תירוש ויצהר (שו"ת) לה

ניחא די"ל דגם למ"ד אין בגידין בנו"ט עכ"ז מסירין הגיד מהאיל דהא יש בו עכ"פ טעם קלוש לאסור אם יתבשל בבשר ובאמת איכא ששים בלא הגיד בין למ"ד יש בגידין בנו"ט ובין למ"ד אין בגידין בנו"ט והבן

ולפי"ז שפיר ציין רש"י ז"ל דמתני' דלא כהאי תנא היינו סיפא דמתני' דגיד שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנו"ט ולמ"ד אין בגידין בנו"ט אינו אוסר את התבשיל. אבל מרישא אין לדייק דמתני' דלא כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דהא ברישא בגיד שנתבשל עם בשר גם ר' ישמעאל סובר דנותן טעם כי הטעם הקלוש ניכר בבשר. וא"כ ממילא ניחא ומדוקדק הא דמביא הגמ' דברי רב הונא קודם כיון דר"ה קאי ארישא דמתניתין ואח"כ מביא הא דמתניתין דלא כהאי תנא היינו סיפא דמתני' דגיד בין הגידין והבן

נחזור לענינינו דלחומר הנושא נ"ל ליישב שיטת החו"ד בהקדם קושי' הכו"פ ביו"ד סי' ס"ה סק"ב שכ' יש לדקדק דקאמר בפסחים מאן תנא דס"ל אין בגידין בנו"ט ר"ש הא ס"ל גיה"נ אסור בהנאה וקשה הא איכא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא בחולין (דף צ"ט ע"ב) דס"ל אין בגידין בנו"ט ולא מצינו דס"ל גיה"נ אסור בהנאה עיי"ש. לפי"ז י"ל דשלש דיעות איכא בזה ר"ש סובר דאין בגידין בנו"ט היינו דגם בפני עצמן אין להם טעם כלל. דהא כל הראי' דר"ש סובר אין בגידין בנו"ט הוא מהא דהאוכל מגיה"נ של בהמה טמאה ר"ש פוטר דשם מיירי שאוכל הגיד בפני עצמו וא"כ ע"כ דסובר דאין בגידין בנו"ט אף בפני עצמן. ועוד דראיתי בס' תיו יהושע במערכת ג' הלכות גיה"נ אות ד' שמביא בשם ס' ערוגת הבושם שהרבה לפלפל אם בגיה"נ אין בו טעם כלל וכעץ בעלמא הוא או דיש בו קצת טעם רק שאינו טעם גמור והוי רק בגדר שלא כדרך אכילת' עיי"ש וידוע מדברי התוס' שבועות (דף כ"ד ע"ב) דר"ש דאית ליה כ"ש למלקות אית לי' נמי דשלא כדרך אכילתן הוי אכילה עיי"ש וא"כ י"ל דלדידי' אף דליכא שום טעם והוי שלא כדרך אכילתו חייבה התורה. אבל ר' ישמעאל בנו של ריב"ב סובר אין בגידין בנו"ט היינו ליתן טעם בתבשיל אבל בפני עצמו יש לו טעם ודעה ג' הוא דיש בגידין בנו"ט אף באחרים

ולפי"ז שפיר מיושב החו"ד מהא דחולין (דף פ"ט) דמוקי למתני' דגיה"נ נוהג במוקדשין אליבא דמ"ד אין בגידין בנו"ט היינו דיש לאוקמי כר"ש דסובר באמת דכ"כ אין בגידין בנו"ט אף בפ"ע אין בו טעם אכן בפסחים (דכ"ב) מקשה הגמ' הניחא למ"ד יש בגידין בנו"ט אבל למ"ד אין בגידין בנו"ט מה איכא למימר היינו למ"ד דאין בו טעם אפי' בפני עצמו וע"ז מתרץ הגמ' מאן שמעית ליה דאמר אין בגידין בנו"ט ר"ש היינו שאין בנו"ט אף בפ"ע הוא רק ר"ש. ור"ש ה"נ דאסר בהנאה. וממילא מיושב קושית הכו"ע דלר"י בנו של ריב"ב אף דסובר אין בגידין בנו"ט עכ"ז שפיר יוכל להתיר בהנאה. די"ל דסובר כהחו"ד דבפני עצמו יש בו טעם. וא"כ שפיר הותר בכלל נבילה ולכך לא מייתי הגמ' בפסחים רק לר"ש. אבל בחולין (דף צ"ט) דשם מיירי המשנה דירך שנתבשל בה גיה"נ דמשמע דנותן טעם אף בתבשיל שפיר מייתי הגמ' דמתני' דלא כר"י בנו של ריב"ב דסובר בפירוש אין בגידין בנו"ט. ואף די"ל דבפ"ע יש בו טעם. עכ"ז קשה דכאן במשנה דירך מבואר דנו"ט אף באחרים ולא מייתי מר"ש דאין מפורש רק דלמדין מדבריו דאוכל מגיה"נ של בהמה טמאה כנ"ל וממילא מיושב פסקו של הרמב"ם דאף דסובר אין בגידין בנו"ט י"ל דמ"מ בפ"ע יש בו טעם וא"כ שפיר מותר בהנאה מהא דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו (ויש לדבר בפסקו של הרמב"ם מקושי' הרשב"א ובמה שהובא בס' שער יהודה (דף ז' ע"ב) ד"ה ובמש"כ. בסוף כמאמר. (ובדף ח' מ"א) ד"ה אמנם מס' פאר הלכה עיי"ש בדפי הס')

