תירוש ויצהר (שו"ת) לא

לצורך מ"מ אסור לבערו מטעם מוקצה דאסור לטלטלו כיון שאינו ראוי לכלום. וכ"ז אי אסור בהנאה אבל אליבא דריה"ג דמותר בהנאה מותר לטלטלו. וא"כ יקשה למה לא יבער. אע"כ דלא אתיא כריה"ג עכ"ל. ועיין בהסכמת הגאון נוב"י ז"ל בסו"ס אור חדש לפסחים שמתרץ על דרך זה שיטת הפוסקים דלח"י לא מהני ביטול עיי"ש דפח"ח. ולפי"ז נ"ל ליישב קושית שו"ת דבר משה מה"ק סי' ל"ג לשיטת הי"א הביאם המ"מ פ"ד מה' חמץ דתערובות חמץ שאין בו כזית בכא"פ אעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו דלענין ב"י היא מצורף ממילא יע"ש ועיי' מג"א רס"י תמ"ב וקשה משמעתין דפריך וחמץ אינו ברשותו ש"א מברייתא דנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו דמבטלו ודחיק לאוקמה ביש לו עיסה מגולגלת שעדיין לא החמיץ ואמאי לא נימא דהברייתא מיירי ביש לו בביתו תערובות חמץ שהוא ברשותו כגון דליכא כזית בכא"פ שאינו עובר באכילתו והוי שפיר ברשותו ואעפ"כ עובר עליו בב"י כנ"ל ומחויב לבטלו עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דאי מיירי בכה"ג שוב יקשה למה לא יבער כנ"ל. ופשוט

עוד נ"ל בזה בהקדם שיטת רש"י ז"ל ריש פסחים דבודקין שלא יעבור בב"י וב"י והתוס' מקשים הא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי אכן בס' נחלי מים דרוש ט' תי' בהקדם סוגיא דנדרים דפירשו שם הראשונים דהא דבעינן ג' להפקר שלא יערום כל אחד להפקיע ממעשר שיפקיר ולא בלב שלם כדי לשוב ולזכות בהם לכן תיקנו שלא יועיל הפקר כ"א בפני ג' ובכן יירא מלהפקיר שלא יקדים אחר ויזכה והשנים יעידו ואם יפקיר בפני ג' בוודאי הי' בלב שלם ולפי"ז היכא דליכא חשש הערמה לא הצריכו חז"ל ג'. ולפי"ז מיושב קושית הר"ן דמה הועילו חכמים בתקנת הביטול דהא עכ"פ מדרבנן בעינן ג'. ולהנ"ל ניחא כיון דכבר בדק וכל הצורך לביטול הוא משום שמא ימצא גלוסקא וכו' וכיון שלע"ע סובר שאין עוד שום חמץ כלל בביתו מה הערמה שייך כאן. ממילא מיושב דברי רש"י ז"ל דהא כל זמן שלא יבדוק אינו מועיל הביטול שלא בפני ג' והר"ן סובר דדעת רש"י דביטול הוא ג"כ משום הפקר ואין להקשות דיתקנו שיבטלו בפני ג' כהא דקידושין מי יימר דמזדקקי לי' בי תלתא ולאו בידו מיקרי

אך דלפי"ז קשה בש"ס (דף ו' ע"ב) דמקשה הגמ' וכי משכחת לי' לבטליה הא לא יועיל הביטול שלא בפני ג' שמא לא יבטל בלב שלם. אכן לא קשה כלל דהא משמע בהא דקאמר שמא ימצא וכו' וברש"י שם על ודעתי' עלה וכו' וחס עליה לשורפה ומשהה לה אפי' רגע אחד ועבר בב"י מוכח מלשונו דודאי לא חיישינן שלא יבער החמץ כלל דאטו ברשיעי עסקינן אלא דחיישינן שמא ימצא אחר זמן איסורו. ולפי"ז צריך לפרש הא דמקשי וכי משכח לה לבטלה אף דכבר ידע מחשש דשמא ימצא אחר זמן איסורו מ"מ הוי ס"ד דגם לאחר זמן איסורו מ"מ מועיל ביטול. והתרצן חידש לו דאחר זמן איסורו לא מועיל ביטול. וא"כ כיון דמיירי אחר זמן איסורו לא שייך הערמה דהא אסור בהנאה וגם אחר הפסח וא"כ אינו שוה לו כלום וכל קושיות הראשונים דצריך ג' היינו על עיקר הביטול קודם פסח קודם זמן איסורו שיש שהות לחזור ולזכות בו קודם שיבוא האיסור אבל כאן שפיר מקשה הש"ס וכי משכחת לי' וכו' דלא חיישינן להערמה. ובזה מיושב גם קושיית האחרונים בהא דמקשה הש"ס מהי' יושב בביהמ"ד דילמא אתיא הא כר' יוסי הגלילי דאמר חמץ מותר בהנאה ונמצא דאף אחר זמן איסורו ברשותו קאי לבטל. אכן להנ"ל ניחא דלריה"ג דמותר בהנאה א"כ שוב חיישינן להערמה ולא יועיל הביטול והבן עכד"ק. וא"כ לפי"ז י"ל דזאת הוא הסברא מה שמחלקים הראשונים בין חמץ ידוע לחמץ שא"י משום דלחמץ ידוע לא מועיל ביטול דחיישינן להערמה. אבל לחמץ שא"י מועיל שפיר דלא חיישינן להערמה דהא אינו יודע כנ"ל אם יש לו חמץ שיוכל לזכות וא"כ כיון דמיירי בתר זמן איסורא שפיר מקשה הש"ס וכי משכחת ליה לבטליה דהא כאן אינו מערים כלל כנ"ל כיון דבין כה וכה אסור וכן מיושב הקושי' על הכלבו ממוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי כיון דמיירי בתר זמן איסורא והבן

