תירוש ויצהר (שו"ת) שלח

גם י"ל ע"פ גמ' מנחות (דמ"ד ע"א) ואר"ל כל המניח תפילין מאריך ימים שנא' ה' עליהם יחיו ולכל בהם חיי רוחי ותחלימני והחיינו. ובס' תולדות אדם על המהרש"א ז"ל א"כ כיון דהתלמיד לא האריך ימים. לכך הביאתה תפיליו לביהמ"ד להראות שהי' זהיר במצות תפילין. וא"כ למה מת בחצי ימיו

וזש"א קודם הנחת תפילין. ומשפע מצות תפילין וכו' להיות לי חיים ארוכים וכו'. ואמרתי דלמה תפילין מביא אריכת ימים עדה"כ כבד את אביך וגו' למען יאריכון ימיך. ועד בר מצוה והתחלת מצות תפילין האב נענש ע"י בנו. וא"כ איה כבודו. אבל ביום התחלת תפילין דהאב אומר ברוך שפטרני מעונשו של זה. (וכפי' המג"א או"ח סי' רכ"ה. ולא כלבוש. ועיין בזה בשו"ת מנחת משה די"ח ע"ב). א"כ אז הוא התחלת מצות כיבוד בשלימות ומביא אריכת ימים. וזה שהביאה תפיליו לביהמ"ד. וזש"א ומשפע מצות תפילין וכו' להיות לי חיים ארוכים כנ"ל והבן

וע"ד הנ"ל דתפילין מורה שכחו אף שלא כדין ואינם כדאים. יבוא על נכון גם זאת שהביאה התפילין של בעלה שמת. כי בזה הגדילה טענתה. שאף אם לא הי' כדאי. אף מצד מדת חנון. הי' לו להקב"ה לחוננו חנם

ועתה בשלחי התשו' לדפוס. וכלל ישראל הוא בצרה גדולה וחשכות גדול מענין גזירת השחיטה. הרהרתי. שאין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. וע"ז אנו קורין שמע ישראל וגו' ד' אחד. והוא ביכולתו לחון. וע"ז מסיימים בש"כ מלכותו לעולם ועד. כי רחמנא היינו מלכות כנ"ל: ידידו בלונ"ח סימן קסו

בשם ה' בין כסה לעשור תרס"א פלונסק

לכ' י"נ הרב הגאון וכו' מ' שלמה כ"ץ אבד"ק ה- סאכבאסלוי בהגר

מכתבו עם התשורה הס' שו"ת אהל אברהם האיר מול פני וכו' ולחדודי ראיתי מה שכ' שם בסי' ע"ח במס' ר"ה (דכ"ח). אמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא. בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע בו לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה היא כיון דתקע בו מעל יצא לחולין שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכב עלי' רבא אמר אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו והקשה הכפות תמרים דהא אמרי' (פסחים דף כ"ו) דקול אין בו משום מעילה ותי' ה"מ כששומע קול השיר שבמקדש דהוא לא עשה שום מעשה אז אין בו משום מעילה אבל כאן דתקע בו ועשה מעשה ונהנה בו יש בו משום מעילה והקשה לפי דעת הכלבו דאף דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל הוא עצמו אסור לתקוע בו א"כ צ"ל מה דאמר, רבא כאן אחד זה ואחד זה יצא היינו כשאחר תוקע בו דלאו הוא בעצמו תקע בו אף דמצות לאו להנאה ניתנו מ"מ עביד איסורא דנהנה מן התקיעה שיכול לתקוע בשופר א"כ לפ"ז מה אמר לעיל דעולה בת מעילה נפיק לחולין כיון דסוגי' מיירי דהוא לא עביד שום מעשה רק אחר תקע לו הא אין מעילה בקול ונלפע"ד דלעולם מיירי שהוא עצמו תקע בו ואי תיקשי לך אמאי אמר רבא דאחד זה ואחד זה יצא בו דמצות לאו להנות ניתנו הא מ"מ עביד איסורא מה שנהנה מן התקיעה עצמו מה שיכול לתקוע בו דהוא מכוין רק לשם מצות תקיעה דהוי לי' הנאה הבאה לאדם בעל כרחו והוי לא אפשר ולא קמכוין דכ"ע ס"ל דמותר עי' פסחים (דף כ"ו) בסוגי' דלא אפשר ולא קמכוין ואי תיקשי לך אמאי אמר הכלבו במודר הנאה מן השופר דהוא לא יתקע בו הא הוי אפשר ולא קמכוין זה לא קשה דשם הוי אפשר דיכול לשאול על נדרו

