תירוש ויצהר (שו"ת) שכ

לשיטת המקשה על דיוקא דחזינא שהי' ס"ד דשם מיירי בודאי נפל א"כ גם שם הוי ודאי דאוריתא ומצאתי ת"ל תי' זה בצל"ח שכוונתי לדברי קדשו: ה

ה)שם טעמא דלא חזינא דשקיל וכו' הקשה הפ"י דלמה מקשה הש"ס מדיוקא ולא הקשו על משנה השני' ומה שמשייר יניחנו וכו' וכדמוקי הגמ' (ד"ט ע"ב) שלא תבוא וכו' שמא תטול חולדה בפנינו וקשה דנימא אכלתי. ולעד"נ לתרץ בהקדם דברי חמי זקיני הגאון הקדוש מה"ר ישראל יונה לנדא ז"ל אבד"ק קעמפנא בעהמח"ס מעון הברכות בכתי"ק למס' פסחים ליישב קושית המהרש"א דלמה לא מקשה הש"ס ממדורות הכושים על טעם המשנה דאין לדבר סוף דנימא מטעם אכלתי ותי' וז"ל וקודם אדקדק לפי פשוטו תיבת טעמא אי, לו שחר כלל ה"ל להקשות כפשוטי' הא חזינא וכו' ואמאי לימא אכלתי. ול"נ לפרש דהנה מקודם חל חובת ביאור לבאר קצת קושי' המהרש"א דמקשה אמאי לא פריך אגופא דמתני' דל"ל טעם דאין לדבר סוף הל"ל טעמא דאכלתי' לכאורה יש לדקדק מה נ"מ יש בזה אם אומר זה הטעם או זה הטעם ומה נרויח בזה. אך נ"ל דיש נ"מ גדולה בחזינא שהבאתי כאן לטעם דאין לדבר סוף. הא כאן שסוף לבדוק אותו מקום כדאי' בפ"י ז"ל וצריך בדיקה. משא"כ לטעם דאכלתי' אף כאן א"צ בדיקה ופשוט. וא"כ נ"ל דזה כוונת המקשה. ומש"ה מאריך דכוונתו להקשות כקושי' מהרש"א רק שמפרש מה הנ"מ ומביא בלשונו טעמא דלא חזינא פירוש זה הטעם אינו רק בלא חזינא אבל חזינא שהבאתי' חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתי' ולא יהי' צריך בדיקה אף בחזינא שהבאתי' ומביא ראי' מי לא תנן וכו' והמעיין יראה דלפי פי' זה מדויק כל הלשון המקשה גם פירש"י מדויק כאשר יעיין ומתורץ קושי' המהרש"א ז"ל ופשוט עכתד"ק. וא"כ ממילא ניחא קושית הפ"י ועי' בספרי דגן שמים שם ובס' עין הבדולח פסחים שם מחו"ז הגה"ק הנ"ל

ז) הנה לעיל מחודש א' בישוב קושית המהרש"א ובאופן זה יש לתרץ בדרך אחר עפ"י המבואר בש"ס ב"ק (דף י"ט ע"ב) בענין אכילה ע"י הדחק כגון שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביניתא. א"כ י"ל בזה לא אמרינן אכלתי'. וא"כ לכאורה מה מקשה הגמרא נימא אכלתי'. רק דכוונת הש"ס בחזינא דשקיל חמץ שאוכלים שלא ע"י הדחק נימא אכלתי. וזה דוקא בחזינא. אבל בלא חזינא אין לומר הטעם דאכלתי' דשמא גיררה דבר חמץ שאכילתה ע"י הדחק וצריך לטעם דאין לדבר סוף והבן

ח) בגמרא שם טעמא דלא חזינא דשקל וכו' נודע הקושיות, א) קושית המהרש"א דלמה לא מקשינן על המשנה דל"ל טעמא דאין לדבר סוף נימא אכלתי'. ב) קושית המפורשים דלרבא דמפרש בהא דמדורות הכושים משום דאיכא ס"ס א"כ במתני' בחמץ בלא חזינא ל"ל לטעם דאין לדבר סוף נימא מטעם דאכלתי' והוי ס"ס. ג) הצל"ח הקשה לרבא דאין חילוק בין לחם לבשר א"כ כבר, ידעינן הדין ממשנה דאהלות דאי איכא ס"ס לא חיישינן דאימר אכלתי וא"כ המשנה מפסחים מיותר לגמרי. ד) קושית המהרש"א דמה קושי' ממדורות הכושים דהוי דרבנן לשיטת התוס' שם ד"ה כל וחמץ הוי דאורייתא. ה) קושית פני יהושע דלמה מקשה הגמ' על דיוקא דטעמא דלא חזינא דשקיל ולא הקשו על משנה השנית דמה שמשייר יניחנו וכו' שמא יטול עכבר בפנינו ואמאי נימא אכלתי'

ולעד"נ בהקדם שיטת הרשב"א הובא בש"ך (יו"ד סי' ק"י סקס"ו) דס"ל דהיכא דיש ס"ס מ"מ אי איכא לברורי צריך לברר עיי"ש והתה"ד חולק דאין צריך. והש"ך מסכים לשיטת הרשב"א. והנה שיטה זאת מבואר בטוש"ע או"ח (סי' תל"ט ס"א) בהא דט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ושקל וכו' דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דדוקא בככר גדול אבל בככר קטן אין צריך לבדוק. ועיי"ש בטו"ז ומג"א דהוי ס"ס שמא מצה ואח"כ חמץ שמא אכלתי' ובאמת מבואר זאת בתוס' פסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה היינו שתי קופות עיי"ש. משמע כהתה"ד דאף דאיכא לברורי לבדוק מ"מ אינו צריך לבדוק בס"ס

אכן באמת ראיתי במנחת יעקב קונטרס הספיקות (סקמ"ה) שכ' דאפשר גם התוס' והטור סוברים כהרשב"א רק דכאן הספק דשמא אכלתי' הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי ועדיף משאר ספיקות (כסברת התוס' פסחים (דף ט' ע"א) ד"ה ואם ובתוס' שם ריש ע"ב) ואין צריך בדיקה אבל באמת בשאר ס"ס כשאיכא לברורי צריך לברר ועיין בנחלת צבי סי' ק"י ביו"ד

אכן נ"ל לחדש דבחמץ דאיכא גם טעמא דאין לדבר סוף גם הרשב"א מודה דאין צריך בדיקה. וא"כ י"ל דכוונת קושי הש"ס כן הוא טעמא דלא חזינא דשקיל היינו כי הטעם דאין לדבר סוף מועיל רק במשנתינו על לא חזינא דשקיל אבל בחזינא בעי בדיקה ואמאי נימא אכלתי' היינו נימא אכלתי' בצירוף טעם דאין לדבר סוף. ומביא מהא דתנן מדורות הכושים דאמרינן אכלתי. ואף דשם הוי דרבנן וכאן דאורייתא אכן כאן יש עוד טעם דאין לדבר סוף. לכך לא בעי בדיקה אף בדאורייתא. ומתרץ רבא דשם במדורות הכושים הוי ס"ס לכך אמרינן אכלתי. אף דשם אין הטעם דאין לדבר סוף. מ"מ כיון דהוי דרבנן וס"ס. גם הרשב"א סובר דלא בעינן לברר כפי שמחדש בשו"ת נודע ביהודה (חיו"ד סי' מ"ג). אבל כאן בחמץ כיון דודאי שקיל הוי רק ספק אחד. ואף דהוי גם טעם דאין לדבר סוף. מ"מ לא עדיף משני ספיקות דג"כ לשיטת הרשב"א באיכא לברורי ובעינן בדיקה. אבל זאת גם רבא מודה דאם לא חזינא דשקיל בחמץ דהוי ג"כ ס"ס אף דהוי דאורייתא מ"מ לא בעי בדיקה אף לשיטת הרשב"א משום דאיכא הוספה גם טעם דאין לדבר סוף. ועי"ז נעשה הס"ס דאוריי' כמו ס"ס דרבנן כשיטת הנוב"י הנ"ל

וא"כ לפי"ז מיושב כל הקושי' דלא קשה קושית המהרש"א דעל המשנה לא קשה דנימא הטעם דאכלתי' דהא דחמץ הוי דאורייתא. ואין ראי' ממדורות הכושים דהוי דרבנן ורק בצירוף טעם דאין לדבר סוף שפיר, מקשה הגמ'. גם לא קשה קושי' השני' דלרבא נימא טעם דאכלתי' בלא טעמא דאין לדבר סוף. דהא בלא הטעם דאין לדבר, סוף הי': צריך לברר. גם לא קשה קושי' הג' דממשנה דאהלות לא נדע רק בהא דרבנן ולא בחמץ דהוי דאורייתא. גם לא קשה קושית המהרש"א מאות ד' דהא גם כאן אף דהוי דאורייתא שפיר יש טעם דאין לדבר סוף. גם לא קשה קושי' הפ"י דהא במשנה שם דמה שמשייר דהוי דאורייתא לא קשה נימא אכלתי' והבן

והנה לשיטת הרשב"א ניחא מה שראיתי בס' בית מנוחה (פ"ב מה' חו"מ ה"ז) שהקשה דמה אשמעינן דאין חוששין הא בלא זה איכא ס"ס לשיטת התוס' ריש פסחים דהבדיקה הוא משום דילמא אתי למיכל א"כ איכא ס"ס דילמא לא גיררה ואפילו גיררה שמא לא יבוא לאכלה עיי"ש. אכן לפי הרשב"א אין מועיל ס"ס דסוף כל סוף צריך לברר. רק מטעם אלד"ס דאז אין לברר. או משום תי' המנחת יעקב והבן: ט) בש"ע או"ח (סי' תל"ט) בהג"ה ודוקא בככר גדול אבל בככר קטן דאיכא למימר אכלתי' והוי ס"ס ואין צריך בדיקה. והנה בטו"ז שם (סק"ב) הקשה וז"ל ועוד קשה דא"כ אפילו בככר גדול נמי נימא ס"ס. ספק חמץ ספק מצה ואת"ל חמץ שמא קראה לחברתה ואפלי' אפילו ככר גדול. דכהאי גוונא אמרי' בב"מ (דף מ' ע"א) שהביאו התוס' ד"ה ומאי וכו' בשם ירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמין עיבורא לא מסתיין דאכלן אלא קריין