תירוש ויצהר (שו"ת) לב

וכסברת התוס' הנ"ל דהואיל דלא שכיח לא אמרינן א"כ ניחא שפיר לרבא דגם בחמץ ידוע מהני ביטול ועיין בשו"ת חיי אריה סי' ז' וסי' כ"א

באופן אחר י"ל קושית האחרונים דדילמא אתי' כריה"ג ושיטת הרמב"ם ז"ל בחשא"י דהנה יש להבין סברת הראשונים לחלק בין ח"י לחשא"י דהא כיון דהוא מבטל דהוי הפקר ושלך א"א רואה וכו' א"כ גם לחמץ ידוע יועיל ביטול. אכן יש לומר בהקדם קושית התוס' פסחים (דף ד' ע"ב) והר"ן ריש פסחים בענין ביטול הא בעינן ג' ותי' דמדאורייתא אין צריך עיי"ש. אכן באמת מדרבנן דצריך שלשה הוי החמץ דידי' ולפ"מ דקיי"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ומה"ט פסק היש"ש הובא באהע"ז סי' כ"ח דלדעת הרא"ש דיאוש קונה מדרבנן אם קידשה בגזל לאחר יאוש דמקודשת מה"ת כיון דמחמת תקנות חז"ל המעות שלו וא"כ מקודשת מה"ת יעיי"ש בב"ש וא"כ הה"ד הכא אמאי אמרינן דמה"ת בביטול בעלמא סגי והרי כיין דביטל הוא הפקר שמבטלו ומשוי לי' כעפר כמו שפירש"י בשמעתין וא"כ כיון דמדרבנן ל"מ הפקר בינו לב"ע הדר חשוב כשלו מה"ת א"כ ממילא עובר עליו בב"י וב"י מה"ת. אכן י"ל דחשא"י כיון שיש ספק אם יש חמץ ושיטת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא א"כ הוי רק דרבנן וכ"כ בשו"ת עזרת יהודה חאו"ח סי' ט'

ולפמ"ש בטעם המלך בפ"ג מה' מכירה לחלק דהא דמהני קנין דרבנן לד"ת היינו דוקא בחד דרבנן משא"כ בתרי דרבנן ל"מ לד"ת וכמו שמצינו בפסחים (דף ח') דאם מקדש את האשה בחמץ נוקשה קודם שש שעות דמקודשת משום דהו"ל תרי דרבנן אבל אם מקדש אותה בחמץ דרבנן מש"ש ולמעלה או בחמץ דאורייתא קודם שש שעות דאינה מקודשת משום דהו"ל חד דרבנן הה"ד בזה דבחד דרבנן מהני קנין דבריהם לד"ת אבל בתרי דרבנן ל"מ לד"ת ומעתה בחשא"י דלדעת הרמב"ם דספד"א רק מדרבנן לחומרא שפיר מהני ביטול כיון דהו"ל תרי דרבנן דחמץ גופי' אינו עובר עליו בב"י מה"ת דספק הוי והביטו ג"כ מהני מה"ת. דמה"ת א"צ הפקר בפני ג' אלא מדרבנן בעינן בפני שלשה וכיון דאינו עובר על החמץ רק מדרבנן ל"א בתרי דרבנן דמהני לד"ת משא"כ בח"י דמה"ת עובר בב"י לא מהני הביטול כיון דמדרבנן בעינן בפני ג' ובחד דרבנן מהני הקנין לד"ת ועובר בב"י אף שביטל ומש"ה דעת הרמב"ם ז"ל דל"מ ביטול לחמץ ידוע. ואח"כ מצאתי כעין טעם זה בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' כ"ג. א"כ ניחא דמקשה הגמ' וכי משכחת ליה לבטליה דכאן קאי הש"ס אליבא דרבא ובש"ס קידושין (דף י"ז) מבואר דרבא סובר קנין דרבנן לא הוי קנין לדאורייתא גבי כותי יורש את אביו ד"ת דמשמע דקושית הש"ס הוא רק אי הוי קנין דאורייתא אכן אם נימא דכותי יורש את אביו דרבנן לא הוי קנין לד"ת עיי"ש (ועיין כן בשו"ת בשמים ראש סי' ס"ב שמדייק כן מש"ס קידושין שם) א"כ לרבא גם בחמץ ידוע מהני ביטול אף דנשאר קנין דרבנן מצד שצריך שלשה. אבל לשיטתינו ניחא

ולפי"ז מיושב קושית הש"א דהנה בס' חתנ"ס (דף קל"ג ע"א) ובאחרונים דייקו דריה"ג סובר אינו ראוי מדרבנן הוי א"ר מדאורייתא מהא דסובר בש"ס סוטה (דף מ"ד ע"ב) בחוזרי מעורכי מלחמה מעבירות שבידו דאף בעבירות דרבנן כן עיי"ש. א"כ לשיטתו קנין דרבנן הוי קנין לדאורייתא כעין חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה עיי"ש. וא"כ ביטול אינו מועיל לריה"ג שלא בפני ג' בחמץ ידוע דיהי' רק חד דרבנן וקנין דרבנן הוי קנין דאורייתא א"כ אין לומר דהא דהיה יושב בביהמ"ד קאי לריה"ג דא"כ איך קאמר מבטלי בלבו הא אין מועיל ביטול בלב אלא ע"כ דקאי דלא כריה"ג ועיין בחתנ"ס (דף קל"ו ע"א) בענין קנין דרבנן לד"ת. והבן

