תירוש ויצהר (שו"ת) שלג

והוא כעין תי' הראב"ד ז"ל שם דלכך נענשו המצרים כי הבורא ית' לא אמר רק וענו אותם והם עבדו בהם בפרך כענין שנא' אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה (זכריה א'), ועי' בס' אפריון פ' וארא והבן

ובפ' שמות (ד' י"ח) אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים. מזה נוכל להבין מעט את הצרות שסבלו בני ישראל במצרים כי משרע"ה הסתפק אם חיים עוד. כי עפ"י הטבע לא הי' אופן לחיות שם. ועפ"י מה שפי' וימררו את חייהם, שהחיים הי' מר להם. והמות הי' מתוק להם. עיין בס' שעב"ר שמות (דף ב') בשם ס' כלי חמדה

והא דבאמת נשארו בחיים אחר רוב הצרות והענויים. זה הי' מכח עליון ית"ש שנותן לאדם כח לסבול את הצרות הנגזרים עליו וכל' הזוה"ק עד דיכול למסבל. ועד"ז פירשתי וכאשר יענו וגו' ע"ד מה שפי' ברוך גוזר ומקיים. היינו שנותן לאדם כח לסבול מה שנגזר עליו ומקיים כל גזירתו ולא כמלך בו"ד שכמ"פ גזירתו אינה מתקיימת מחמת שאין בידו ליתן כח וחיים לאדם שיוכל לסבול כל גזירתו. ולפעמים מת בתוך זמן מאסרו או תוך מנין המלקיות הנגזר . באין אונים לקבל יותר

או י"ל ע"י שקיבלו הכל באהבה. וידעו והאמינו שהכל הוא לטובה מהשי"ת ע"ד כ"מ דעביד רחמנא לטב עביד. זה הוא שנתן בהם הכח והאומץ להתקיים. וע"ד שפי' ודורשי ה' לא יחסרו. כי כל הבא עליהם טוב הוא אצלם וקושי השעבוד ממהר את הקץ. והגר"א ז"ל מבאר הגמ' (ברכות ו') אגרא דכלה דוחקא. כי דחק כנ"י בגלות המכונה בשם כלה הוא השכר הטוב. שהקב"ה מדלג על ההרים למהר גאולתו. משל למהד"ד לאסיר שנדון בביה"מ לאזרחים להכלא שבע שנים במאסר. ושר הכלא התאכזר עליו ויעבוד בו עבודת פרך כמו עם רוצח. פעם עבר שר המשפטים דרך העיר ויבקר את הכלא. וירא והנה אסיר אחד כלוא אל הקרון כשור לעלו וגוו פצוע מן המכים. וישאלהו השר כמה הנך יושב בכלא. ויענהו שבעה ירחים. ויצו השר לשחררו מיד ויחשב לו ירח לשנה ואת שר הכלא ענש כרשעתו. ועי' מה שכתבתי בשו"ת בית משולם דמ"ב באורך

ובפ' שמות (א' י"ד) וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. היינו דמי שהורגל לעבודת חומר ולבנים אינו מסוגל לעבודת השדה וכן להיפך, והם נתנו עליהם מלאכות שונות ועי"ז הי' בפרך. כעין דחז"ל סוטה מלאכת איש לאשה ומלאכת אשה לאיש. וזה בחומר ובלבנים וכן בכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם. היינו מה שעבדו בהם כל מיני עבודתם. עי"ז הי' בפרך

וראיתי בס' אור כשלמה (דל"א) שמעתי אומרים בשם הגאון חכם צבי זללה"ה. אמר כי על הפסוק (שמות) וימררו את חייהם הטעם הוא קדמא ואזלא. לפי שקושי השיעבוד הי' משלים. לפ"ז ע"י וימררו את חייהם הי' קדמא ואזלא הגאולה. לפיכך הונח הטעם על וימררו את חייהם קדמא ואזלא. וסימן מובהק הוא כי הב' מלות קדמ"א ואזל"א עולים למספר ק"ץ. החסרים ממנין ד' מאות שנה שלא היו אלא רד"ו שנים. צא וחשוב שכן הוא. ודפח"ח

בפ' שמות (ב' י"א) ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וגו' וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול לכאור' מה נתפעל משרע"ה כ"כ כשראה מצרי מכה לעברי הא בכל פינות הכו המצריים את העבריים כנא' (שמות ה' י"ד) ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נגשי פרעה וגו'. ושם (ה' ט"ז) והנה עבדיך מכים וגו'