ובאופן אחר אמרתי בהקדם קושית הס' קהלת יעקב לשיטת הראשונים דבכל הפקר בעינן ג' ימים א"כ איך מועיל ביטול הא עד ג' ימים הוי דידי' ועיין בס' חתנ"ס (דף ס"ו ע"א) ותי' דאם איננו חוזר א"כ הוי הפקר למפרע עיי"ש. והנה האחרונים הקשו כיון דתוך ג' ימים יכול לחזור בו מהפקר א"כ אכתי יעבור בב"י וב"י מצד הואיל דבשלמא בחמץ של הקדש כ' בתוס' פסחים (דף מ"ו) דאינו עובר מצד הואיל משום דמחוסר ממון כמבואר בהר"ן שם אבל כאן אינו צריך לשום ממון בחזרתו רק בדיבור בלבד. וראיתי לש"ב בשו"ת שער נפתלי סי' י"ד שתי' בסברת הר"ן דהוי ממילא אינו ברשותו רק דהתורה עשאו כברשותו וא"כ כיון דרק התורה אוקמי' ברשותו ממילא כיון דהפקירו גלי דעתי' שאינו רוצה לזכות ממילא הדרא להפקירא קמייתא ואם חפץ בה צריך לזכות בה כזוכה דבר מן ההפקר ולא סגי בחזרה לבד וצריך לעשות איזה קנין אך מקשה דעכ"ז נימא הואיל אי בעי זכה בהחמץ ויעבור בב"י כמו גבי חלה דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל עלי' אכן אם נאמר דלא מהני ביטול רק לחמץ שאינו ידוע א"כ ל"ל הואיל אי בעי דהא איננו ידוע אי' הוא החמץ לזכות בו. אבל באמת בחמץ ידוע יש לומר דזאת הוא סברת הגאון שהובא בכלבו דלא מועיל ביטול מצד הואיל אי בעי זכי והבן

אכן בש"ס פסחים (דף ו') שם קאי אליבא דרב ורב לשיטתו דסובר בסוכה (דף ל' ע"ב) דשינוי החוזר לברייתו לא קנה (עפ"י גירסת התוס' ב"ק (דף ס"ז ע"א) ד"ה אמר. בסוכה (דף ל') בהני אוונכרי דהוא מימרא דרב ועיי"ש בהר"ח דגורס ר"ח) וא"כ צריך לומר לשיטתו הא דמהני בגנב וגזלן שהקדישו מצד שינוי ולא הוי שינוי החוזר כסברת התוס' ב"ק (דף ס"ז ע"א) ד"ה מעיקרא דהוי לא שכיח שישאל על ההקדש וא"כ ממילא לשיטתו של רב ע"כ לית ליה הואיל אי בעי מיתשל דהא לא שכיח והואיל דלא שכיח לא אמרינן לסברת התוס' פסחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה רבה דאל"כ בטלת כל מלאכת שבת ולרב הוי כל ענין שאלה לא שכיח. א"כ ממילא כיון דל"ל הואיל א"כ מועיל לשיטתו ביטול אף לחמץ ידוע דלא קשה כנ"ל דנימא הואיל. ויותר יבוא על נכון לפי גירסת הערוך ע' אוונכרי דגורס שם רבא דס"ל שינוי החוזר לא הוי שינוי והנה רבא סובר דיאוש כדי לא קני וא"כ ע"כ צ"ל לדידי' סברת התוס' ב"ק שם ד"ה מעיקרא דהשאלה להקדש לא שכיח א"כ ל"ל הואי כנ"ל. והנה שם בש"ס פסחים (דף ו') קאי קושית הש"ס וכי משכחת לה לבטלה אליבא דרבא א"כ לדידי' באמת גם בחמץ ידוע מהני ביטול

ובל"ז ניחא ג"כ הא דמקשה הש"ס שם בפסחים (דף ו') לרבא דהא הוא באמת ל"ל הואיל לפי שיטת הצאן קדשים מנחות (דף ס"ד) ליישב קושית התוס' שם בהא דלהעלות דגים דרבא ורבה לשיטתיי' אזלי והארכתי בזה במק"א דקושיית התוס' שם ניחא לגירסת הראב"ד פ"ב דשבת דגרס במנחות שם רבה אמר חייב א"כ לרבה לשיטתו שסובר הואיל בפסחים (דף מ"ו) שפיר מקשים ועיין בנפש חיה בסוגיא דהואיל. ולפי"ז יש ליישב קושית הר"ן פסחים (דף ל"א) אליבא דרבא דנימא הואיל ובידו לפדותו אבל אם נאמר דרבא ל"ל הואיל ניחא ובאמת נראה משיטת הר"ן נדרים (דף פ"ה ע"א) אליבא דרבא דשאלה לא שכיח א"כ לא אמרינן הואיל אליבי' עיי"ש לענין כהנים דשם קאי לרבא