורא משום דכופרא כפרה א"כ ממילא ליכא להקשות על הרמב"ן דפסק לקולא וראי' לדברי הרמב"ן מר"י שהובא במכילתא דכל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' שהם חובה. ואי אם כופר יושת עליו ג"כ הוא חוב א"כ הי' צריך לחשוב ג"כ זה אם של כופר אלא ע"כ דלא הוי רק רשות מטעם דאין ממשכנין על הכופר: ועוד יש ראי' לדברי הרמב"ן מגמ' מכות (ד"ב ע"ב) ד' דברים נאמרו בעדים זוממין כו' ואין משלמין את הכופר ע"ש. מטעם דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ותמה הריטב"א ז"ל מה הוי דכופרא כפרה מש"ה יהיו פטורין העדים זוממין מלשלם הכופר הא בעינן כאשר. זמם. ומתרץ מהאי טעמא דמשום כופרא כפרה דהא איבעיא אי ממשכנין על הכופר ואזלינן לקולא דאין ממשכנין. א"כ ממילא באם לא ירצה לתת הכופר לא הי' כופין אותו. א"כ ממילא הכא דיודע שהמעשה שקר כמו שנתבאר אח"כ דנמצאו זוממין בודאי לא הי' נותן הכופר וכיון שכן אין כאן דין הזמה ע"ז א"כ ממילא מוכח דאין ממשכנין על הכופר כדעת הרמב"ן ז"ל: אכן אחר עיון בדברי הריטב"א ז"ל הובא בשם הרמב"ן ז"ל תירוץ אחר ע"ז ולדברי הרמב"ן לא צריך ע"ז תירוץ אחר דלשיטתו פשוט ניחא מטעם דאין ממשכנין על הכופר. והשתא דאתינא להכי שוב קשה על הרמב"ם ז"ל