תירוש ויצהר (שו"ת) שמט

ועי' רש"ש שהק' דכלי אבנים אין מקב"ט. ואישתמיטתי' שזוהי קושי' הראשונה של המהרי"ט. ועוד הוסיף להקשות הא לא נעשה לקבלה כלל. מיהו לכאו' מד' התוספתא שהביא הר"ש הנ"ל דאפי' נכפף מאליו פוסל משמע להדיא דגם מה שלא נעשה לקבלה רק מעצמו נעשה בי"ק ג"כ פוסל ולכן נ"ל מזה ראי' גדולה לדברי הכ"מ הנ"ל ושי"ל שגם הראב"ד מודה לזה שהרי מפורש חילוק זה בין נעשה לקבלה או לא (בר"מ פ"י מהל' מקואות ה"ב) והראב"ד ז"ל לא פליג עליו שם שמזה הוכחה גלוי' שגם להראב"ד ס"ל כן. מיהו י"ל דכ"ז שלא יפסול את המקוה המים הבאים ע"י הסילון הנכפף אבל לטבול בהכלי עצמו אפי' נכפף מאליו ג"כ פסול וזה שמדייק התוספתא אם נכפף כ"ש פסול כדאי' בר"ש שם, היינו לטבול בו בעצמו אבל לא שיפסול את המקוה ע"י המים הבאים על ידו כיון שמאליו נעשה ולא נעשה ע"ד קבלה כהכ"מ הנ"ל [ועי' ביו"ד (סי' ר"א סל"ו) ובשו"ת ח"ס (סי' ר"א) ומ"ש בשם המרדכי (קידושין סי' תק"ס) ע"ש]. ולפ"ז א"ש ג"כ קו' מהרי"ט הנ"ל דבש"ס שבת הנ"ל דמיירי לענין הטבילה בו דהיינו בתוכו כמבואר בפרש"י הנ"ל ולטבול בו אפי' לא נעשה לקבלה נמי פסול כד' התוספתא הנ"ל. ול"ק נמי הא בלא"ה כלי אבנים טהור אבל הרי מ"מ אי לאו משום דמטלטל הי' אסור הטבילה בהם כמבואר ברפ"ד דמקואות וא"ש ומעתה גם לפי"ד הראב"ד יתכן שפיר עצת הגרי"מ הנ"ל ודו"ק

יא) ומ"ש הגרי"מ עוד וז"ל אבל על אופן שדברנו לעשות שירדו המים ע"י האדם לא מכח ראשון אלא מכח כחו לא אוכל להסכים משום דאע"ג דגבי שחיטה כח כחו ל"ה ככחו ושחיטתו פסולה מ"מ כיון דמצינו גבי יי"נ דכח כחו ככחו כדאי' בע"ז (דס"ו) ויו"ד (סי' קכ"ה) מנ"ל דמקוה ל"ד ליי"נ עכ"ד. ולענ"ד י"ל מלבד מה דמצינו חומר ביי"נ דאף בנצוק וקטפרס דל"ה חיבור מ"מ ביי"נ לרוב הפוסקים הוי חיבור גם לענין יי"נ יעי' בשו"ת נוב"י קמא (חיו"ד סי' ל"ט) בשפחה שהעלה יין ע"י מינקת שלא נאסר היין אם לא בנגיעה לפיו משום שזה המושך הרוח אינו עושה פעולה ביין רק מוציא האויר מן הכלי וע"י שאין ריקות בעולם א"א לחלל המינקת להשאר ריקם ומוכרח היין מעצמו להמשך למעלה וא"כ היין נמשך מכח האדם המוצץ רק הרוח היוצא מכחו ויש לחשבו לכח כחו ואולי גרוע מכח כחו וכ"כ בשו"ת שבט סופר (סי' ע"ז) ועי' פסחים (דצ"ב) מנפח בית הפרס ול"א דהוי כנגיעה ובאו"ח (סי' תקפ"ו) הרחיק פיו מהשופר לא יצא דכחו ל"ח כנגיעה. ועי' בזה בשו"ת שבסו"ס מנחת יעקב (סי' י"ג) אם מותר לנפוח נוצה מאשתו נדה ע"ש, ובשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד לידידי ש"ב הגאון מטורונטא שליט"א חא"ח סי' ב') ע"ש. וה"נ י"ל דל"ח נו להדיא להמקוה [ועי' חסדי אבות קונט' גרם המעלות ליד"נ הגאון מקוטנא שליט"א]

