תירוש ויצהר (שו"ת) שנב

היינו לקבל אותנו בספ"י ולקרב אותנו בכל מיני זכיות ועי"ז יבוא להתבוללות. וזה פי' חז"ל בשרו של עשו שבא נגד יעאע"ה. ח"א כעכו"ם נדמה לו כארכי לסטים נדמה לו. היינו באגרוף. וח"א כת"ח נדמה לו. ללמדו התבוללות. וזה מיד אחי היינו דרך אהבה כאח ומיד עשו ברשעות. והובא בס' פרדס יוסף פ' וישלח

ובחידושי עה"ת פ' וישלח (ל"ב י"ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו. הבאתי מש"כ בס' בית הלוי פ' וישלח דיש להבין אחרי כי לא היה לו רק אח אחד למה הוצרך לומר מיד עשו. ובאמרו מיד אחי כבר מבואר בקשתו. ועיין בזוהר הק' על פסוק זה וז"ל מכאן מאן דצלי צלותא דבעי לפרשא מיליה כדקא יאות כו' מיד אחי ואי תימא קרבין אוחרנין סתם אחין איקרון מיד עשו בגין לפרשא מיליה כדקא יאות. אמנם אכתי יש להבין אמרו שני פעמים מיד אחי מיד עשו והי' סגי לומר באומרו מיד אחי עשו

ויש לפרש הכוונה דיעקב בהודעו דעשו בא לקראתו הבין דלא ימלט מאחד משני האופנים. או דעשו ילחם עמו וירצה להרגו. או דיתרצה עמו וישוב מאפו וישב עמו בשלוה ואחוה כשני אחים. ומשני האופנים הללו נתירא יעקב, דגם טובתו ואהבתו של עשו רעה היתה אצל יעקב. ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב ויירא יעקב מאד ויצר לו. דאמר ויירא על ספק שמא יהרגנו ויצר לו על הספק שמא יתקרב לו וזהו שביקש על הני שני האופנים הצילני נא מיד אחי מיד עשו. שאינני רוצה בו לא לאח ולא לעשו וביקש שיצילו משני ידים הללו. ונתקבלה תפלתו. דבתחלה היה בדעת עשו להרגו והקב"ה הצילו מידו. ואח"כ כשנתרצה לו ביקש להיות עמו ביחד ואמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויהיו שניהם ביחד והוא דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו וכמו שאמר הכתוב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה. השמיענו הכתוב דבאותו יום עצמו נפרד עשו ממנו והלך לדרכו ולא נתעכב אפילו יום אחד עמו וכבקשתו. וכבר ראיתי במפרשים שנתקשו על דברי הכתוב וישב עשו ביום ההוא לדרכו דמאי אשמעינן הפסוק דבאותו יום שב לדרכו. ולפי הנ"ל מבואר היטב

והנה כל מעשי אבות הם סימן לבנים. דגם בגלותו של עשו יתנהג כן עם ישראל בשני האופנים כאשר רצה לעשות עם יעקב. דבהתחלת הגלות יהי' גוזר גזירות רעות בשמדות ויסורים וילחם בהם וירצה לאבדם וה' ברחמיו לא יעזבם. ולבסוף יאמר כי רוצה לישב בשלוה עם יעקב וכוונתו דבזה ירחיק את ישראל מעבודת ה' וידיחם מאמונתם. וכמו דעשו אמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך. ואיתא במדרש דעשו אמר לו שישתתף עמו בשני העולמות עוה"ב ועוה"ז. וביאור הדברים שאמר לו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך דהיינו ששניהם יתקרבו זה אצל זה וכל אחד יוותר קצת ממנהגו הקדום עד שיתקרבו זה אצל זה. והכוונה של המדרש מבואר דהוא שלבסוף גם הם יקבלו עיקרים טובים מאמונת ישראל שיהיו גם הם מאמינים בבורא יחיד ובתורה מן השמים וגמול ועונש וירצו דגם יעקב יוותר קצת מאת אשר לו ויניח קצת מעבודות הנוגע רק לעוה"ב רק יקח לו קצת מדרכי העולם וחלק בעוה"ז להתעסק בדרכים ודברים חיצונים ולא שישקדו רק על התורה. וז"ל תנא דבי אליהו זוטא פרק י"ד טול אתה העוה"ז והעוה"ב חצי ואני אטול עוה"ז ועוה"ב חצי. והכוונה שלא תהי' אתה עוסק רק בתורה ומצוה רק תמעיט עבודתך ותניח ידך מאיזו מהמצות הגורמים פירוד בין שנינו ועי"ז תנחל עוה"ז וגם חצי עוה"ב כאומר די לך רק חצי עוה"ב ולא כולו. וזהו ממש כמאמר הלצים אנכי מסתפק בחתיכה קטנה של לויתן ולא אטריח להשיג חתיכה גדולה וגם אני אתנהג כן ואקבל קצת מן המצות ויהי' גם לי חצי עוה"ב. ועל עוה"ז לא אמר חצי דידע דאם יחסר גם אחת המצות כבר ישיג כל העוה"ז. וזהו נסעה ונלכה ואלכה לנגדך. פירוש כמוך. והדברים נוקבים ויורדים כו'. וזה הגלות השני שיהי' בסוף הגליות הוא נקרא בפרך בפה רך. ומזה הגלות נתירא יעקב אבינו יותר מיראתו מן הראשון. כי טבע האדם עלול להכשל בו יותר מן הראשון וע"כ הקדימו בתפלתו ואמר הצילני נא מיד אחי. ואח"כ אמר מיד עשו. יען כי בראשון אין בו רק שיעבוד גופני. והשני הוא שיעבוד בשניהם ברוחני וגם בגופני. דהרי כל הטוב שיתן הוא רק להמוותר מהמצות ונמצא מאבד נפשו, ומי שלא יחפוץ בהטובה ההיא ולא ירצה להתקרב ישאר במצב דוחקו כאשר מקודם ונמצא משתעבדים בשניהם. וזה העין יהי' נמשך עד ביאת משיח בב"א

