תירוש ויצהר (שו"ת) שכו

דכתיב שמע ישראל וגו' ה' אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנא' מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. והיינו הסגולה

ובחידושי עה"ת פ' תשא (ל"ג ט"ז). ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. (היינו סגולה כנ"ל) וגו' הראני נא את כבודך וגו' וראית את אחורי וגו' ודרשו ז"ל (ברכות ד"ז ע"א) שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין. וברש"י שם. כי ע"י חטא העגל הי' משרע"ה ירא אולי ח"ו ניתק האהבה מהקב"ה לישראל ונוגע גם לתפילין דמארי עלמא דכתיב בהו מי כעמך ישראל גוי א' בארץ היינו ונפלינו וגו' מכל העם וגו' וכפי' זקני הגה"ק הר"ר שמעלקא זי"ע מנ"ש במשנה סנהדרין (פ"ו מ"ה) בזמן וכו' שכינה מה או' קלני מראשי קלני מזרועי כביכול קלני לשון קלון. בושתי מתפילין שבראשי וכו' (עי' בהק' ס' נזיר השם ובס' שמן הטוב אות קמ"א באריכות). כי בזמן שאנו עובדי הש"י נא' בשיר פארו עלי ופארי עליו. כי פאר היא תפילין כנא' ביחזקאל פארך חבוש וגו'. וכאשר הראה לו הקב"ה קשר של תפילין. היינו שהקב"ה עוד לבוש בתפיליו. וזה הי' אות לטובה למשרע"ה כי ריחם ה' על עמו. וכרש"י שם בפ' תשא (ל"ג י"ח) ויאמר הראני נא וכו' ראה משה שהי' עת רצון וכו' ואכמ"ל: ידידו סימן קנה

בשם ה' א' דסליחות תרנ"ג פלונסק

לכ' ידידי הרבני המופלג ויר"א וכו' מ' שלמה נ"י ש"ץ ומוהל בק' טארניגראד

ע"ד השאלה שהציע לפני בתינוק שמת קודם יום ח' ולא נימול דמלין אותו על קברו. אם החיוב הוא ג"כ לעשות הפריעה. כי כפי ששמע יש מקומות שעושין גם פריעה ויש מקומות שאין עושין פריעה ורוצה לדעת חו"ד בזה. ע"כ תורף מכתבו

הנה דין זה מקורו טהור מרבינו נחשון גאון ז"ל. וז"ל ספר האשכול (ה' מילה סי' ל"ה) כ' הגאון היכא דמית ינוקא דלא הוי בר תמניא. משום דלא תיעול ערליתה עמיה נהגו גבן דמהילינן לי' בבה"ק להסיר חרפתו, ממנו ודכ' מנהגא לא ידענא לי' עיקר. מיהו כל מנהג דלית בי' איסורא ש"ד למיעבד וכו' ע"ש. וכ"כ בכלבו (סי' ע"ג) ונהגו למול בן שמת קודם שיגיע להיות בן ח' בצור ובקנה בביה"ק להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי חרפה היא לו. (עי' וישלח ל"ד י"ד כי חרפה וכו'). ובס' תניא רבתי (סי' צ"ג) כ' לרב נחשון ז"ל ינוקא וכו' רגילין וגמירי כי נח נפשיה מהלין לי' וכו' ומסקי ליה שמא דכי מרחמין מן שמיא והוי תחיית המתים ליהוי ידיע ינוקא ומבחין ליה לאבוה ע"ש. וכ"ה ברא"ש (פ"ג דמ"ק) בשם רב נחשון גאון וכן הרמב"ן בתוה"א בענין ההספד. וכ"ה בשלטי גבורים (מ"ק פ"ג). ובטור יו"ד (סי' רס"ג) ושם בב"י מביא מהגה' מיימוני (פ"א מה' מילה) שמה שנהגו להסיר ערלת הנפלים בצרור ואבן הוא משום תקנת הפושעים דאמרי בב"ר מעביר הערלה מן הקטנים שמתו ולא מלו' ונותנה על פושעי ישראל ע"ש. ובש"ע יו"ד (סי' רס"ג). ובסי' שנ"ג

וא"כ י"ל דבמקום שנהגו שלא לעשות פריעה הוא מפני טעם של הגה' מיימוני ז"ל דלטובת הפושעים די בהסרת הערלה. ומה טובה נצמח להפושעים באם גם יעשו פריעה שנוגע רק להתינוק. אבל במקום שעושין גם פה פריעה היא לטובת התינוק בגופו. ולפי הטעם דחרפה יוכל להיות חרפה גם באם לא יהי' גם פריעה. דהא המל ולא פרע כאילו לא מל (שבת דקל"ז ע"ב)

ולכאו' יש להביא ראי' דעושין גם פריעה. עפימש"כ בחתם סופר חי' למס' שבת (דקל"ה) וז"ל מצאתי בס' מגדל עוז להגאון מהריעב"ץ ז"ל בסדר מילה מייתי מדרש בשעה שהרגו עובדי עגל אמר מרע"ה לא יסתלקו מהעולם כשהם ערלים והי' משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה מים המעורבים עם זהב העגל והיתה אותה ההשקאה והמילה למיתה. ולכן אומרים לתינוק הנמול בדמיך חיי שיהי' לחיים ע"ש. וצע"ג הא מולים היו כל העם היוצאים ממצרים ופי' ש"ס ר"פ מחוסרי כפרה בשעת יציאתן מלו. וכ"כ הרמב"ם (בה' איסורי ביאה ריש פי"ג). וא"כ החוטאים בעגל שהיו בני עונשים כבר נימולו. וצריך לומר דמה שמלו קודם מ"ת אח"כ כשניתנה תורה ה"ל כגר שנתגייר כשהוא מהול והי' צריך הטפה מחדש. אע"ג דיש לפקפק ולומר במילה שנצטוה בה אאע"ה ה"ל קודם מ"ת כמו אחר מ"ת. י"ל לפימש"כ תוס' נדרים (ל"ב) דגבי אאע"ה לא נכרת על המילה אלא י"ב בריתות ולא י"ג. וברית הי"ג הי' בשעת מ"ת דכתיב הנה דם הברית ע"ש. והרמב"ם סוף ה' מילה מונה כל הי"ג בריתות באאע"ה ומונה בריתי אקים את יצחק עמהם. אך התוס' לא ס"ל הכי. נמצא לפ"ז לא הי' המילה שקודם מ"ת חשובה כלאחר מ"ת והי' צריכים הטפה מחדש ולא הי' פנאי למרע"ה מיום מ"ת עד אחר שירד מההר והי' משה מל ואהרן פורע רוצה לומר מטיף דם מאותן המקומות כך צריך לדחוק. שוב מצאתי למורי בהפלאה עה"ת (פ' בא) בפי' פסוק תן חלק לשבעה שכ' ג"כ שמרע"ה חזר והטיף מהם דם ברית אבל ע"ד אחר ע"ש. שוב הבנתי דגם תוס' ס"ל כהרמב"ם דבריתי אקים הוא י"ג. ומ"ש שם הנה דם הברית הוא ציון שציינו דיבור חדש שהיו גורסין כן במשנה דשם כמ"ש בר"ן שם. עכ"פ מ"מ בלאו ה"נ אפשר לומר שהיו צריכין הטפה אחר מ"ת כמ"ש מורי זצ"ל הנ"ל פ' בא. ואי האמת כן הוא א"ש בגר שנתגייר כשהוא מהול ככם כאבותיכם שצריך הטפה ע"ש. א"כ מפורש יוצא ממדרש הנ"ל דאהרן פורע במתי עגל. שלא יסתלקו מהעולם כשהם ערלים

אם אמנם דיש לחלק ולומר דשם היו גדולים שנתחייבו כבר במצות מילה. אבל בש"ך יו"ד (סי' רס"ג סק"ו) ד"ה קודם כ' וה"ה הגיע לבן ח' אלא שלא נימול בחיים מחמת איזה סיבה ע"ש. והיינו גם בגדול ועי' במדרש רבה נשא (פי"א) לענין אכילת ק"פ ליוצאי מצרים. שהי' משה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה ע"ש. וכן במדרש רבה שה"ש (פ"א י"ח) ושם במת"כ פי' משקה כוס הברכה ובאסיפת אמרים שם דסנדק לא הי' עד אליהו ע"ש

וראיתי בס' זכרון ברית לראשונים. מרבנו יעקב הגוזר (עמוד צ"ב) שכ' וגם בב"ר (פמ"ח) א"ר לוי לעתיד לבא א"א יושב על פתח של גיהנם ואינו מניח אדם מהול לירד לתוכה. ואותן שחטאו יותר מדאי מה עושה להם הקב"ה מעביר הערלה מעל גבי תינוקות שמתו בלא מילה ונותנה להם ומורידן לגיהנם וכו'. ואם כדבריהם שאמרו שמעבירין את הערלה מקטנים שמתו מהיכן נוטל המלאך הערלה. אי בעית אימא צריך שיתן הערלה ביד הקטן והמלאך נוטל מידו. ואב"א עור הפריעה שנשאר לו עדיין אותו עור שני נוטל ונותן לאותן שחללו בריתו. ור' גרשום ז"ל נתן חילוק בין הקטנים. קטן שכלו לו חדשיו וסימנים מוכיחים עליו שערו וצפרניו וראוי היה למול אם לא היה מת בתוך ח' לאותו ודאי מעבירין ערלתו לפי שאינו כנפל גמור שאם הי' חי היינו מלים אותו מילה טובה וכשרה וכו' אבל נפלים גמורים וכו' אין חותכין ערלתן. והקב"ה שולח מלאך ומעבירין ערלתו ממנו ונותן לאותן שחטאו יותר מדאי ומורידן לגיהנם וכו' ע"ש ומשמע מכאן דאין עושין הפריעה כנ"ל: