תירוש ויצהר (שו"ת) שכב

מעיר לעיר אף דהוי של אחרים מ"מ יעבור. אבל לשיטת תוס' שם דגם של ישראל אחרים אין עוברים כמו גבי של עכו"ם דגם זה נכלל במיעוט דשלך אי אתה רואה אבל וכו' א"כ מאי ראי' מהא דא"כ אלד"ס הא חמץ של אחרים באמת אין חשש דהא אין עוברין אבל ממקום למקום דהוי חמץ שלו אפשר דחוששין. וא"כ יש לדבר סוף עיי"ש ובפ"י שוב ראיתי בס' פ"י כאן בגמרא ד"ה ומי אמרינן אין חוששין שמא גיררה חולדה וכו' עיי"ש וע' בפ"י (ריש דף יו"ד ע"א). ואנכי רציתי לתרץ עפ"י מה שכתבו האחרונים דהא דכ' התוס' דכאן מיירי קודם ביטול הוא רק לתירוץ הש"ס ספק וספק הוא. אבל באמת בל"ז יש לומר דמיירי גם כאן שכבר ביטל דהוי רק דרבנן לענין אכילה לשיטת התוס' ריש פסחים וכאשר באמת משמע כן מקושי' התוס' כבר שמעינן לה מרישא. ובפרט כי בתוס' ד"ה כדי יש עוד תי' דמיירי בהנך דלא חזי אלא לבהמה וא"כ מיירי כאן באמת שכבר ביטל וכן משמע מקושי' הש"ס מחבר שמת ולא תי' דכאן הוי דאורייתא ושם הוי תרומה בזה"ז דרבנן א"ו שהי' שיטת הגמ' דכאן נמי מיירי לענין דרבנן. וכמש"כ מהרש"א דאם נוקמא משנתינו קודם ביטול א"כ לא הוי קושי' ממדורות הכושים דהוי דרבנן עיי"ש. א"כ ממילא ניחא דרש"י לשיטתו שסובר דענין הבדיקה הוא לענין בל יראה הלא סובר רש"י דחמץ של ישראל ביד נפקד עובר עליו. אבל תוס' לשיטתי' שסוברים דאין חשש בחמץ של אחרים. הם באמת סוברים דכוונת המשנה דאין לדבר סוף מיירי ג"כ לענין אכילה והבן

ולפי"ז כיון דמשמע מהא דאין לדבר סוף דמיירי בשכבר ביטל. ורק דכל החשש הוא דילמא אתא למיכל כשיטת התוס'. דאל"כ אין עוברין בבל יראה על של אחרים כנ"ל. ובאמת כ' בס' עטרת זקנים דרש"י ותוס' ריש פסחים שניהם לדבר אחד נתכוונו א"כ לפי"ז שפיר מקשינן ממדורות הכושים ולא קשה קושי' המהרש"א דשם הוי דרבנן דהא גם כאן מיירי לענין דרבנן. וכשיטת התוס' ד"ה כדי בתירוץ השני. וממילא ניחא קושית המהרש"א שיקשה על טעם המשנה דל"ל אין לדבר סוף נימא טעם דאכלתי' דהא אי לא הוי אמר טעם דאלד"ס א"כ הוי מוקמינן באמת משנתינו קודם שביטלו דהא לא הי' תולה הטעם דאין חוששין משום חמץ של אחרים. והוי באמת כוונת המשנה לענין בל יראה לענין דאורייתא. א"כ לא הי' יכולין לומר טעם דאכלתי' דמצינו רק לענין דרבנן במדורות הכושים. אבל עתה אחר הטעם דאין לדבר סוף ע"כ מוקמינן גם משנתינו לענין דרבנן שפיר קשה וממילא גם קושית הפ"י מיושב דלא הקשו על הא דמה שמשייר יניחנו בצנעה דהא שם ע"כ מיירי שלא ביטל כיון דשייר לעצמו א"כ בדאורייתא לא אמרינן אכלתי'. אבל כאן ע"כ מיירי שכבר ביטל דזאת הוא הטעם דאלד"ס שניחוש לחמץ של אחרים דהוא רק לענין דרבנן והבן ועיין בפ"י ד"ה בגמרא טעמא שת"ל כוונתי לקצת דבריו

יג) בתוס' ד"ה כדי וכו' ואומר ר"י דמתניתין איירי בשלא ביטלו. וראיתי בס' פ"י שהקשה דיבטלנו עכשיו עיי"ש. ולעד"נ כיון דכאן מיירי בחמץ של אחרים מעיר לעיר ומבית לבית וביטול הוא מטעם הפקר לשיטת התוס' לעיל א"כ אינו יכול להפקיר של אחרים. ואף דלסברת הר"ן ריש פסחים כיון דשני דברים אינם ברשותו של אדם בגילוי מילתא בעלמא סגי שלא ניחא לי' שיהי' שלו ולכך לא בעינן ג' בענין הביטול כמו הפקר דצריך שלשה. אכן תוס' שם תי' בשם הר"י דמדאורייתא לא צריך ג' עיי"ש (ד' ע"ב) אבל באמת צריך הפקר גמור לכך לא יוכל לבטל שוב ראיתי בפ"י (דף יו"ד ע"א) ד"ה בגמרא אטו וכו' והבן