ובדרך זה ראיתי בס' צלצל כנפים (דל"ז ע"ב בפרק שירה: נשר אומר ואתה ה' אלהים צבאות אלהי ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים אל תחון כל בוגדי און סלה (תהלים נ"ט). נראה לבאר. דהנה במד"ר ויקהל (פי"ט) דרשו בשבח האומה הקדושה דברי המשורר אלהי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה (שה"ש ח') מים רבים אלו האו"ה שנאמר (ישעי' י"ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון. ונהרות לא ישטפוה אלו המלכיות בבל פרס ומדי שנאמר (שם ח') את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור. ראיתי בספר קא"ק ח"ר בדרוש לפ' וישב פירוש נכון בדרך מושכל וז"ל כי לכאורה אין להבין מה החילוק בין האומות למלכיות הנ"ל ובין מים לנהרות אמנם דבריהם בדקדוק עצום. והוא כמו שיראה הרואה בספר הקורות לבני אחינו. כי אם אמנם בימי קדם לב המון ומלכיהם נוסדו יחד להדיח את ישראל מאמונתם ומקיום המצות נבדלו במעשיהם ותחבולתם להפיק את אשר יזמו. הנה הבוערים בעם חשבו כי באפם ובחרונם יבהלמו ויפלו עליהם ויהרגו בהם חללים אין מספר. ונפשם ורכושם שבו ויבוזו שפכו דמם כמים ובחורי ישראל הכריעו. והעם כלביא ישאג עליהם. עבדו את אלהי הארץ וחיו ולא תמותו. אכן נשיאי הארץ וחכמיהם התבוננו כי לא זהו הדרך להדיח בני אמונה מאמונתם. ונהפוך הוא כי הדם הוא בנפש. לחזק ולאמץ כח נגד שופכו. ואם רכי לבב ישתחוו לאל זר אין זה רק לפנים ולכסות עינים. וכאשר תמצא ידם יפנו אליו עורף ע"כ התנכלו אם היה להם היכולת לכבוש רגשות ההמון להגן על ישראל ולהטות אליהם חסד. בחשבם כי עי"ז יגיעו יותר אל המטרה להביאם אל אמונה אחרת כאשר אמרנו לעיל. רק הבוערים חשבו מזימה כי בחרבם ירשו אמונה אשר אבניה ברזל. ואתה קח לך משל משני בני אדם שנטבעו במים. האחד ישב ושקט בביתו ובפתע פתאום שטפו מים ועלו על העמק ויכסוהו גלי הים ונטבע כעופרת במים במצולה אמנם השני הלך לרחוץ בנהר את בשרו. ויבא עד שבולת הנהר ושם מעדו קרסוליו ויכרע ויטבע במצולה. בין תבין את אשר לפניך. כי אין הבדל בין שני הנטבעים כ"א בזאת. שעל הראשון נאמר כי שטף מים בא עליו בחמה שפוכה. והשני הלך אל המים כי נפתה לבו מתאוותו למצא שם נחת ומצא קבר. כן ההבדל בין תחבולות ההמוניים לבין תחבולת נשיאיהם. כי הראשונים יפלו עליו באפם וברצונם ואלה האחרונים יפתו בחלק לבבם להתקרב אליהם, ושם יכרעו ויפלו שדוד. וז"ש מים רבים לא יוכלו וכו' אלו האומות שנאמר הוי עמים וכו' כהמות ימים יהמיון כלומר לשטוף עפר הארץ על כל גדותיהם ולבלע נחלת שדה וכרם. כן היתה תחבולת המוניים בימי קדם לבלע ולהשחית. ואמר ונהרות לא ישטפוה אלו המלכיות אשור בבל פרס ומדי. כלומר שהתנכלות המלכים בימי קדם לא היתה אלא כמו נהרות. שהנטבע במו אשם בנפשו. כי נפתה שם למצא תענוגות בני אדם ומביא ראי' מן מלך אשור כי מלך אשור נקרא נהר. והוא התנכל לבלע נחלת ישראל בחלק לשון ובפתוי שפתיים (מ"ב י"ח) עשו אתי ברכה וצאו עלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו ושתו איש מי בורו עד בואי ולקחת אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש וכו' והוא סגולת הנהר כמש"כ ע"ש: ועתה נדבר ממדת הנשר ומטבע שלו הנשר כתבו הטבעיים אשר הוא מרחם על בניו. ואכזר ודורס