עוד י"ל בזה כאשר נקדים מה דאמרינן בפסחים (דף כ"ח ע"א) חזר ר' יהודה ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ וכו' אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו וכו' ואתה אומר בקבורה שתק ר' יהודה וכו' עיי"ש. ורבים בקשו למצוא דברי חפץ א"כ מ"ט דר' יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כיון דאתותב ולא מצא מענה. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה חיו"ד סי' ל"ד בהגה"ה שכ' שם די"ל דבאמת טעמא דר' יהודה כדיליף מתחלה מק"ו מנותר שאינו בב"י וטעון שריפה וכו'. ואף דרבנן השיבוהו דהוי תחלתו להחמיר וסופו להקל, ר' יהודה לא אשגח בההוא פירכא עכ"ד הגאון הנ"ל

אבל צריך ביאור דאמאי ר' יהודה לא אשגח בההוא פירכא ואם יש איזו צד לומר דלא הוי פירכא מ"ט דרבנן שהקשו פירכא זו. ונאמר בזה דהנה הגאון בצל"ח ריש פסחים כ' דאיך אפשר דלשיטת הרמב"ם חמץ שא"י בעי ביטול מן התורה והרי דעת הרמב"ם בפ"ט מה' טומאת מת דספד"א מדרבנן לחומרא אבל מה"ת כל ספק שריא. ותי' דבית שמשתמשין בו חמץ מיקרי איתחזק איסורא וכמ"ש המג"א סי' תל"ז והיכי דאיתחזק איסורא מודה הרמב"ם דספק אסור מה"ת עיי"ש

אולם תי' זה לא יתכן לדעת הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג דס"ל דבית שמשתמשין בו חמץ לא הוי איתחזק איסורא. ואם כי המג"א הנ"ל הקשה מתשו' הריב"ש. כבר האריכו האחרונים בישוב דעת הרמ"א. וא"כ לא יתכן לומר לדעת הרמב"ם דחמץ שאינו ידוע בעי ביטול מה"ת. וא"כ ע"כ הא דגלי קרא דמהני ביטול. כי ע"כ כתיב תשביתו ולא כתיב תבערו וכפירש"י פסחים (דף ד' ע"ב) היינו לחמץ ידוע. אבל חמץ שאינו ידוע לא בעי ביטול מה"ת. וכ"ה דעת רש"י כפי מה שהבין הב"ח בשיטת רש"י בסי' תל"א

ולפי"ז י"ל לפמש"כ בשו"ת מהרי"ט חיו"ד סי' א' דהא דס"ל להרמב"ם דספק מותר מה"ת אע"ג דלענין אשם תלוי חייב להביא מדאורייתא על ספק קרבן. היינו משום דקיי"ל כמ"ד בש"ס דבכורות דבאשם תלוי בעינן חתיכה מב' חתיכות. וא"כ אחרי דאיקבע איסורא שפיר דספק אסור מה"ת. ולמ"ד שם דאף בחתיכה א' חייב להביא אשם תלוי אין ה"נ דס"ל ספק אסור מדאורייתא. אך אנן קיי"ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות עכ"ד עיי"ש ועיין פר"ח יו"ד סי' ק"י ובפלתי שם. א"כ לדעת האומר דאף בחתיכה א' חייב אשם תלוי וספק אסור מה"ת י"ל דלדידי' לא מהני ביטול לחמץ ידוע. והא דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דמשמע דמהני ביטול היינו לחמץ שאינו ידוע דוקא דכיון דספק אסור מן התורה שפיר י"ל דחמץ שא"י בעי ביטול מה"ת. ולחמץ ידוע באמת לא מהני ביטול וכדאמרן

והנה בכריתות (דף י"ח ע"א) אמרינן השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. והיינו משום דר"מ לא מצריך קביעותא לאיסורא משא"כ רבנן עיי"ש נמצא דלר"מ ספק אסור מה"ת משא"כ לרבנן ספק מותר מה"ת. וידוע דסתם חכמים דר"מ היינו ר' יהודה. וסתם חכמים דר"י היינו ר"מ. ועולה שפיר דהקשו חכמים לר' יהודה. והיינו ר"מ לשיטתו לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל וכו' דאין לומר דהרי יכול לבטלו די"ל דלשיטת ר"מ לא מהני ביטול לחמץ ידוע וכנ"ל. אמנם ר' יהודה שפיר לא אשגח בההוא פירכא וכנ"ל. היינו משום דלר"י ספק מותר מה"ת. וע"כ גם לחמץ ידוע מהני ביטול ושפיר לא יהא יושב ובטל כיון שיכול לבטל וכנ"ל

ומימילא מיושב הא דהמוצא חמץ ביו"ט. והא דהבודק צריך שיבטל דמבואר דגם לחמץ ידוע מהני ביטול. די"ל דהרי הנך שמעתתא רב הוא דקאמר להו. ורב ס"ל להדיא בכריתות (דף י"ז ע"ב) דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה מב' חתיכות. ואמרינן שם די"ח דטעמא דרב משום דבעי קביעותא לאיסורא א"כ ממילא דספק מותר מה"ת היכי דלא איתחזק איסורא וא"כ שפיר שפיר דלדידי' אף לחמץ ידוע