ולפי"ז יש ליישב קושית השעה"מ פ"ח מה' מ"א על דברי התוס' ריש גיה"נ ד"ה אלא דמקשה בתוס' דאמאי לא מייתי מתניתין דאינו נוהג בטמאים ותי' דניחא לי' למפרך ממתניתין ששנוי' קודם וקשה דהי' לו להביא מתניתין דשולח אדם ירך ששנוי' קודם משנת ירך שנתבשל בה גיה"נ דס"ל יש בגידין בנו"ט. דהא מותר בהנאה עיי"ש. ולפי דברינו ניחא דשם בהא דשולח אדם ירך לנכרי י"ל דסובר דאין בגידין בנו"ט לתת טעם לתבשיל. ועכ"ז הותרה בכלל נבילה כנ"ל. לכן מייתי הגמ' ממשנה דירך שנתבשל דמבואר דנותן טעם אף בתבשיל. ובזה מיושב קושית הכו"פ סי' צ"ט בהא דזרוע בשילה והבן והארכתי עוד בכמה תי' ולא עת האסף פה: והנני ידידו. סימן טו

בשם ה' יום ג' י"א ניסן תר"ס פלונסק

לכבוד ש"ב ידי"נ הרב הגאון וכו' בנש"ק וכו' מו"ה מנחם מענדיל חיים לאנדא שליט"א אבד"ק נאווידוואהר

א) אחדשכ"ת זה היום אשר הגיעני מכתבו עם פלפולו אשר ששון לבי המה. ואם אמנם הטרדות מרובים מהכנה לקראת החג הקדוש הזורח נגדינו עכ"ז מפני האהבה פניתי מעט להשיבו על אתר אשר הציע לפני קושית ש"ב וידידינו הגאבד"ק סעראצק שי' לר"ש ל"ל קרא למעוטי מצה של טבל דאין עדל"ת. והא מצה של טבל אינה ראויה לשבעה. ותי' עפ"י הפ"י פסחים (דף כ"ח) דלר"ש חיוב מצה כל ז' וכ"ת פלפל בזה בדברים נחמדים. ידע כ"ת אשר בס' המאסף שנה שניה סי' ק"ל נדפס ח"ת מאחד מתלמידי משנת תרנ"ז ומביא שם בשמי שני תירוצים בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל ממצה של טבל, מהשמונה תירוצים שדרשתי ת"ל בשה"ג שנת תרנ"ד בביהכנ"ס דפה. ונכלל בדברי כל דברי ידידינו הרה"ג הנ"ל מסעראצק ולאשר לא היו למראה עיניו לכן אביאם בקצרה. דהנה הרמב"ם בפ"י מה' חמץ פסק דא"י במצה של טבל והקשו עליו מש"ס פסחים (דף ל"ה ע"ב) דאתי' כר"ש דאין איסור חל על איסור אבל הרמב"ם דסובר אחע"א בכולל ומוסיף קשה. ולענד"נ בהקדם קושיית התוס' סוכה (דף ל' ע"א) ל"ל קרא דכל שישנו וכו' הא מצה של טבל הוי מצהב"ע עיי"ש וברש"י פסחים שם גבי דמאי אכן עיין בשו"ת שאגת אריה סי' צ"ה שתי' דעדל"ת. אכן ראיתי בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' ל"ג שהקשה מש"ס פסחים (דף ל"ח ע"ב) דה"ט דאין יוצאין במצה של תודה משום דאין נאכלת לשבעה א"כ גם מצה של טבל הוי מצהב"ע דהא דעדל"ת הוא רק בלילה הראשון דחובה ובשאר ימים אין החובה לאכול מצה ואין עדל"ת ואינה ראויה לשבעה עיי"ש. אכן י"ל דר"ש לשיטתו דהוא סובר בפסחים (דף כ"ח) בשעה שישנו באכול מצה ישנו בלא תאכל חמץ והקשה, המזרחי הא כל שבעה אין החיוב לאכול מצה ואפ"ה איכא איסור חמץ אכן הפ"י שם תירץ דר"ש סובר דכל שבעת ימים חובה לאכול מצה וא"כ לר"ש באמת הוי ראויה לשבעה ועדל"ת וליכא למימר טעמא דמצהב"ע ושפיר צריך קרא דלא תאכל וכו' כל שישנו וכו' אכן הרמב"ם ז"ל לשיטתו דרק לילה ראשון חובה א"כ תו הוי מצה של טבל אינה ראויה לשבעה וליכא למימר עדל"ת והוי מצהב"ע א"כ אף דל"ל להרמב"ם מטעמא דקרא דלא תאכל וכו', שפיר איכא טעמא דמצהב"ע כקושית התוס' ובאמת מבואר בפי' המשניות להרמב"ם פ"ב דנדרים טעם