תירוש ויצהר (שו"ת) שיד

כנ"ל כשאני לעצמי פירשתי בהקדם מש"כ בס' משפט צדק תהלים (אות רמ"ב) בשם הר"ם אלמושנינו בס' ידי משה דקס"ח וז"ל הגאון אבן עזרא ז"ל כשנשאל על תלונות צדיק וטוב לו וכו' תמה הלא ק"ו הוא ממשפט אנושיי שלא ישיג אותו הבלתי בקי בחכמה מכ"ש שאין להבין משפט אלהי ית'. וראי' ממה שקרה לו פ"א עם ב' אנשים שהלכו בדרך והיה לאחד מהם שלשה חלות לחם ולהשני שני לחמים. ובא אורח אחד שלא היה לו לחם לאכול והתחבר עמהם בדרך וביקש מהם להאכילו מפתם ונתרצו לו. ואחר שאכלו אלו ג' אנשים את החמשה לחמים הלך לו האורח ונסע לדרכו ונתן להם על החלק שאכל מפתם ביחד חמשה זהובים. ונפל מחלוקת ביניהם איך יחלקו. שהבעל ג' החלות הי' שואל ג' זהובים לחלקו ובעל ב' החלות הי' אומר שיחלקו הזוזים לחצאין יען כ"כ אכל מלחמו כמו מלחם חבירו שהאורח לא הי' מקפיד לאכול שני חלקים לחם מחלקו ושליש מחלק חבירו רק אכל בשוה. ובאו לדין לפני שופט חכם א' וגזר שהבעל ג' חלות יקח ד' זהובים ובעל ב' חלות יקח זהב א'. והיה הפסק הזה לצחוק והיתול בעיני כל שומע. דהרי בעל ג' חלות עצמו לא הי' תובע רק ג' זהובים בלבד והוא גזר ליתן לו יותר ממה שתבע. ובאו לפני הראב"ע ז"ל שהיה מופלג בחכמות לשאלו בזה אז השיב אוי שוטים אם אין ביכולת להבין משפט בו"ד איך יוכלו להבין משפט המלך העליון שהוא מקור כל החכמות והידיעות והבינות בלי תכלית וביאר להם הטעם כי כ"א אכל שליש הלחם יען כולם אכלו בשוה וכאשר נחלק כל לחם לג' שלישין נמצא שהם חמשה עשר שלישין וכ"א אכל ה' שלישים. ובהיות שבעל ב' חלות אכל ה' שלישים לא נשאר מלחמו לחבירו רק שליש א' שהיה כל לחמו דהיינו ב' לחמים רק ששה חלקים ובדין לקח זוז א'. ובעל ג' חלות הי' לחמו תשעה שלישים ואכל הוא ה' נשאר לחבירו שאכל מן חלקו ד' שלישים ובדין נתנו לו ד' זוזים ע"ש. נמצא דהתי' היותר טוב על משפטי ה' הוא לומר שהוא למעלה משכלינו. ועי' בס' חמש ידות פ' ויגש. ועי' קונטריסי בס' עזר אליעזר (דף ל"א). עכ"פ נכלל תי' זה על תלונת הצדיק בדברי הנביא ישעי' אין חקר לתבונתו. ושכל האנושי איננו יכול להשיג את זאת. ועי' בס' דובר שלום אות ס"ח. ועד"ז פירשתי במדרש רבה תשא (פמ"ה) ד"א ויאמר הראיני נא את כבודך. נתאוה לעמוד על וכו' ושלותן של רשעים וכו' מה הקב"ה משיבו ויאמר לא תוכל לראות את פני וכו'. והיינו כנ"ל אין חקר לתבונתו

וממילא דברי הירושלמי שכ' והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים ניחא שפיר. דמזה נלמוד צידוק הדין כנ"ל: והנני ידידו סימן קמד

בשם ה' יום ג' בהעלותך תרס"ד פלונסק

לכבוד י"נ המופלג וכו' מ' אהרן דוד נ"י טיקאצינסקי בק' ראדזין בעהמח"ס יד אהרן על האקדמות

קונטריסיו האירו מול פני וכו' וע"ד פיוט יציב פתגם אשר יש מיחסים אותו לר' יעקב ב"ר מאיר הלוי. הוא ר"ת מאורליינש. ושמו חתום בראשי החרוזות והרוו"ה הוכיח דאינו כן דהא ר"ת לא הי' לוי כדמוכח מש"ע יו"ד סי' ת' שהיה עולה בתורה שלישי ע"ש וכ' מייחס לר' יעקב ממרוי"ש הנזכר בשה"ג אות י' ד"ה ר' עקב החסיד בע"ס שו"ת מן השמים ששמו הי' רבינו יעקב הלוי והי' בשנת תתקס"ג. ועי' מש"כ הטו"ז או"ח (סי' תצ"ד) בדבר פיוט יציב פתגם

וכ' כ' בחרוז יהונתן גבר ענוותן דבזה תמהו כולם דמה שייכות יהונתן בזה. ומביא כמה פירושים ובהם דקאי על יהונתן בן עוזיאל המתרגם הפטורת וכגמ' מגילה ד"ג. וכן ראיתי בפי' קול זמרה בס' זאת נחמתי על מגילת רות ע"ש. ויש מפורשי' דקאי על משרע"ה. וראיתי באיזהו מחזור שלא לומר החרוז יהונתן וכו' ע"ש טעמו ואיני מבין הכוונה

ולעד"נ דקאי על יהונתן בן שאול שהי' עניו. והתרחק ממלוכה נגד דהמע"ה. וקאי על מה דקדום שבעל הפיוט חושב יטיפון נעוהי חמרין וכו' חזי ערך וכו' ככל הנאמר על יהודה ידך בעורף אויביך. כבס ביין לבושו וכו' וסיים על מלכות בי"ד אשר יהונתן עזב בעבורו המלוכה. וזאת נאמר ביום שני דשבועות יום הולדתו של דהע"ה ויום פטירתו

שוב ראיתי בשו"ת לבושי מכלול (סי' ג') שמפרש דמיוסד עפ"י הירושלמי (פ' א"ע) א"ר יונותן ענתינוותא ברית כרותה ויגע בתלמידו בצנעה לא במהרה הוא חוטא ואת צנועים חכמה. אם דבירושלמי הנוסח ר' יוחנן עי' סהד"ר גרס ר' יונתן. ולזה שיבח הפיוט בסוף דבריו שצניעות היא העיקר ע"ש. ולענ"ד כמו שכתבתי: והנני ידידו סימן קמה

בשם ד' ובצורתו ית"ש ה' דעשי"ת תרפ"ט ווארשא

תפארת גדולה. ועטרת ישועה. ברכות רבבות. מרוכב בערבות. לכבוד אצילי ב"י אלופים וקצינים. רוזנים ושועים. פרנסים ומנהיגים ראשים וטובים. בקהלה בעירנו המעטירה ווארשא. ד' עליהם יחי' בגח"ט

על דבר שאלתכם אשר פניתם אלי אם מותר להקים מצבה שנכתבה בלשון או"ה. וגם הזמן מיתתו של הנפטר למספר ולמנין הנוצרים בלי שום תיבה ואות בלשון עברית. כי כן רצון היורשים שלא יראה ולא ימצא על המצבה שום אות עברית

הנה כבר נשאל בזה הגאון בעל שו"ת מהר"ם אש זצ"ל ותשובתו לו נדפסה באריכות לאיסור בספרו אמרי יושר. (דף פ"ח ע"ב). וכן הובא בזה תשובה לאיסור בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קע"א). והוא מוסיף לומר שגם אם כבר העמידו מצבה כזו אין רשאין להניחה. רק החיוב להשליך את המצבה החוצה. ונותנים שם הרבה טעמים ויסודות לאיסור. אם מפני כי ביה"ק הוא חצר השותפים. וגם כי מת קונה מקומו. ומחויבים הגבאים דח"ק להשגיח על זה שלא יעשו שלא כהוגן. ומחויבים הם לתקן ולהוציא אבן מצבה כזו חוצה. שהוא כנגד שאר המתים השוכנים בביה"ק הזה

ומפורש בקרא דיעקב אבינו עה"ש הוא שהעמיד מצבה על קבר רחל אמנו עה"ש שנא' בפ' וישלח (ל"ה כ') ויצב יעקב מצבה וגו' עד היום הזה ואבותינו היו מדברים בלה"ק. ולזה נקרא מצבה דהיינו לקיים בנו האמונה וכו' וכו' שיעמדו, ויקימו לתה"מ וכו' ולכך המנהג אצל ב"י לכתוב על המצבה תהא נפשו צרורה בצה"ח. ויש מקצרים וכותבים תנצב"ה. שמרמז על עולם התחי' וחיי עולם כנא' (דניאל י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם וגו'. אבל הכותבים בשאר לשונות שאין כותבים תנצב"ה הם