תירוש ויצהר (שו"ת) ל

ראיתי בכלבו דדעתו דעת תורה לומר דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והביא ראיה מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ז ע"ב) דטעמא דר' יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא משום דיליף בק"ו מנותר שאינו בבל יראה וטעון שריפה חמץ שישנו בב"י וכו' לא כ"ש. והקשו לו חכמים כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו וכו' עיי"ש. וקשה הרי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי. א"כ מה הקשו חכמים לר"י הלא אם לא מצא עצים יבטל החמץ וע"כ דלחמץ ידוע לא מהני ביטול עכ"ל הכלבו. אמנם המחברים הביאו ראי' דאף לחמץ ידוע מהני ביטול מהא דאמרינן בפסחים (דף ו' ע"א) אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי ופרש"י ובבל יראה לא עבר דהא בטלי' בלבי' מאתמול ע"ש. מבואר מזה דאף לחמץ ידוע מהני ביטול. ויותר מזה מבואר מהא דש"ס פסחים (דף ו' ע"ב) אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' ומקשה הש"ס וכי משכחת לי' ליבטלי' וכו' הרי מבואר דאף לחמץ ידוע מהני ביטול עיין באחרונים בזה

ולעד"נ ליישב דהנה המפורשים הקשו בסוגיא דידן (דף ז' ע"א) בגמ' ולבתר איסורא לא מצי מבטל לי' והתני' היה יושב בבהמ"ד וכו' אלא יו"ט בתר איסורא היא וכו' והקשו אמאי לא פריך לעיל הך פירכא מיד לבתר דמשני דילמא משכח בתר זמן איסורא ולא מצי מבטל. ואמאי נטר בפירכא זו מהברייתא עד השתא. והנ"ל בזה דהנה בשו"ת שאגת אריה סי' ע"ז ובצל"ח ואו"ת הקשו דמה מקשה הגמ' מהברייתא דהי' יושב בביהמ"ד וכו' דילמא הברייתא זאת אתי' אליבא דריה"ג דסובר בפסחים (דף כ"ח) חמץ מותר בהנאה. אכן לענ"ד יש לומר דגם אליב' דר"י מדרבנן אסור בהנאה משום קנסא כמו לר"ש אחר פסח וממילא גם אליבא דר' יוסי הגלילי איך מצי מבטל בתר זמן איסורא ובאמת ראיתי באור חדש פסחים (דף כ"ט ע"ב) ד"ה רש"י אי נימא (ובדף ל"ב ע"א) ד"ה אין ה"נ שהאריך בזה אי לריה"ג עכ"פ מדרבנן אסור בהנאה עיי"ש. וממילא מיושב קושי' הנ"ל דלעיל לא מקשה הגמ' מברייתא דהי' יושב בביהמ"ד משום דהיה נוכל לתרץ דקאי לריה"ג. אכן כאן אחר שחידש הגמ' דגם באיסור דרבנן חשיב לאו ברשותי' קיימא משום דרב גידל אר"ח בר יוסף שפיר מקשה הש"ס מהי' יושב בביהמ"ד דשוב אין לתרץ דאתי' כריה"ג דהא גם לריה"ג הוי עכ"פ איסור דרבנן ולאו ברשותי' קיימא כנ"ל. לפי"ז נסתר מש"כ בשו"ת זכרון יצחק סי' ל"ז אליבא דר' יוסי והבן

ולפ"ז נ"ל ליישב מה שיש להקשות אהא דמוקי ראב"י לברייתא ביש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ קדים ומבטל לי' מקמי' דתחמיץ ויש להקשות לפי מה שהעלה בשו"ת ב"ה סי' קכ"ד לענין אם אומר כל מה שיתחמץ תוך הפסח יהי' בטל אי מהני הביטול שהוא מדין הפקר על דבר שלא בא לעולם כיון שעדיין לא נתחמץ וכ' שם דאין שייך דשלבל"ע דכיון דבידו היה לעשות חמץ מכל נכסיו ולהפקירם השתא נמי דמפקיר לי' לכשיתחמץ לאו דשלבל"ע היא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה כקידושין (דף ס"ג). והנה נודע דברי הר"ן ריש פסחים שהקשה דאיך יועיל הביטול בלב מתורת הפקר הא הפקר בעינן בפה ובפני ג' ותירץ דנהי דמה דהוי ברשותי' לא מצי מפקיר בכה"ג חמץ שאני דכי מטי זמן איסור אז אינו ברשותו אלא דהכ' עשאו ברשותו לעבור עליו ומש"ה כשמגלה דעתו קודם דמטי עידן איסורא דלא ניחא לי' במה שזכתה לון רחמנא החמץ בפסח סגי יע"ש. ומעתה קשה אהא דמוקי לברייתא דמבטלו בלבו ביו"ט דקדים ומבטיל לי' מקמי' דתחמיץ והא הכא הדרא קושיא לרוכתי' דהאיך מועיל מה שמבטלו בלבו ואי דבלא"ה אינו ברשותו ז"א דהא כיין דמבטל לי' מקודם החימוץ אכתי ברשותי' היא וע"כ צ"ל דמבטל ליה השתא דלבתר שיתחמץ יהי' בטל א"כ קשה דהאיך חל הביטול בדבר שלבל"ע והכא ליכא למימר דלא הוי דשלבל"ע מטעם דבידו לחמץ כמ"ש הב"ח ז"א דהכא לא שייך לומר דבידו לחמץ דהרי אי יתחמץ השתא שוב לא יועיל הביטול לאחר זמן איסור והיא קושי' מושכלת ובפרי מגדים או"ח סי' תל"ו במש"ז רמז לזה ועיין בשו"ת דבר משה מה"ק סי' ל"ג בזה

אכן להנ"ל ניחא דהנה המח"א ה' הפקר סי' ג' וכבר קדמו המרדכי לתרץ קושי' הר"ן דכל כה"ג מהני גם הפקר בלב משום דהוי דברים שבלבו ובלב כל אד דאנן סהדי דגמר ומבטלו בלבו כדי שלא יעבור באישור כדאמרינן בש"ס שבת (דף י"ח) גבי גיגית דמפקיר ני' אפקורי וכ' שם בתוס' אע"ג דהפקר בעינן בפני ג' ש"ה דמסתמא אפקר להו שלא יעבור על איסור שבת וכה"ג כ' בתוס' בבא מציעא (דף ל') בד"ה אפקרי' עיי"ש. והנה האחרונים הקשו דאיך שייך לריה"ג. דסובר חמץ בפסח מותר בהנאה. ביטול. הא לסברת הר"ן ריש פסחים כל ענין ביטול הוא משום דאינו ברשותו של אדם ובגילוי דעתא בעלמא סגי אבל לריה"ג הוי ברשותו ואיך מועיל ביטול ועיין בזה בשו"ת בית שמואל אחרין סי' ט'. לכן י"ל דבאמת לריה"ג הא דמועיל ביטול הוא משום סברת התוס' הנ"ל דבמקום איסור גמר ומבטל בלב שלם. וא"כ ניחא הכל דהא דמתרץ הגמ' ביש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ א"כ קודם שהחמיץ אכתי ברשותי' קאי ובאמת אתי' הברייתא אליבא דריה"ג כנ"ל דהא חזינן דהגמ' לא מקשה מקודם מהברייתא משום דהי' יכולים לתרץ דאתי' כריה"ג. ונטר עד השתא משום דעתה יקשה גם לריה"ג כיון דגם באיסור דרבנן הוי אינו ברשותו. אבל ע"ז מתרץ הגמ' בעיסה מגולגלת הוי ברשותי' וקאי לריה"ג דאליבי' ע"כ הטעם דמועיל ביטול משום דבמקום איסור אנן סהדי דמבטל בלב שלם והבן

וגוף קושית המפורשים דנימא דאתי' כריה"ג יש לתרץ בהקדם מש"כ בשו"ת בית שמואל אחרון חאו"ח סי' ט'. דהנה יש להקשות לריה"ג דסובר חמץ מותר בהנאה א"כ קשה קושית הר"ן ז"ל אמאי מהני ביטול בלב ולשון גרוע וא"ל כיון דאינו ברשותו בגילוי דעת סגי הא לדידיה מותר אפילו בפסח וכו'. ונראה ליישב דאיתא במס' כתובות ר"פ הכותב וכי כתב לה דין ודברים מאי מהני ומשני כדר"י ב"ח נחלה הבאה לו לאדם ממק"א מתנה עליה שלא יירשנה ופי' התוס' דכיון דעדיין לא זכה מהני לשון גרוע

ולפ"ז מ"ל דריה"ג סובר כדעת הפוסקים הביאם הר"ן ז"ל דמדאורייתא בעי תרתי בדיקה וביטול וא"כ קשה כיון דבודק למה יבטל וצ"ל שמא ימצא גלוסקא ע"י גרירת חולדה. אך דקשה על איזה חשש יש גרירת חולדה אי ממקום למקום יש תקנה שיבדקו הרבה ב"א ואי מבית לבית שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. וצ"ל אבית לבית ושמא ימצא וחייס עליה ויקנה לו חצירו. וא"כ לפ"ז בשעת הביטול לא היה שלו רק אח"כ כשימצא יהיה שלו ולכך מהני ביטול בלב ובלשון גרוע דכיון דעדיין לא זכה בו והוי דינא דריב"ח נחלה הבאה וכו' כיון דעדיין לא זכה בו וכו' עיי"ש וא"כ כאן בברייתא דאיתא ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו היינו שכבר היה החמץ שלו א"כ ליכא למימר דאתי' כריה"ג. דהא לריה"ג לא מהני ביטול ואיך אמרו מבטלו בלבו ופשוט

והנה ראיתי בס' נחלי מים דרוש ט' שמתרץ קושי' המפורשים דנימא דאתי' כריה"ג. דהנה יש להבין לה"א דלא ידע דדוקא בתלמיד היושב לפני רבו א"כ למה יבטל החמץ הא עדיף לבער וע"כ צ"ל כיון דמיירי בשבת ויו"ט א"י לבער. והטעם דא"י לבער ביו"ט כ' התוס' כתובות דאע"ג שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא