תירוש ויצהר (שו"ת) שטז

ג) שוב ראיתי בס' הלולא דצדקיא (דכ"ג) שהביא משו"ת יוסף דעת וכ' דמכלב אין ראי'. דמנהגא דין רק בקברי אבותיו ממש ולא בקברי צדיקים ואבות הוריו למעלה בקודש. ובמאסף בית ועד לחכמים ח"ג (סי' תרפ"ג) הביא שתלמיד אחד שאל הלכה למעשה מרבו הגה"צ בעל אבני צדק ז"ל והשיב לו תקנה שקיבל מהגה"ק מצאנז שישלח מקודם על קבר אביו להודיע אשר בנו רוצה לבוא להשתטח על קברו. ואח"כ יוכל לבוא גם הוא ע"ש. והוא כעין עצת הח"ק מביאלא כנ"ל

ד) ויש להבין יותר העצה הנ"ל עפ"י מש"כ בקונט' תהלה למשה (בראש ס' ישמח משה על נ"כ דף ה'). אשר פ"א נחלה בנו של הגה"ק ר' משה טייטלבוים. ושלח שני אנשים כשרים לליזענסק על הציון של הרה"ק הנועם אלימלך להתפלל עבור החולה שהי' בסכנה. ואמר להשלוחים כאשר תבואו לחצר בית החיים תאמרו. אשר אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה אשר תלך ותגיד לנשמת הרב ר' אלימלך כי באנו על הציון שלו להתפלל לה'. ואז ירוצו כל הנשמות הנמצאים שם בעת ההוא להגיד ולהודיע להה"ק. כי לא בכל עת שורה נפשו ש"א על קברו כידוע. ושם בעולם האמת דבר יקר הוא אצל נשמת המתים אשר יכולים להשתכר פרוטה שנותנים לתועלת נשמתם ע"כ כל אחד ירצה להקדים למען יזכה הוא במצות הפרוטה. ואח"כ תלכו על קברו להתפלל בעד בני. וגם תשגיחו במכוון על המורה שעות באיזה שעה שתהיו שמה כה אמר להם וכן עשו. ופתאום הקיץ בנו הילד אשר הי' שוכב על ערשו כמתעלף בחדר הסמוך וקרא אבי אבי. וכאשר בא אליו אמר לו מעתה אקים מחליי בעזהש"י ואהי' מעתה בבריאות השלימות. ושאלו מאין ידעת זאת בני. והשיב לו שבזו הרגע היה אצלי איש יהודי וצייר תוארו ותמונתו כתמונת הקדוש הר"ר אלימלך ז"ל ובירך אותי והבטיח לי שאהיה מעתה בריא אולם. ותיכף הביט אביו הקדוש על המורה שעות. ואח"ז כאשר באו השלוחים אל ביתו ראה שהי' במכוון אותו שעה שהיו על הציון ע"ש. וע' בס' דבש וחלב פ' שופטים דקמ"א. עכ"פ באם הבן שולח מקודם על קבר אביו להודיעו באופן שהורה לנו הגה"ק בעל ישמח משה ז"ל ע"י נדבות לצדקה וגם הבן בעצמו בבואו אח"כ על קבר אביו הוא מנדר לצדקה עבור נשמת אביו. ועי"ז יש נ"ר לאביו כמו שנודרים לצדקה בעת הזכרת נשמות ביו"ט, וממילא הוא בכלל שומר מצוה לא ידע דבר רע. וזאת יוכל להגן עליו בבואו על הקבר להתפלל. וזה לפני חמשים שנה בהיותי צעיר לימים. והייתי במרחץ שצאווניץ עפ"י פקודת הרופאים שם הי' אז ת"ח א' מלובלין. וסיפר לי כי פ"א הי' בווארשא. ושמע כי הגה"ק ר' יעקלי מראדזמין הנהו בווארשא. ומתאכסן בבית קאפטאל. ואז הי' לבית הזה חצר גדוב אשר עתה הוא שם רחוב מלאווסקי. וביקשו הה"ק ר"י שילך עמו בצוותא לטייל בהחצר הגדול. אחר שתייתו מים מקרלסבאד. והרופאים ציוו לטייל אחר השתי' וכן עשה בתוך הליכתם עמד הה"ק ר"י ועיניו נשואות השמימה בדביקות גדול. ואמר אליו תדע חביבי. אשר נשמות מצדיקים שכבר המה בעולם העליון משתוקקים ומתאוים הלואי ינתן להם רשות לשוב לזה העולם עכ"פ על חצי שעה. שיהי' להם היכולת לעשות עוד איזהו מצות ועבודת השי"ת. כי שם במתים חפשי נא'. ורק בעוה"ז יכולים לקנות בכל רגע ורגע איזהו מצוה וזכות. וכמו במשרע"ה שהשתוקק לקיים מצות התלוים בארץ ולבוא לא"י. כחז"ל סוטה (די"ד) וכי לאכול מפרי' הוא צריך. וכאשר אנו בעוה"ז אין אנחנו יודעים עד כמה להזהר שלא לאבד כל רגע ורגע בביטול ח"ו. וכאשר סיים ד"ק הלך הלאה הטיול בלי שום דיבור רק בדביקת כדרכו בקודש. בהאחזו בשרול (ארבעל) של הת"ח הצותא שלו והמלוה אותו

ה) וראיתי בס' משמרת שלום ח"ב ה' שמחות (אות ד' ל"ב) שכ' ובגוף הדבר שמעתי דכל החשש בזה הוא דוקא באם היה פ"א על קברו ואח"כ פסק להיות על קברו יו"ד שנים. אבל באם לא היה מעולם על קברי אבותיו בזה אין קפידא אף אחר שנים הרבה. ועפי"ז נסתר הראי' של הג' מלבוב מכלב הנ"ל. ועי' בס' חיים הנצחיים סי' ט"ז

ו) שוב ראיתי בשו"ת דודאי השדה סי' ל"ח ליד"נ הגה"צ ר' אליעזר דייטש אבד"ק בוניהאד זצ"ל שנשאל אם יש איזה ממש במנהג הזה. וכ' אמנם בזוה"ק פ' שמות (דט"ז ע"א) במעשה דלחמא בר ליואי נתגלה אחד מקברו שבנו לא הי' כבר י"ב שנים על קברו. ומ"מ כפי הנראה שם הי' משתוקק שיבא על קברו א"כ משמע דאפי' בבנו שחייב בכבודו מחוייב ג"כ לילך אפי' אחר כמה שנים. ואולי יש לחלק דשם הי' הבן אנוס שלא היה יכול לבא שהיה נשבה ללסטים. עש"ה בהמעשה. וא"כ שפיר י"ל דיש חילוק דאם הי' אנוס מלילך על קברי אבותיו אין לו קפידא ומותר לילך לאחר כמה שנים. אמנם אם לא הי' לו אונס והי' מתרשל לילך בודאי מקפיד האב על שלא הי' מכבדו זה זמן רב ולא יכניס עצמו להכניס תפלתו לשמי מרומים. וא"כ י"ל דבר חדש דאשה חשבינן תמיד כאנוסה כיון שרשות בעלה עליה א"כ אין לאבותי' קפידא. ועוד כיון דלפעמים מזדמן אפי' כשיש לה פנאי לילך על קברי אבותיה שהיא מעוכבת לילך מחמת שהיא בימי נדתה. ונדה ג"כ אסורה לילך על הקברים כמש"כ בס' חיי אדם (כלל ג' סעי' ל"ח) וא"כ אין אבותי' מקפידים עלי' אפי' לא היתה זמן רב וא"כ אשה מותרת לילך אפי' לא היתה כמה שנים. ויש לסמוך על זה בדבר שאין לו שורש בש"ס ופוסקים ע"ש. עכ"פ בנידן דידן יש צד היתר כי גם הבן הזה הי' אנוס שלא הי' יכול לבוא שמה. ואין זאת כמי שמתרשל בכיבוד אב. אדרבה מה שלא בא לשם הי' בשביל שצערו לאביו ועשו לו רעות. ועתה כי נתבטל האונס הוא משתוקק לבוא על קברו. ובפרט ע"י העצות שנז' למעלה אות ג'. ולדעתי נראה להתיר. רק באופן שיסכימו עמי עוד שני רבנים מובהקים שיחיו: והנני ידידו בלונ"ח סימן קמו

בשם ה' יום א' תצא תרנ"ח פלונסק

לכ' ש"ב י"נ הרב הגאון הג' וכו' מ' משה נחום נ"י ירושלימסקי אבד"ק אסטרלנקא

ע"ד קושייתו שהציע לפני בדברי התוס' סוכה (דמ"ו) דאין מברכין זמן בלא ברכה אחרת והא בסוף פסחים משמע דיכול הכהן לברך זמן בלא ברכה אחרת

הנני בתשובה מאהבה. וזה אשר כתבתי בחידושי לפסחים (דקכ"א ע"ב) ר' שימלאי איקלע וכו' בעי מיניה פשיטא על פדה"ב אבי הבן מברך ברוך שהחיינו וקיימנו וכו' כהן מברך וכו' דקמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך וכו' והק' הצל"ח למה הקדימו מה דפשיטא להו דעל פדיון הבן אבי הבן מברך. הי' להם לשאול רק מה דמבעי' להו ע"ש שני תירוצים ומה שפלפל בדבריו י"נ בס' מור ואהלות אהל ברכות (סי' ל"ה). וע' בס' פארי הלכות

ולעד"נ ליישב בהקדם שו"ת הריב"ש (סי' קל"א) הובא בצל"ח שם דלשון על שמברכין בעל. כגון על פדיון הבן היינו באופן שאין המצוה תלוי' ביד העושה לבד כי הפדיון צריך גם לכהן שיקבל דמי הפדיון. והנה שיטת התוס' סוכה (דמ"ו) דאין מברכין זמן בלא ברכה אחרת וע"ש במהרש"א. ורש"ל והמהר"ם לובלין. ובס' קול יהודה סוכה מביא בשם הגאון ר"א ברודא לפרש בזה שיטת רש"י שבת (דכ"ג ע"א) מאי ממעט המדליק. דלכאורה מה בעי