תירוש ויצהר (שו"ת) שיט

עניניהם תורה. ובילדותי שמעתי שהקדוש ר"ח דק' לבוב [כונתו בודאי להגה"ק ר' חיים רייצים מלבוב שנשרף על קידוש השם] צוה לחתניו הרבנים שלא יקראו לנשותיהן בשם אשתי בלע"ז רק בשם הרבנית. והיו העולם כמתמיהין. ות"ל שיחתן צריך לימוד כי היא מלא יראה וקדושה ומוסר לבני עמינו שלא יהיו נמהרים להטיל שמץ בחכמי הזמן. רק יהי' תולה בחסרון ידיעתו וכאשר הי' בזמנים שלפנינו ולא כדורותינו יתמי דיתמי חכמת סופרים תסרח. השי"ת ירחם על תורתו ולומדי'. וקצת קוראים לנשותיהן בשמם ג"כ לא נכון. ונהירנא כד הוינא טליא שמעתי מאדם גדול שלא הי' רב וקרא לאשתו בעלת ביתי בלע"ז. ולדעתינו זה עצמו דברי ר"י שהי' קורא ביתי. והמבין יקח מוסר כי הכל תורה וגדר ליראה וכמאמרם הכל יודעי' כו' אלא כל המנבל וכו' שומר פיו ולשונו וגו' וכבר האריך חוה"ל כי גדר אדם חי מדבר ושמירה ונטירה יתירתא בפה ולשון בזה השלמת אדם עכל"ק. וממילא מיושב כל הנ"ל: ב"ח אוה"נ סימן קנ

בשם ה' יום א' בלק י"א תמוז תרע"ד פלונסק

שוכט"ס לכ' גיסי ידנ"פ הרב הגדול חו"ב וו"ח נגיד ונדיב מפורסים רתהרה וכו' מ' יהושע רייז נ"י בק' דייוויץ

אחד"ש באהבה. מכתבך מלא וגדוש בחידושי תורה. האיר מול פני ונתמלא אורה. כן יעזור לך הש"י לישב באהל תורה ולחדש ח"ת מתוך עושר ומנוחה. בימים הללו אי"ה אני אסע לקרלסבאד. עפ"י פקודת הרופאים. ומפני אשר עלי להיות בדרך מסעי בלבוב כנודע לך. ע"כ יהי'. דרכי לעבור את הגבול דרך בעלזיץ. ואקוה להיות גם אצליכם להתראות ולשמוח יחד. ולע"ע הנני שולח לך מה מחידושי ת"ל בסוגיא זו ותמצא בהם חפץ לדבריך אשר הצעת לפני. וזה החלי

א) בסוגיא דאין חוששין פסחים (דף ט' ע"א) בגמרא טעמא דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתי' וכו' והקשה המהרש"א ז"ל אמאי לא מקשה הש"ס מהא דמדורות הכושים אגופה דמתני' בלא חזינא דשקל דקתני בי' טעמא דא"כ אין לדבר סוף הלא בלא טעם, זה, נמי לא חיישינן דנימא אכלי'. ול"ל להקשות על דיוקא הא חזינא דשקל עיי"ש. ולעד"נ ליישב בעזהשי"ת דלכאורה קשה לפי שיטת התוס' שם (ט' ע"ב) ד"ה היינו שתי קופות דבככר גדול ליכא למימר אכלתיה א"כ מה מקשה הש"ס נימא אכלתיה דילמא מיירי בככר גדול. אכן זה לא קשה דהא כוונת, הש"ס להקשות כיון דרק בלא חזינן דשקל אין חוששין הא אם חזינא דשקל בעי בדיקה. הא עכ"פ יש אופן דגם בחזינא דשקל אין צריך לבדוק היינו בחזינא דשקל ככר קטן דאז נימא אכלתיה. וזאת הוי רבותא טפי מהא דאין חוששין בלא חזינא כלל והבן. והנה זאת דווקא בחזינא דשקל א"כ י"ל שראו שלקח ככר קטן. אבל במתני' בלא חזינן דשקל שפיר הוצרך לטעם דאין לדבר סוף דאל"כ אכתי ניחוש שגיררה ככר גדול דלא שייך לומר טעם דאכלתיה. דהא בלא חזינא מיירי ולא ידעינן מה גיררה אם גדול או קטן ואדרבא יש לחוש שגיררה ככר גדול לכן מוכרח להביא טעם דאין לדבר סוף ולא הי' הגמרא יכולה להקשות דנימא מצד אוכלתיה. ומיושב קושית המהרש"א. אח"כ מצאתי שכוונתי לדברי רבינו הצל"ח זי"ע וששתי ת"ל כי כוונתי לדעת הגדול ומאורן של ישראל ועיין לקמן (אות ז'). ועי' בספרי דגן שמים פסחים שם

ב) אין חוששין וכו' הקשו בתוס' שם והא מרישא שמעינן דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה עיי"ש, ולעד"נ דקושי' התוס' יהי' רק לפי פי' רש"י ז"ל במשנה שם אין חוששין וכו' כשבדק זוית זו וכו' אבל לפי מה שכ' הרמב"ם (בפ"ב מה' חמץ ומצה ה"ז) וז"ל אין חוששין שמא גיררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ. שאם נחוש וכו' נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף עכ"ל. א"כ לפי שיטת הרמב"ם משנה זאת היא באמת פי' וסיום למשנה הקודמת, דהא דבמקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. היינו ולא חיישינן ג"כ שמא גיררה חולדה לשם. וכוונת הרמב"ם ז"ל שפי' כן הי' באמת שהי' קשה לו קושי' התוס' והבן. ומצאתי בבית מנוחה (פ"ב מחמץ ה"ז). אח"כ ראיתי באו"ח ת"ל וכן זכיתי ומצאתי בפ"י עיי"ש. ועיין לקמן אות ט"ו

ג) שם אמר רבא האי מאי וכו' ראיתי בצל"ח שם שהק' לרבא שאין חילוק בין לחם לבשר וא"כ עכ"פ כבר שמענו ממשנה דאהלות דהיכי דלא חזינא דשקל לא חיישינן. א"כ משנתינו מיותר לגמרי דתנינא חדא זימנא עכ"פ דספק מוציא מידי ספק וכו' עיי"ש. ולעד"נ דממשנה דאהלות אין ראי' לחמץ דחמור מאוד כסברת התוס' ריש פסחים לענין שמא יבוא לאכלי' עיי"ש

ד) בש"ס שם הא חזינא דשקל וכו' נימא אכלתיה והקשה המהרש"א למה לא מקשה הגמרא אגופה דמתני' בלא חזינא דשקל דנימא טעמא דאכלתיה ול"ל טעמא דאין לדבר סוף עיי"ש. עוד הקשה הפ"י דלמה לא מקשה הגמרא מהא דמדורות הכושים על מתני' דבסמוך דקתני ומה שמשייר יניחנו וכו' שהחשש שמא תטול בפנינו כמבואר (בדף ט' ע"ב) א"כ מפורש דהיכא דחזינא חיישינן והי' לו להקשות ממדורות הכושים דאמרי' אכלתיה ולמה הקשה על דיוקא דמתני' עיי"ש

ונראה לענ"ד לתרץ בהקדם קושית המהרש"א בתוס' ד"ה כל מקום דלפי דקיי"ל דמדורות עכו"ם בחו"ל דרבנן. א"כ מה פריך הגמ' ממדור עכו"ם דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן אמתניתין דגבי חמץ איכא ודאי דאורייתא ולא אתי ספק ומפקיע כמש"כ תוס' לקמן דמתניתין איירי כשלא ביטלו והוי ודאי דאורייתא והניח בצ"ע עיי"ש. ולעד"נ דדוקא לקמן אליבא דמסקנא מיירי מתני' בחמץ דאורייתא. אבל עתה המקשה הי' סובר דמתני' מיירי בודאי דרבנן אחר שביטלו., דהא כיון דהמשנה אמר הטעם דאין חוששין הוא משום דאין לדבר סוף. א"כ משמע דדוקא משום דאין בידינו לתקן זאת לא חיישינן אבל עכ"פ מחויב לבטל דהא לזה יש לדבר סוף להוציא מכלל איסור דאורייתא. וזאת באמת כוונת המשנה אין חוששין וכו' אין לדבר סוף. וא"כ צריך עכ"פ לבטל שישאר רק איסור דרבנן ואז נימא אכלתיה כמו במדורות בכושים. רק דקושי' הגמ' הוא דא"כ גם בחזינא דשקל נימא אכלתיה והבין. וא"כ מיושב קושית המהרש"א דקושי' הש"ס הוא מדרבנן על דרבנן. וא"כ מיושב גם קושי' ראשונה של המהרש"א דעל מתני' גופה לא הי' קשיא שלא נאמר הטעה דאין לדבר סוף רק מטעם אכלתיה. דהא אם לא נימא במתני' אין לדבר סוף רק טעם דאכלתיה. א"כ לא נדע דמיירי אחר, ביטול שהוא איסור דרבנן. וא"כ גם טעם דאכלתיה ליתא דאין ראי' ממדורות שהוא דרבנן לחמץ שהוא ודאי דאורייתא והבן

וממילא מיושב גם קושי' הפ"י דעל מתניתין דלקמן ומה שמשייר לא הי' קשה דהא י"ל דמיירי קודם ביטול בעוד שהוא ודאי דאורייתא וכמו שכ' הר"ן שם דמיירי קודם, ביטול שהרי שייר אותו למאכלו. לכך מקשה רק על דיוקא דמתני' דאין לדבר סוף דמשמע שכבר ביטל דכל מה שיש בידו לתקן מחויב לתקן והבן

ה) ובגוף קושי' המהרש"א דהא מדורות הכושים הוי ודאי דרבנן ומה מקשה לחמץ י"ל דהא דמדורות דהוי רק דרבנן הוא רק למסקנא דהוי ספק אימר נפל הוה. אבל