יד) שם בגמרא תשע ציבורין וכו' וראיתי בס' ברכת אברהם שם שהק' וז"ל יש להקשות לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ט מה' טומאת מת דהא דקי"ל ספד"א לחומרא היינו מדרבנן אבל מה"ת כל ספיקא שרי א"כ לפי מה שמבואר ביו"ד ס' ק"י הקט"ו בש"ך שם דהך, דינא דקבוע כמחצה ע"מ דמי הוא בין לקולא בין לחומרא עיי"ש קשה אמאי אמר דוקא ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ הלא גם איפכא יוכל למיתני האי דינא דהיינו ט' ציבורין של חמץ ואחד של מצה ואתי עכבר ושקיל וכו' והוי רק ספק חמץ ספק מצה מטעם קבוע כמע"מ דמי ואינו אסור רק מדרבנן אבל בפירש ואתי עכבר ושקיל וכמו דאזלינן בתר רובא והוי כוודאי חמץ ואסור מדאורייתא. ובין דרבנן לדאורייתא איכא נפקותא טובא עיי"ש ובמאמר הקודם שם. ולענ"ד יש לישב עפ"י סברת הרמב"ם דהא דאשם תלוי הבא על הספק משום דזדונו כרת וגם הרמב"ם מודה דספ"ד מדאורייתא לחומרא עיי"ש בכ"מ (בפ"ט מה' טומאת מת) א"כ י"ל דגם בחמץ בין מטעם רובא בין מצד ספק ע"י קבוע יהי' איסור דאורייתא דג"כ בכרת. ובפרט לסברת ה"ה (בפ"ב מה' חמץ) בדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דגם בספיקא דרבנן לחומרא בחמץ משום דכל ענין בדיקה נתקנה על הספק. והוי שם ספק כודאי. א"כ יש לומר הסברא דספיקא דאורייתא בחמץ הוי באמת דאורייתא. וא"כ אין שום נפקותא לומר בזה קבוע או פירש והבן

טו) תשע ציבורין וכו' רש"י פי' הנ"מ לענין בדיקה ותוס' פירשו לענין אכילה. והנה מקשים דלמאי נ"מ לאשמעינן דין זה בחמץ. כיון דלענין אכילה כבר נדע דין זה דקבוע מהא דחניות המוכרות בשר שחוטה. ומה נ"מ בין איסור חמץ לטריפות ועיין לעיל. אכן נ"ל דיהי' ניחא שפיר בהקדם דברי מאור עינינו הפ"י שם ד"ה תשע ציבורין דגם רש"י מודה לענין אכילה אם פירש ניזל בתר רוב והקשה (מסי' תמ"ז) דבחמץ לא אזלינן בתר רוב ביבש ביבש ותי' בסברא נפלאה דדוקא רובא דאיתא קמן לא אזלינן בחמץ אבל רובא דליתא קמן מועיל גם בחמץ. ואף דבחולין פ"ק מבואר דרובא דאיתא קמן עדיף. מ"מ לענין חמץ באיסור משהו באמת עדיף רובא דליתא קמן דאז גם המשהו ליתא כאן לסברת הרוב עיי"ש. וא"כ י"ל דלזאת מביא הגמרא ענין זה בחמץ ללמוד דין חדש הזה דגם בחמץ פירש אזלינן בתר רובא והבן

ולפי"ז מיושב קושית הברכת אברהם שבמאמר הקודם דנימא דין דתשע ציבורין לענין לקולא אכן לדברינו ניחא דבזה לא יהי' חידוש דין. ולמה להגמרא לכפול הדינים בטריפות ובחמץ ודו"ק. אחר כותבי האיר ד' עיני וראיתי בפ"י ד"ה בא"ד ונ' לר"י וכו' שכוונתי קצת לדברי קדשו

טז) הרמב"ם בפי' המשניות סוף מ"ד דאהלות פי' במדורות הכושים דהוא דרבנן. והקשה כאן המהרש"א ז"ל מהא דמקשינן ממדורות הכושים על מתני' הא משנתינו מיירי בדאורייתא כפי' התוס' ד"ה כדי דמיירי בלא ביטל עיי"ש. ולעד"נ עפ"י מה שפירש הרמב"ם ז"ל דמשנתינו הוא פירוש וסיום למשנה הראשונה וקאי על מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה משום דאין חוששין. ועיין לעיל א"כ כיון דמבואר בהרמב"ם (פ"ב מה' חמץ ה"ג) דמשנה הראשונה באור לארבעה עשר מיירי לענין דרבנן ובשכבר ביטל וכפי' התוס' ריש פסחים א"כ באמת משנתינו מיירי ג"כ בשכבר ביטל דהוי דרבנן והרמב"ם יתרץ כתי' השני שבתוס' ד"ה כדי וניחא שפיר: והנני גיסך באה"ר: