תירוש ויצהר (שו"ת) שכא

לחבריהן דאכלן עמהם ע"ש. ולעד"נ ליישב בהקדם קושית המגן אברהם (שם סק"ג) איך חשיב ס"ס הא לא נתוודעו שני הספיקות ביחד וקי"ל ביו"ד (סי' ק"י) דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד. אכן נ"ל דלא קשה בהקדם מה שהקשיתי בגמרא דידן (דף ט') הס"ס דאימור הוי וכו' אימור אכלתיה הא איתא בש"ך יו"ד (סי' ק"י סקי"ג) בשם הפוסקים דבעינן ס"ס שיכול להתהפך כגון ספק נגע ספק לא נגע. ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע. אבל בא"י להתהפך לא הוי ס"ס כגון ספק נכנס ספק לא נכנס ואת"ל נכנס ספק נגע לא נגע. משום דאין יכולין להתהפך ולומר ספק נגע וכו' ואת"ל נגע שמא לא נכנס וא"כ כאן נמי אין לומר את"ל לא אכלתי' שמא לא הוי. ותירצתי בסברת התוס' (דף ט' ע"א) ד"ה ואת"ל. ושם ע"ב דהספק דאימור אכלתיה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי עיי"ש. וא"כ י"ל דהוי ס"ס אף דא"י להתהפך. ומצאתי קושייתי ותירוצי גם יחד בס' ברכת אברהם פסחים (דף ט') וכמו כן י"ל אף דבעינן שיוודעו השני ספיקות יחד מ"מ כאן דהוי קרוב לודאי וספק הרגיל אף בכהאי גוונא הוי ס"ס והבן. ומצאתי ג"כ כעין סברא זאת בפני יהושע (ט' ע"ב) בתוס' ד"ה שתי קופות עי"ש וא"כ לפי"ז שפיר מיושב קושית הטו"ז דדוקא ספק אכלתיה הוי קרוב לוודאי וספק הרגיל אבל הספק דקראה לחברתה הוי ספק לבד ולא ספק הרגיל. וא"כ בככר גדול אף די"ל שמא קראה לחברתה אבל אכתי ישאר קושית המג"א הא לא נודעו ב' הספיקות בבת אחת והבן

בטו"ז או"ח (סי' תל"ט סק"ב) הקשה ל"ל במשנה טעם דאלד"ס הא לפי תי' של רבא בגמרא במדורות הכושים דאמרינן אכלתי' משום דהוי ספק אימור לא הוי. א"כ במתני' בלא חזינא דשקיל ג"כ י"ל הטעם דאכלתי' עיי"ש. ולעד"נ בהקדם מה שראיתי בס' ברכת אברהם פסחים שם ד"ה שם הא חזינא שמתרץ קושי' המהרש"א דלמה מקשה הגמ' על הדיוק ולא על טעם המשנה דאלד"ס נימא אכלתי'. ומתרץ דבאמת כונת המשנה דאלד"ס הוא משום דאכלי'. וזאת ראי' דלא חיישינן ממקום למקום דא"כ גם מעיר לעיר ניחוש ואין לדבר סוף אלא וודאי דאמרינן אכלתי' א"כ גם במקום למקום ג"כ אמרינן אכלתי'. וע"ז מקשה הגמ' טעמא דלא חזינא וכו' ואמאי נימא אכלתי' היינו דטעם זה דאכלתי' דנצמח ע"י האין לדבר סוף יועיל גם בחזינא. וא"כ לא קשה קושית המהרש"א שיהי' קושי' הש"ס על טעם המשנה דל"ל טעם דאין לדבר סוף נימא טעם דאכלתי' דהא באמת גם במשנה הכוונה מטעם אכלתי'. רק דהגמ' מקשה דיועיל טעם זה גם בחזינא דשקיל עיי"ש דברי קדשו. ולפי"ז לא קשה קושי' הטו"ז דלימא הטעם דאכלתי' בלא חזינא דהא היינו הך בטעם דאלד"ס נכלל הטעם דאכלתי' והבן

ולפי"ז נ"ל ליישב קושית המהרש"א שהקשה דמה קושי' ממדורות הכושים דהוי דרבנן על חמץ דהוי דאורייתא דמיירי בלא ביטל כדברי התוס' שם ד"ה כדי. אכן יבוא לנכון דהנה התוס' ד"ה אין הקשו והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. וראיתי בס' ברכת אברהם שתי' לפי שיטת תוס' ריש פסחים דהמשנה מיירי לענין דרבנן היינו שכבר ביטל ורק שמא יבוא לאכלו א"כ אין ראי' מרישא דדוקא בדרבנן אין חוששין וכאן אשמעינן דגם בדאורייתא בשלא ביטל ג"כ אין חוששין עיי"ש וא"כ לפי"ז אשר פי' של אין לדבר סוף הכוונה משום אוכלתי'. א"כ כבר ידעינן ממתני' דגם בדאורייתא אמרינן אימור אוכלתי' רק דכל קושית הש"ס הוא שיועיל טעם זה גם בחזינא כמו במדורות הכושים. ואף דשם הוי דרבנן. עכ"ז גם בדאורייתא ידעינן ממתני' דידן דאימור אכלתי,' והי' סברת המקשה דגם במדורות הכושים מיירי בוודאי א"כ גם כאן בחזינא נימא אוכלתי' לזאת מתרץ רבא דרק בס"ס אמרינן כן ולא שיהי' ספק מוציא מידי וודאי. ולכך רק במתני' שלא חזינא דשקיל אמרינן טעם דאכלתי' הנכלל בטעם דאלד"ס

והנה ראיתי בס' ברכת אברהם, שם שהקשה על קושית הגמ' מחבר שמת דילמא דוקא שם בדרבנן דהא תרומה בזה"ז דרבנן אבל הכא בדאורייתא אין ספק מוציא מידי וודאי עיי"ש שנדחק לתרץ דכוונת המקשה הי' שמשנתינו מיירי ג"כ בדרבנן בשכבר ביטל. אכן באמת מנ"ל זאת שמיירי בדרבנן שיהי' עי"ז קושיא דילמא מיירי שלא ביטל דהוי דאורייתא. ולעד"נ דלא קשה דהא בטעם דאכלתי' כ' בתוס' שם דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי א"כ אף דהוי דאורייתא נימא דספק כזה מוציא מידי ודאי כמו בחבר שמת דספק שאינו רגיל מוציא מידי וודאי דרבנן. כן בדאורייתא דחזינן דס"ס מועיל לדאורייתא. ובמקום שיש ספק הרגיל עדיף טפי דאף בא"י להתהפך כמובא לעיל. כ"כ נימא שיהי' מוציא מידי ודאי אף מדאורייתא. וראיתי אח"כ בס' כרם שלמה (סי' ג' ה' ע"א) שפלפל בספק הרגיל

לזאת מתרץ הש"ס שאני התם דספק וספק. ואף דהוי וודאי דרבנן כדברי התוס' שם ד"ה כדי מ"מ ספק מוציא מידי וודאי. אבל מודאי דאורייתא אין ספק מוציא מידי וודאי. ואף די"ל עדיין דכאן דהוי ספק הרגיל יועיל אף בדאורייתא כנ"ל. אכן י"ל דעתה כוונת הגמרא דגם בחבר שמת הוי ספק הרגיל דאי נימא שלא רצה לעשר הי' לו עצה לפטור לגמרי כדין מערים אדם על תבואתו א"ו דעישר והבן. ממילא אף בספק הרגיל מועיל רק בדרבנן ולא בדאורייתא ודו"ק

יא) בגמרא שם ע"ב היינו תשע חניות רש"י פי' לענין בדיקה ותוס' שם פי' לענין אכילה ופ"י הקשה אי לענין אכילה למאי נ"מ אשמעינן דין זה דתשע חניות לענין חמץ כיון שכבר נשמע דין זה לענין איסור אכילה בבשר שחוטה וטריפה עיי"ש. ולעד"נ לתרץ בהקדם מה דקשה לכאורה למה נקיט הגמ' ואתא עכבר ושקיל ולא נקיט כמו גבי תשע חניות ולקח מאחת מהן. אכן י"ל דליישב קושית הפ"י נקטו לשון זה. דאם יאמרו בלשון ולקח מאחת מהם. א"כ היינו הך דבשר שחוטה וטריפה. לכן נקטו ואתא עכבר ושקיל דאז נצמח לנו חידוש סברת התוס' שחידשו דאם ראינו שלקח מקבוע ונולד הספק במקום קביעות הוי ג"כ קבוע ולא הוי כנמצא ביד עכו"ם והבן

יב) במשנה אין חוששין ובירושלמי מסיים דאין יכולין כל ישראל לבדוק כאחת ולכך אין לדבר סוף. והנה בפ"י הקשה דאף אם יכולין כל ישראל לבדוק חמצן כא' אפ"ה אם יחוש לחולדה אין לדבר סוף דאף בתוך הפסח יש לחוש שמא גיררה חולדה חמץ של עכו"ם. מיהו לפרש"י ריש מכילתן דעיקר הבדיקה משום בל יראה א"כ לא קשה מידי דהא לחמצו של עכו"ם ליכא למיחוש לבל יראה דאתה רואה של אחרים וכו' אלא דאכתי לשיטת התוס' ריש פסחים דכולה בדיקה משום שמא יבוא לאכלי' קשה ליישב שיטת הירושלמי עכת"ד הפ"י. ולעד"נ בהקדם מש"כ לעיל ליישב קושית התוס' כאן ד"ה אין וא"ת והא מרישא שמעינן. דהמשנה מחדש כאן לענין איסור דאורייתא וכאשר: באמת כ' בתוס' ד"ה כדי דמיירי שלא ביטל עיי"ש, א"כ גם לשיטת התוס' מיירי כאן לענין בל יראה ולכך שפיר כ' הירושלמי דאין לדבר סוף משום דלאו כל ישראל בודקין כאחת אבל משום שגיררה מעכו"ם לא חיישינן דשלך אי אתה רואה והבן

אלא דאכתי יקשה קושית הפ"י שם על משנתינו דאין חוששין וכו' דא"כ אין לדבר סוף. דהנה רש"י ותוס' פסחים (דף ה' ע"ב) חולקים בהא דשלך אי אתה רואה דשיטת רש"י דדוקא הקדש ועכו"ם ממעטינן אבל של אחרים של ישראל עובר הנפקד א"כ שפיר קשה א"כ אלד"ס דניחוש גם