תירוש ויצהר (שו"ת) שמז

באר יעקב וכן מטין ג"כ דעת הנו"ב דשיטת הרשב"א ז"ל בתשו' ג"כ הכין דס"ל דל"ה רק דרבנן תמי' טובא שהרי מפורש ברשב"א (בחי' לב"ק דף פ"ב) שאיסור סחורה מה"ת מדרש דיהיו כפרש"י בפסחים שם דכתיב ושקץ יהיו לכם בהוייתן יהא ע"ש וכן מה שהוציא התוי"ט (פ"ז דשביעית מ"ג) מלשון הרע"ב שכ' ולא אסרו לעשות סחורה דס"ל דל"ה רק דרבנן מלבד מה שדחה ראייתו בחי' מהרי"ח שם יעי' גם ברי"ו (נתיב ט"ו סי' פ"ז) שכ' אין עושין סחורה וכו' ועוד פשוט דאסור מדאו' ומותר לעשות סחורה בבהמה טמאה שאינה מאכל עכו"ם כגון סוס ופרד ודומיהן שלא גזרו אלא הראוי לאכילה כך מפורש בירושלמי עכ"ל. הרי דמפורש בדבריו שהוא דאורייתא ונקט ג"כ לישנא דלא גזרו ממש כעין לשון הרע"ב הנ"ל ומצינו סייג גם בדאו' כמש"כ הר"ן ריש פסחים ובשערי תשובה לרבינו יונה במדרגה החמישית (אות פ') ועי' שד"ח (מע' האל"ף אות קכ"א) שהאריך בזה ובחנם תפס הגאון מוהרש"ק ז"ל על הפרמ"ג (סי' פ"ד) דארכבי' אתרי רכשי דאמר דאיסור סחורה מדאו' א"כ איך קאמר שהוא משום גזרה שלא יאכל דמה"ת לא מצינו גזרה ולהנ"ל אע"ג דאסור מה"ת מ"מ טעם האיסור הוא משום גזרה והארכתי בענין סייג בדאו' בתשו' לידידי הה"ג אבד"ק שברשין שי' ומעתה צ"ל כד' התשב"ץ (בתשו' ח"ג סי' רצ"ב) דאין חילוק בין חלב לשאר איסורין אלא למלאכה גם בשאר איסורין מותר וקרא כתיב יעשה לכל מלאכה בחלב והה"ד לשאר איסורין יע"ש מיהו להרמז"ל הנ"ל שכ' חוץ מן החלב הרי דמחלק בין איסור חלב לשאר איסורין ומשמע להדיא דמה דבשאר איסורין דהיינו לסחורה דאי למלאכה הרי גם בשאר איסורין שרי מ"מ בחלב מותר מקרא דיעשה לכל מלאכה וא"כ הדק"ל. ולכאורה הי' נראה מזה ראי' למה שחידש הגאון בעל פרדס דוד ז"ל שהוא הרב השואל בס' באר יעקב בתשובתו שנדפסה שם ובאמת כבר קדמוהו בשו"ת חו"י (סי' קמ"ב) וגם הבא"י הסכים לזה דהך קרא לאסור סחורה ל"ה רק דרבנן כמ"ש הרשב"א דמייתי ב"י מגזירת שמא יאכל יע"ש ויתיישב לן בזה הקושי' דלעיל מהאי (דחולין דק"ך) דלא קאמר מה לחלב שמותר בסחורה דחלב ונבלה שוין בזה דלא נלמד משרצים וכשאר איסורין וכן קושי' השעה"מ ג"כ מיושב דשפיר יליף גיד מחלב שהרי גיד ע"כ כשאר איסורין וכן א"ש נמי הקושי' מהאי דזבחים דיליף קו"ח מנבלה כיון שגם בנבלה נמי איסור סחורה ל"ה מה"ת אבל אכתי לא מיושב הא דיליף קו"ח משרצים הכא האיכא למיפרך מה להני שכן אסורין בסחורה משא"כ חלב ועי' בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' ק"ד וסי' ק"ח) במה שהעלה דלריה"ג ל"א סברת הרמז"ל הנ"ל ואפי' בחלב אסור א"כ א"ש קו' השעה"מ הנ"ל דלשיטתו שפיר יליף גיד מחלב דלריה"ג לטעמי' גם חלב נמי אסור בסחורה]

נ) ולכאורה הי' נ"ל מכ"ז להביא ראי' למש"כ בשו"ת שם ארי' (חיו"ד סי' כ"ו) להכריע במה שנחלקו לענין איסור סחורה אי הוי מה"ת דמן התוס' בפסחים ומלשון הרמב"ם נראה דהוי מה"ת ומלשון הרשב"א שהביא הב"י דכל דבר העומד לאכילה אסור גזרה שמא יבא לאכול נראה דהוי, רק דרבנן די"ל דאף להרשב"א אסור מה"ת רק בדבר שהוא כעת ראוי לאכילה וקרוב הדבר לבא לידי אכילה אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה עכשיו רק דעומד לאכילה בגוונא דמיירי הרשב"א במגדל חזירים ודברים טמאין דעכשיו א"ר לאכילה בזה כתב דהוי רק גזרה מדרבנן כיון דעכשיו לאו בר אכילה הוא ולפ"ז י"ל דגם דעת הרמב"ם כן ומ"ש דחלב מותר דכתיב יעשה לכ"מ היינו אף בראוי לאכילה היינו אף ע"י בישול דלכל מלאכה כתיב ומדרבנן אסור אף מה שאינו ראוי כעת לאכילה כיון דיכול לבוא לידי אכילה ולפ"ז בנו"ט וכה"ג כשמוכרם כשהם חיים ואינם מבושלים אסור אף מדרבנן כיון דעכשיו אינם ראוים ומה"ת אסור רק במבושלים ולפ"ז מה שהתירה התורה למכור נו"ט כדכ' או מכור לנכרי הוא אף לבשלם ולמוכרם כיון דנזדמנו לו עיי"ש. ולפ"ז ל"ק כל הני קושיות דאמרן שהרי כל האיסורין נמי הכי כ"ז שהם חיים שלא נתבשלו מה"ת מותר בסחורה ואסור רק מדרבנן

ד) ברם עיקר חידושו של הש"א אם כי חדש הוא מ"מ לפענ"ד גם חדש זה אסור מה"ת דמסתימת כל הפוסקים משמע להדיא דלעולם אסור איסור סחורה באין שום חילוק בין קודם בישול לאחר בישול וקרינן בי' ונעלם גם מש"כ הפנ"י בפסחים שם בד"ה והרי שרצים וכו' אלא דאכתי מעופות טמאים הו"מ לאקשויי דכתיב בהו שקץ הם לא יאכלו והנלע"ד דמבהמה חי' ועוף טמא לא מצי לאקשויי כיון דטעונין שחיטה אף בטהורה וא"כ אין איסור אכילה בטמאים אלא לאחר שחיטה דמחיים בלא"ה אסורין משום אמה"ח ומשו"ה פשיטא דמחיים מותרין בהנאה דאפי' אמה"ח מותר בהנאה משא"כ מדגים ושרצים דל"ש בהו אמה"ח ומחיים הוא דמתחיל איסורייהו א"כ מקשה שפיר משרצים אפי' לחזקי' ומשמע לי' דהא דתנן בנזדמנו לו מינין טמאין הכל בכלל עכ"ל הרי מבואר בדבריו דבשקצים ורמשים מתחיל האיסור מחיים. אך מ"מ לפי"ד הפנ"י בנד"ד בגידול השפן האנגורי שהוא מכלל החיות טמאות שיש בהן איסור אמה"ח מ"מ ל"ש בהו איסור סחורה ושפיר יש מקום לצדד לכאורה קולא בנד"ד

ה) אמנם גם היתר זה ליתי' לפי המבואר (בטוי"ד סי' ס"ב) ואינו נוהג אלא בטהורים ולא בטמאים א"כ כל סברת הפנ"י ל"ש רק לר"י ור"א (בחולין דק"א ע"ב) דאמה"ח נוהג בין בטמאין בין בטהורין אבל לפי"מ דקיי"ל כחכמים דאינו נוהג אלא בטהורין וכ"פ הרמז"ל (בפ"ה מהמ"א ה"א) והטור שם ויעי' בש"ך (שם סק"ב) אזדא לי' כל סברת הפנ"י. ולכאורה דברי הפנ"י תמוהין מאד שכ' להתיר משום דמחיים ליכא רק איסור אמה"ת כיון דלהלכה קיי"ל דאינו נוהג בטמאין וצ"ל כיון דהמשנה שם דמינה קא מקשה שהוא (במס' שביעית פ"ז מ"ד) ושם תנן ר"י אומר וכו' א"כ לר"י לשיטתו דס"ל נוהג בטמאין ולפ"ז לדידן דקיי"ל דאין אמה"ח נוהג בטמאין ל"ש כלל כל סברת הפנ"י. וראי' ברורה לזה מהא דמקשי התוס' בפסחים שם ובסו"פ מרובה מהא דלא יגדל חזירים ולפי"ד הפנ"י הרי מחיים ליכא איסור סחורה א"ו דלדידן דקיי"ל אינו נוהג בטמאין אין שום נפק"מ בין מחיים או לאח"מ וכ"מ להדיא ברמ"א (סי' קי"ז ס"ד) וז"ל וצריך למכרה מיד ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו עכ"ל הרי דאף מחיים איכא איסור סחורה דל"ש לשמנן רק מחיים וכ"מ מהתוספתא הובא בב"י דלא יגדל כלבים כופרי' וחולדת הסנאים וחתולים למכור לעכו"ם ולשכור עליהם ע"ש הרי מפורש שאף מחיים נמי אסור

ו) ותו דאף לפי"ד הפנ"י הנ"ל דמחיים ליכא איסור סחורה היינו מה"ת אבל מדרבנן כתב גם הוא שאסור א"כ אפוא ל"מ לפי שיטת הפוסקים דאיסור סחורה שהוא מה"ת בודאי ליכא שום צד להקל אלא אף גם לשיטת הסוברין דכל איסור סחורה רק דרבנן והטעם משום גזרה דילמא אתי למיכל מיני' וכמ"ש הבאר יעקב הנ"ל בשיטת הרשב"א והתוי"ט בשיטת הרע"ב אבל הרי לשיטה זו בע"כ צ"ל מש"כ הרמב"ם הטעם דמותר בחלב דכתיב יעשה לכ"מ היינו כד' הט"ז משום דמפורש בתורה להיתר אין בכח חז"ל לאסור וכמש"כ (בשו"ת טוטו"ד מהדו"ק סי' קע"ו) ע"ש וכבר קדמוהו בבאר יעקב שם יעו"ש באורך [ומצאתי בשו"ת יד אליהו ראי' להר"מ מבכורות (דל"א ע"ב) דמע"ב מוכר לישראל בעיקר דמי החלב ומבליע דמי הבשר בתוכו דבשאר איסורין כה"ג אסור כמ"ש הש"ך וע"כ לעשות בהם נרות וכה"ג וברש"י סוטה (די"ט ע"א) אהא דאמרי' אלמלא תפלתו של חבקוק היו כל ישראל מוכרי רבב פרש"י חלב ושמן וכן בשבת (דף קמ"ד) לענין רבב משמע פרש"י דחלב בכלל רבב ע"ש. הרי דס"ל דחלב מותר בסחורה] ולפ"ז נמצא בשרצים וטמאים כל