יב) ומ"ש עוד הגרשד"כ שי' והביא כן בשם הגחון ר' חיים עוזר מווילנא שליט"א לסמוך על למי גשמים כנהוג בכל תפוצות ישראל, ולפענ"ד יש להעיר בזה לפמש"כ בשו"ת הר המור להגאון ר"מ בנעט זצ"ל (בסי' כ"ב) להוכיח מדברי הראב"ד דל"מ השקה לפסול מים שבאו ע"י תפיסת אדם דאל"כ מה ראי' מביא הראב"ד ז"ל ממתניתין דסילון דמטהר עליון מן התחתון והיאך יטהרו הא הוה תפיסה ע"י אדם אלא ש"מ דתפיסה עי"א אינה פוסל בג' לוגין ואי מהני השקה מה ראי' הא הוה ע"י השקה עיי"ש. וכן ראיתי באבני נזר (חיו"ד סי' רע"ג ובסי' רפ"ו) דלפסול ע"י דבר המקב"ט ל"מ השקה דל"מ רק לעשות תלוש כמחובר וזה רק לענין שאובין אבל ע"י דבר המקב"ט דפוסל גם במחובר ל"מ, השקה יעו"ש. ולפ"ז אזדא לי' היתר זה בנדון כמו הכא לענין פסול ע"י מק"ט. והנלע"ד בזה דהנה ביו"ד (סי' ר"א סנ"ג) מביא פלוגתת הפוסקים בהשקה להכשיר שאובין אי סגי כשערה או צריך כשפופרת הנוד והש"ך (בס"ק קי"ז) הביא דברי הב"ח שתמה על סברת הרא"ש וסייעתו דמצרכי נקב כשפופרת הנוד דהא תנן מטהרין את המקוואות העליון מן התחתון וכו' ומשיקו אפילו כשערה ותי' הב"ח דהרא"ש נמי מודה דסגי כשערה אלא דהחמיר לגזור שאוב אטו שאינו שאוב דהיינו מקוה חסרה יע"ש. ולכאורה יפלא להרא"ש לשיטתו דשאיבה דאורייתא מה איריא בין שאוב לשאינו שאוב דהיינו חסרה דהא אידי ואידי פסולי דאו' הן. ונ"ל דהנה בענין השקה מצינו ב' ענינים א' משום זריעה כמ"ש רש"י (פסחים דל"ד ע"ב) ובחגיגה (די"ז ע"א) ובחולין (דכ"ו ע"ב) ובבכורות (דכ"ב) ובנדה (די"ז ע"א) ובזה י"ל דסגי בכ"ש כמפורש במשנה דמקואות (פ"ו מ"ט) ומשיקו אפילו כשערה. ויעי' תוס' גיטין (דט"ז ע"א) בשם הר"י ז"ל דטופח ע"מ להטפיח מהני להשקה עיי"ש. הרי דבנגיעה כ"ש סגי אבל (בפ"ו שם מ"ז) עירוב מקואות כשפופרת הנוד יעי' בר"ש שהעיר מהא דגיטין (דט"ז) דטופח ע"מ להטפיח חיבור היינו דרק חיבור מחשב כגון מ"ס שאובין שמחוברין לכשרין ע"י טופח ע"מ להטפיח הוכשר השאוב ע"י השקה זו אבל שיחשבו מצורפין בעי כשפופרת הנוד ועי' בתפא"י שם יע"ש. א"כ א"ש דברי הב"ח ז"ל דשפיר יש חילוק בין שאוב לחסר דבשאוב לעשות תלוש כמחובר שפיר סגי השקה כשערה משום זריעה דסגי בכ"ש כנ"ל משא"כ בחסר דלא סגי לי' משום זריעה רק שיהי' נחשב כמצורפין ובזה הרי שפיר צריך כשפופרת הנוד מהלל"מ כהר"ש הנ"ל. וא"ש תי' הב"ח ז"ל. ובזה א"ש מה שהק' מרן האבני נזר זצ"ל מהר"ש (רפ"ב דמקוואות) דמיישב התוספתא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה אם יש בו רוב מקוה כשר אם לאו פסול משום ספד"א ופי' הר"ש משום מקבל טומאה ואי השקה מועיל למקב"ט אפי' ליכא רוב נמי ל"ה רק ספד"ר. ולהנ"ל י"ל דל"ה כשפה"נ דל"מ ע"י המקב"ט כנ"ל. ויש לי עוד איזה הערות על הקונטרס הנ"ל ואין עת האסף פה. ועי' בשו"ת בית יחזקאל סי' ג' ה'

חתנו וידידו אוה"נ הדושת"ה בכל רגשי הכבוד והערצה גמורה אברהם נתן בהגאון מהרי"א שליט"א עלבערג אבדפ"ק בלאשקי והגליל מח"ס בית נאמן. אבני זכרון. ברית אברהם וש"ס: סימן קעח

בשם ה' ועש"ק תולדות תרע"ה פישערין אצל קרלסבאד

לכ' י"נ מטיבי ואיש חסדי הגביר המופלג הנדיב איש חמודות וכו' מ' מנשה כרמל נ"י מקראקא וכעת פה

בדבר השאלה בביתך שעפ"י טעות מלחו בשר עם צוקר שחשבו שהוא מלח. ונתבשל. הנה בס' דרכי תשובה (יו"ד סי' ס"ט סעי' כ"א) כתב וז"ל במקום שאין מלח מצוי עי' בעקרי הד"ט (חלק או"ח סי' י"ד) שפסק דבמקום שאין מלח מצוי אין שום פקפוק שבודאי מותר למלוח בציקע"ר וכ' דמחמת רוב פשיטתו לא זכרו הטוהמ"ח. והביא כן גם מדברי הרב הלק"ט (ח"א סי' רי"ח) למהר"י חגיז שפסק דציקע"ר נידון לכל דבריו כמלח לענין מליחת הקרבנות. וכ' שם שצריך שיהי' הציקע"ר בתוארו כמו מלח לא דק ביותר ולא גס ביותר ועם כל זה אם מלח בציקע"ר דק יותר אין לאסור בדיעבד עיי"ש. ועי' בס' מסגרת השלחן הספרדי שכ' שכן יש בקבלה מרבותיו שהציקע"ר מוציא דם כמו המלח עיי"ש. וכ"כ בס' מעשה אברהם הספרדי (חיו"ד סי' ל') לדינא רק שהותנה שיהי' הציקע"ר בינוני לא דק ביותר ולא גס ביותר וכמו במלח דלעיל סעי' ג' עיי"ש. אמנם בס' רוח חיים הספרדי אות ה' בשם רב גדול א' דמחכי עלה בהוראה זו דפשוט הוא דאין הציקע"ר שואב הדם כמו מלח. והמורה