תירוש ויצהר (שו"ת) לד

כדשנינן היינו שאני אינני חוזר מתירוצי ואי משום דעי"ז אין לי תירוץ על הא דרבנן ז"א דלרבנן יש לי תירוץ אחר דשאני התם שהוא עצמו מחזיר עליו לשורפו וכו'. ולפי"ז שפיר מקשה הגמ' אח"כ וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר' יהודה כיון דתירוצו דאביי היה דחדש בדיל מיניה וקאי לאביי דאמר דר"י אדר"י לא קשיא כדשנינן. דלפי' הפני יהושע דרבא הוא דקאמר לה הא דר"י אדר"י לא קשיא כדשנינן היינו משום שלא התרת לו אלא ע"י קיטוף א"כ קשה להבין קושית הגמ' אח"כ וכל היכא דלא בדיל וכו' וכאשר עמד ע"ז הפ"י ז"ל בעצמו בד"ה וכל היכא

ועפי"ז ניחא מה דבש"ס מנחות (דס"ח ע"א) לא מקשה הגמ' וכל היכי דלא בדיל מיניה מי גזר ר"י והא תנן לא יקוב כו' משום דשם היא הגרסא אלא אמר רבא דר"י אדר"י לא קשיא כו' א"כ אין שייך קושי' הגמ' כמו שכ' בפ"י הנ"ל והבן ועי' במנחות הגירסא רבה ודו"ק. ועיין בזה לחו"ז הגה"ק בעין הבדולח כאן. ועיין בצל"ח ובאו"ח ובס' לוית חן ובס' זרע ברוך ובס' קרבן תודה בחי' לסוגיא זו ועיין מש"כ בזה זקיני הגה"ק רשכבה"ג מ' משה צבי הירש מייזילש ז"ל אבד"ק זאלקווא בספרו חמדה גנוזה בחי' לפסחים כאן ועיין בס' כנח"י סי' רכ"ז מה שנדפס בשמי ועוד הארכתי בתשובה בענין אחר ואכ"מ: ידידו סימן יד

בעזהשי"ת ה' תצוה ט' אדר תרס"א פלונסק

לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה מנחם נ"י לעפקאוויטש אבד"ק פראשניץ

אחדשכ"ת האיר מול פני חידושיו. וכשאני לעצמי חידשתי ת"ל בזה בכמה אופנים ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל והנני מוקף טרדות מכל עבר ולא ירשני העת להשתעשע עמו בארוכה כאשר עם לבבי. עכ"ז פניתי מעט למען כבודו. והנני נותן לפניו קצת מחידושי בענינא דא וזה החלי. בש"ס פסחים (דף כ"ב ע"א) והרי גיה"נ וכו' הרמב"ם פ"א מה' חו"מ ה"ב כ' החמץ בפסח אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ ומביא שם הלח"מ קושית הרשב"א והרא"ש והוא קושית חכמי לוניל הביאם המ"מ בהל' מ"א פ"ח הי"ד שפסק הרמב"ם דגיה"נ מותר בהנאה וכו' ומקשה שם במ"מ וז"ל ואע"ג דהתם בפ' כ"ש אמרינן מאן דאית לי' אין בגידין בנו"ט אסור בהנאה ואנן קי"ל כמ"ד אין בגידין בנו"ט וביותר ביאר הלח"מ בפ"א מחו"מ הל' ב' וז"ל וא"ת אם דעת רבינו לפסוק כר' אבוה כדפסק ארמב"ם בפ"ח מה' מ"א א"כ הא אמרינן בריש פכ"ש (דף כ"ב) דר"א ס"ל כשהותרה נבילה היא וגידה וחלבה הותרה ולדידי' האי מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי וכו' לא אתי אלא כמ"ד יש בגידין בנו"ט וא"כ רבינו דפסק אין בגידין בנו"ט בפט"ו מה' מ"א איך פסק דג"ה מותר בהנאה עיי"ש: ונלע"ד דהנה בס' חות דפת יו"ד סי' ק' סק"ז חידש דאפילו למ"ד אין בגידין בנו"ט אבל הגיד עצמו יש בו טעם וכ"כ הפרמ"ג יו"ד סי' ק' סק"ה וכ"כ במטה יהונתן שם. ועיין בשיטת החו"ד דכ"כ הרשב"א ומדובר בו נכבדות בשו"ת בן יהודה סי' קמ"ח עיי"ש. והנה קשה על זה דא"כ מה מקשה הגמ' בפסחים כאן הניחא למ"ד יש בגידין בנו"ט וכו' הלא גם למ"ד אין בגידין בנו"ט יש לומר כשהותרה נבילה וכו' וראיתי שרמז לקושי' זו דודי זקיני הגאון ר' ברוך פרענקיל באמרי ברוך שם על החו"ד. וכן קשה לי מגמ' חולין (דף פ"ט ע"ב) דמוקי הגמ' הא דניה"נ נוהג במוקדשין למ"ד אין בגידין בנותן טעם. הא מ"מ בפני עצמו ישנו לגיד בנו"ט. שוב ראיתי בשו"ת עץ החיים ח"א סי' כ"ג ומביא שכבר מדובר בזה בס' העמק שאלה בשאילתות וישלח פכ"ד אות ו'. ובחידושי בש"ס חולין (דף צ"ט מ"ב) כתבתי בהא דאיתא שם כיצד משערינן אר"ה כבשר בראשי לפתות מתני' דלא כהאי תנא וכו' ויש לדקדק דקודם היה להגמ' לומר מתני' דלא כהאי תנא ואח"כ דברי רב הונא כבשר בראשי לפתות. דהא מקודם איתא במשנה אם יש בה בנותן טעם וא"כ הוא דלא כהאי תנא דסובר אין בגידין בנו"ט ואח"כ איתא במשנה כיצד משערינן כבשר בלפת ומצאתי שעמד בזה בחי' הרי"ם חולין (דף צ"ו ע"ב)

ונלע"ד לתרץ דהנה איתא ברש"י ד"ה מתני' דקתני גיד אע"פ שמכירו אוסר את התבשיל מפני טעמו דלא כי האי תנא עכ"ל ויש להקשות למה ציין רש"י דמתני' דלא כהאי תנא היינו סיפא דמתניתין דגיד בזמן שמכירו הא יש לפרש דקאי ארישא דהא דקתני ירך שנתבשל בה גיה"נ אם יש בה בנו"ט וכו' הוא דלא כהאי תנא דסובר אין בגידין בנו"ט וברישא דמתניתין מבואר דיש בגידין בנותן טעם ולמה שביק רש"י לדייק מרישא ומצאתי שכבר הקשה כן בס' בנין ציון החדשות בחי' לפ' גיה"נ (דף צ"ט ע"ב) ותי' דמרישא לבד לא יקשה די"ל דלא הגיד אוסר אלא שומן הגיד דשומנו ודאי יש בו טעם כמש"כ תוס' ולכן פירש"י דסמך קושייתו על הסיפא דתני גיד שנתבשל עם הגידין משמע שהגיד הוא האוסר ולא השומן עכת"ד ודפח"ת. ולפי"ז כיון דכל קושיות הגמ' דמתניתין דלא כהאי תנא היינו מסיפא דמתניתין שפיר מדויק מה דהגמ' מביא מקודם הא דרב הונא דכבשר בראשי לפתות דקאי ארישא ואחר כן מביא הא דמתניתא דלא כהאי תנא דזאת נלמוד מסיפא דגיד בזמן שמכירו כנ"ל והבן

עוד יש לומר דהנה החו"ד ביו"ד סי' ק' והפרמ"ג שם כ' דאף למ"ד אין בגידין בנותן טעם מ"מ בגיד עצמו יש בו טעם קלוש. ובזה תי' קושי' הרשב"א הובא בטו"ז יו"ד סי' ק' סק"ה בהא דירך שנתבשל בה גיה"נ ונמוח הגיד ואינו ניכר דצריך ששים דהקשה הרשב"א כיון דאין בגידין בנותן טעם א"כ יתבטל ברוב עיי"ש וחידשו כנ"ל דמ"מ טעם קלוש יש בגיד אף למ"ד אין בגידין בנו"ט. וכ"כ בס' חוסן ישועות חולין (דף צ"ט ע"ב. והנה הקשיתי מהא דקאמר הגמ' כאן מתני' דלא כהאי תנא הא י"ל דאף דסובר אין בגידין בנו"ט אבל עכ"פ טעם קלוש יש בגיד וכן קשה מהא דחולין (דף פ"ט) ומפסחים (דף כ"ב) דקאמר הגמ' למ"ד אין בגבנו"ט אין לומר כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו משמע דאין בגיד טעם כלל אכן י"ל ואולי כן גם כוונת החו"ד והפמ"ג דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם מ"מ יש בגיד טעם קלוש היינו באם מבשלין הגיד עם בשר שפיר יש להרגיש הטעם אבל אם מבשלין עם שאר הגידין למ"ד אין בגבנו"ט אין להכיר שום טעם וכעץ בעלמא הוא והתורה אסרה. ומיושב שפיר קושי' הרשב"א בהא דנמוח הגיד ואינו ניכר בעינן ששים דהא שם מיירי בירך שנתבשל בה גיה"נ כמבואר בש"ע ס' ק' דנקיט דין זה בהא דנתבשל עם הבשר ולא בנתבשל עם הגידין ושפיר נו"ט להצריך ששים. וכאן דקאמר הגמ' מתניתין דלא כהאי תנא היינו מסיפא דמתניתין דגיד שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנו"ט דלא אתי' כהאי תנא דסובר אין בגידין בנותן טעם וטעמו קלוש ואינו נו"ט בגידין כשרים

ולפי"ז יש ליישב קושי' הכו"פ סי' צ"ט בהא דילפינן מזרוע בשילה לענין ס' או מאה דקשה ממ"נ למ"ד אין בגידין בנותן טעם ע"כ שלא הסירו הגיד מהאיל בשעת בישול דהא אינו אסור. וע"כ עם הגיד הי' ששים דאם נימא דהי' מבלעדי גיד ששים א"כ היה יותר מששים עם הגיד ואנן ששים ילפינן וע"כ דעם הגיד הי' ששים וא"כ יקשה לאידך גיסא למ"ד יש בגידין בנו"ט א"כ ע"כ דהסירו הגיד דהא אוסר וא"כ בציר לו מששים עיי"ש. אכן לדברינו