ויסופר מהרבי, ר' בונם מפרשיסחא זצ"ל אשר פ"א הלך עם איזה מתלמידיו לטייל אחורי העיר. ועבר עכו"ם א'. ונזדעזע הררר"ב. ובאמת העכו"ם לדרכו היה מהלך ולא נגע בהם לרעה. ושאלו תלמידיו את רבם למה פחד כ"כ והשיב כי באמת כל עכו"ם ההולך בדרך ואין רואה. רוצה להכות את היהודי הבא לקראתו. ואם נמצא שאיננו מכה. הוא סימן מפני שהנהו עצל בטבעו. וא"כ למה נתפעל כ"כ אע"ה בראותו מצרי מכה עברי. הלא המה נתמנו ע"ז להכות. וכי משה יהרוג כל הנוגשים וכל הפוליציי מארץ מצרים

וע"כ צריכים לומר שבאם הכו עפ"י חוק המלוכה בודאי לא הי' משה הרגם, כי הלוא אין בכחו להעביר מן הארץ כל הרשעים. ולשלם להם כרשעתם. כי הלוא היו פקודי המלך. ומי יאמר להם מה תעשו. אכן המצרי הזה הכה איש עברי לא מפני חוק המלוכה. רק מפני עניני עצמו ורשעתו כחז"ל (שמו"ר פ"א. ויק"ר פל"ב) נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם, ובעלה של שלומית בת דברי היה ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו כסבורה שהוא בעלה וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר הוא מכהו ורודהו כל היום ע"ש. ועי' ברש"י שמות (ב' י"א). וכיון שהכה לעברי עבור עניני עצמו ולא עבור עניני המלוכה והגלות פן ירבו. שפיר הרגו משה וכגמ' סנהדרין (דנ"ח:) בן נח שהכה ישראל חייב מיתה ויליף מההוא קרא. ועי' לזקני בפנים יפות שמות. כי גם הרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו והוא פשוט

אבל אכתי קשה מנא לי' למשה שהמצרי הזה מכה להעברי עבור רשעת עצמו. דילמא הוא מכהו עבור חוקי המלוכה. כיון דנוגש הי' ושמא מצא חסרון בעבודת העברי. אבל הענין הוא דמי שמכה לאחד בפקודת חוקי המלוכה. רשאי להכותו בפרהסיא גם ביש רואים. כיון שהוא ממלא בזה חוקי המלוכה ומשפט השופטים אשר במלוכה. ואף כי הוא באכזריות. הלוא כן היו הגזירות לעבודת הפרך. אבל באם מכה להשני לא מפני שעשה חסרון בעבודתו עבודת המלך (חגיגה ט"ז:) רק מפני שרצה לנקום בו בשביל חטאי עצמו. כאשר עשה המצרי הזה כנ"ל. אז הוא מוכרח לעשות בסתר ממשה הרשע שלו. ושלא יראה שום איש. וזש"א תוה"ק וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. וההכאה היתה. אחר המצרי ויפן כה וכה וירא כי אין איש וזה דכתיב ויפן כה וכה וגו' לא קאי על משרע"ה רק דהמצרי שרצה לעשות שלא כדין פנה כה וכה לראות שאין רואה ואז הכהו. (ואולי לא ראה את משה העומד מרחוק ורואה מעשיו. או כי ידע שהוא מחצר המלך והוא מחברתם של ההבה נתחכמה וניחא לי' להכות עברי גם על לא דבר). ומזה שראה משה שהמצרי הוא הויפן כה וכה וגו' הבין שהוא מכה שלא כדין דאם כדין היה יכול להכות גם בפומבי גם במקום שיש איש ולא היה פחד נגד עיניו ולכך ויך את המצרי וגו'. ובזה מיושבים כמה דקדוקים וקושי' המפורשים. וראיתי אח"כ מעין דברי בס' אשי ישראל והבן: ידידו בלונ"ת סימן קסג

בשם ה' יום ג' ויקרא תרפ"ח ווארשא

לכ' ש"ב הרה"ג מ' ארי' דוד נ"י פערלמוטר בק' ברעזין

אשר שאל ממני כוונת המדרש רבה (פקודי פנ"א) שא' משה להקב"ה מה נעשה בנותר והשיבו עשה משכן לעדות. וצריך ביאור. לדעתי י"ל פשוט דכוונת המדרש הוא כמש"כ באוה"ח ויקהל בכוונת הכ' והמלאכה היתה דים וגו'