תירוש ויצהר (שו"ת) שמה

הרי לקח גם בעד התו"מ שבו וזהו גזל השבט. וע"כ י"ל דכ"ז במוכר לישראל אבל רבי זעירא דהי' כהן כדאמר בירושלמי ברכות יעו"ש. א"כ ליכא איסור לשלח מצד דהוי כמוכר דבכהן ליכא גזל השבט. וקמ"ל דיש חשש תקלה וגם לכהן אסור

וראיתי בתוס' חדשים לדמאי (פ"ה מ"ח) עוד טעם באיסור מכירת טבל משום דהלוקח אינו חייב לעשר אלא מדרבנן וכב"מ (פ"ח:) וברמב"ם (רפ"ב ממעשר) ע"כ בזה שמוכרו הרי מוציא הפירות מחיוב מעשר דאורייתא יעו"ש ובתוס' רעק"א (אות נ"ד) וכנראה לא מחוור לי' טעם תקלה גבי חבר. אולם אף דיש מקור לסברתו בהך דירושלמי חלה (פ"ג) הדא אמרה אסור לאדם לעשות עיסתו קבין וברמב"ם (פ"ו מביכורים הט"ז) דאסור לעשות עיסה פחות מכשיעור כדי לפוטרן מן החלה יעו"ש. וכאן גרע דמפקיע חיוב שכבר חל

ואמנם הדברים צ"ע דהרי בפאה (פ"א מ"ו) ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח יעו"ש ובירושלמי דרבנן פליגי. וכתב בתוס' אנשי שם דרק בזורע פליגי אבל במכירת טבל לכ"ע ליכא איסור קודם מירוח יעו"ש. ובמ"ר שם. ולפ"ז הרי שי' תוס' ב"מ (פ"ח) דלקוח אחרי מירוח חייב יעו"ש. א"כ ממנ"פ קודם מירוח שרי למכור ואחרי מירוח הרי אינו מפקיע כלל מתו"מ דהא נשארו בחיובן גם לגבי לוקח

וגם לדעת השימ"ק ב"מ (פ"ח.) שם דפטור לקוח רק אם גמר המוכר על דעת למכור דאז לא חל חיוב גבי מוכר משא"כ בגמר ע"מ לאכול ונמלך ומכר גם הלוקח חייב יעו"ש. וכן פי' שי' רמב"ם ז"ל. וא"כ ממנ"פ אם גמר למכור אינו מפקיע חיוב תורה דגם לגבי מוכר פטור וגמר לאכול גם הלוקח חייב

ואולם לפ"ז יש לפרש הירושלמי בדמאי (פ"א ה"ג) דבדקדוק נקט דשלח תאנים דלא מתקנא. ולא אמר דשלח טבל כדאמר בסמוך איתאכלי טבל. ולהנ"ל י"ל דרבי ירמי' לא שלח אחרי גמר מלאכתן כנ"ל דאין מוכרין ומשלחין טבל רק שלח דלא מתקנן ודלא טבלן. ורבי ירמי' לטעמי' בירושלמי מעשרות (פ"א ה"ד) דסבר כרבי זעירא דאין מקח קובע בלא נגמרה מלאכתו אף דסבר דשבת קובע גם בלא נגמרה מלאכתו יעוי' ביצה (ל"ה:) ועי' במת' (פ"ה דמעשרות מ"א) לקט לשלח לחבירו פטור. ובפנ"מ שם דגם בתלוש אינו קובע כיון שלצורך חבירו קנה יעו"ש. וגם מצד מתנה הרי פליגי בירושלמי מעשרות (פ"ב ה"א) אם מתנה קובעת כמכר ואמר דכמ"ד מאליהן קבלו המעשרות אכלן ולא מתקנן יעו"ש בפנ"מ דבמעשר דרבנן הקילו במתנה יעו"ש. וא"כ כאן דהי' תאנים דרק דרבנן כתוס' בכורות (נ"ג.) וזבחים (ע"ג) וביצה (ג'.) וכ"ד יעו"ש. א"כ מתנה לא קבעה ושוב אח"כ דנגמר מלאכתן הוא דאתאכלית טבל אבל הוא שלח קודם גמר מלאכה

ומש"כ כ"ת לדון בהך דחולין (פ"ג.) דמהני מודיעו ובטבל פליגי. לק"מ דשם הרי אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע יעו"ש. משא"כ כאן דאסור בלי הודעה. ועי' בכורות (כ"א:) דמחלק התם במוכר תלי' מילתא הכא בלוקח תליא מילתא יעו"ש ובט"ז (יו"ד שט"ז). וכבר האריך בהך דמודיעו בפנים מאירות (ח"א סי' י"א) ואכ"מ