והנה בשבועות (דף מ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה ור' יוסף הקשו אשמעתין דהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע תקיעה של מצוה והמודר הנאה ממעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה אמאי מותר הא מתהני פרוטה דר"י וקשה אמאי לא מקשה תוס' אמאי דאמר רבא אחד שופר של עולה ואחד של שלמים יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו אמאי יצא ניהו דקיום המצוה לא מחשב הנאה מ"מ נהנה ממנו פרוטה דר"י ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא בעולה ושלמים אינו מכוין לפטור מלתת פרוטה לעני רק מתכוין לקיים המצוה והוי לא אפשר ולא קמכוין דמותר משא"כ כאן בנדר לא שייך לא אפשר דהיה יכול לשאל על נדרו. ע"ש

והנה כשאני לעצמי אמרתי בענין זה במה שכ' בשו"ת זכרון יצחק סי' ע"ו וז"ל: שאלה עכו"ם שהביא שופר בי"ט של ר"ה לצורך ישראל מחוץ לתחום. אם מותר לאותו ישראל שהובא השופר בשבילו לתקוע בו בעצמו או לא

תשובה. בש"ע א"ח (סי' תקפ"ו סעיף כ"א) כתב המחבר אם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו ע"ש. ודין זה נובע מדברי הג"א (בפרק ד' דר"ה) וז"ל. ואם הנכרי הביא שופר כו' מחוץ לתחום בי"ט מותר לצאת בו. דלאו מוקצה היא דהא חזי לישראל אחר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. וכיון דשרי לטלטולי אפי' לאותו ישראל שרי לצאת בו. דלא מצינו דאסרו חכמים הבא מחוץ לתחום אלא אכילה או הנאה. ומצות לאו ליהנות ניתנו כו' עכ"ל. ולכאורה לפמ"ש הכל בו והובא בב"י בסי' הנ"ל וז"ל. המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. פי' אדם אחר תוקע לו והוא שומע. אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעים. וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו עכ"ל. וכן פסק המחבר בש"ע שם סעיף ה' ע"ש. וא"כ אמאי סתם המחבר (בסעיף כ"א) הנ"ל וכתב דאם עכו"ם הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו דמשמע דאפילו הישראל שהובא השופר בשבילו מותר לתקוע בו והרי אחרי דטעם ההיתר הוא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכנ"ל. א"כ הרי מי שהובא בשבילו אסור בעצמו לתקוע בו וכדאמרן. וראיתי בפר"ח שם שהעיר בזה וכתב דבאמת מי שהובא בשבילו אסור לתקוע בו בעצמו ע"ש. אך באמת מסתימת לשון המחבר לא משמע כן וכדאמרן

והנראה לענ"ד בזה. ואקדים לתרץ מה שהקשה הש"ך (בי"ד סי' רכ"א ס"ק נ"ט) על מה שכתב המחבר שם סעיף י"ג המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמשמע דאפי' הוא עצמו מותר לתקוע. והרי בא"ח סי' הנ"ל פסק דהוא עצמו לא יתקע וכנ"ל ע"ש בש"ך שהניח בצ"ע. ונאמר בזה בעזה"י. דהנה בהא דאמר רבא בש"ס דר"ה (דף כ"ח ע"א) המודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה פירש"י דהיינו משום דבימות החמה איכא הנאת הגוף ע"ש. אמנם ראיתי בספר מעשה רוקח שהובא בריש המחברת חידושים על הרמב"ם מהגאונים ז"ל וכתב שם (בפרק י"ז מהלכות שבת) בשם הרב המאירי ז"ל זה לשונו ומיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו. שאעפ"י שבשעת קיום המצוה איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה. כגון המודר הנאה ממעין בימות החמה אסור לטבול בו. מפני שאחר שנטהר הוא נהנה אחר עשיית המצוה ולפ"ז מותר לסכך באיסורי הנאה. אבל לאחר החג אסור. ודברים אלו נכונים ומחודשים עכ"ל והובאו דברים אלו בשער המלך פרק ח' מהלכות לולב הלכה א' ע"ש. ולפ"ז במודר הנאה