והנני ידידושת"ה באהבה מברכו בחג שמח מנחם זעמבא סימן קעו

בשם ה' ובעזרתו ית"ש יום א' מטות תרמ"ט קרסניבראד

הנה פה בעירי יש ביהכ"נ ישנה וגדולה. בנין מפואר מאבנים. אשר נבנתה לפני איזה מאות שנים. ומתפללים בה האנשים בריוח. אבל העזרת נשים בצד צפון של כותל הביהכנ"ס. היא הנבנית על הארץ (אצל הקברים מהרוגי שנת ת"ח. שנהרגו ונשחטו על קידוש השם ע"י הצורר חמי"ל שר"י) והיא קטנה מהכיל את הנשים שבאים להתפלל. וצר המקום. כי ת"ל עתה בימינו נתרבו באוכלסין כ"י. ורצון בני קהלתינו לבנות ע"נ חדשה. בקומה אחת. אצל כותל הצפוני של הביהכנ"ס. על הע"נ התחתונה הישינה. באופן שיחזיק הע"נ האור מעזרת האנשים. ע"י החלונות שיפנו מהיום לחוץ בע"נ לצד צפון. בהע"נ החדשה. גם יהי' נצרך לעשות גראטיס ולנתוץ בכותל ביהכ"נ של האנשים. בכדי שישמעו הנשים התפלות של ביהכנ"ס. ושעי"כ יתוסף גם האור לביהכנ"ס מצד צפון. אי אריך לעשות כן עפ"י דתוה"ק

הנה לכאורה דאין לנו לחלק בזמנינו בין עזרת האנשים לע"נ לענין קדושת ביהכנ"ס. ומצינו רק בביהמ"ק שחלקו (בפ"ב דכלים) בין העזרות של ע"נ ושל עזרת ישראל שחלוקים בקדושתם בענינים שונים. אבל לענין קדושת ביהכנ"ס שגם נשים חייבות בתפלה כמו האנשים. ולדעת הרמב"ם ז"ל ד"ת. אין לחלק בקדושתן

וראי' לזה מדמחלק בגמ' מגילה (דכ"ו ע"ב) דמביהכנ"ס לבי רבנן שרי. ואיפכא לא. וכן בריש פ' בני העיר במתני' דרחוב לוקחים בדמי' ביהכ"נ. אבל איפכא לא. והוי לי' לחלק בביהכ"נ גופא בהכי בין עא"נ לע"נ. וע"כ דשניהם שוים בקדושתן. וגלל כן גם לענין נתיצה פשיטא דשרי על אופן כדי לתקן הע"נ כמבואר בטו"ז (או"ח סי' קנ"א) דשרי נתיצה כדי לתקן. א"כ פשיטא דזה חשיב תיקון כשמתקן ביהכ"נ של ע"נ לעשות גראטים כדי שישמעו התפלות. ובפרט שיתוסף אור לביהכ"נ של אנשים ג"כ וחשיב תיקון

וז"ל הטו"ז (שם סק"ג) כ' ב"י בשם המרדכי פ' בני העיר בהכ"נ נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מב"ה דתני' בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל מן המזבח מן העזר' שהוא בל"ת שנא' לא תעשון כן לה' אלהיכם ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי עכ"ל. וכתב רמ"א בסי' שאח"ז פי' שיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה אבל אם רוצה לנתוץ קצת במקום אחד שיהי' שם גומא אע"פ שהיא לו לצורך אסור. ע"כ יש ליזהר באות' שעושין דף שקורין שטענד"ר ומדבקים בכותל ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ אותו דף לאו שפיר עבדי כנ"ל עכ"ל. ובדין דנתיצת דבר מביהכ"נ דוקא כשעושה דרך השחתה ולא כשעושה לאיזה צורך. וכ"כ בס' בית מאיר לאו"ח (סי' קנ"א) בטו"ז וכ' המ"א בסי' שאח"ז וכו' אעפ"י שהיא לו לצורך אסור ע"כ יש ליזהר וכו' ולענ"ד לצורך אדם שא"א למיעבד בא"א והוא צורך לעמידתו בבהכ"נ שרי והראי' שהרי דין זה מקורו מהמרדכי שלמדו מדין ההיכל. וברמב"ם ה' יסודי תורה פי' הוא בלשון זה הסותר אפי' אבן אחת דרך השחתה חייב הרי ביאר דדוקא דרך השחתה אסור והשחתה לא נאמר אלא במה שאינו צורך אדם כדאיתא באילן פירי וכן נמי כתב אח"כ השורף עצי הקדש דרך השחתה וכו' ולענ"ד מיושב בלשון זה קושי' התוס' (מכות דכ"ב) ד"ה אלא ע"ש. ועי' בשדי חמד מע' ביהכנ"ס אות י"ט ואות ל"א

וכן ראיתי בשו"ת בגדי כהונה (סי' ד') בענין דאסור לסתור דבר מביהכנ"ס דהוי כנותץ אבן מההיכל. וכ' דמשום זה אין לחוש כיון דאינו עושה דרך השחתה ע"ש. ובשו"ת בית שלמה (סי' כ"א) כ' בדבר אשר העז"נ דחוקה מאד וכו' וההכרח להוסיף עוד עז"נ. וא"א להוסיף אלא א"כ יסתרו חצי כותל מביהכנ"ס שהיא עב מאד ולבנות במקומה מחיצה דקה של אבנים ובשעת בנינה לפתוח בה גראטים לע"נ החדש. ורב א' התיר עפ"י הרמ"א (סוף סי' קכ"ב) דלסתור ע"מ לבנות שרי. אבל חשש להטו"ז (בסי' קנ"א) באם ישאר גומא אסור. ושוב כ' דלא החמיר הט"ז אלא באופן שיהא ניכר מקום הנתיצה. אבל כשבונה כותל חדש רשאי, לבנות כרצונו דקה. וגם בחלונות כיון דפנים חדשות באו לכאן ועפי"ז התיר והאריך שם אם קדושת העז"נ קילא