תירוש ויצהר (שו"ת) ש

דהא ר"נ לשיטתו סובר בו"ש צאו ברי עדיף כנ"ל וכאן קאי לר"נ. ועי' לעיל בסי' קכ"ה קכ"ו

ד) בפלוגתא דרב ור"ש בשליח נ"ע יש לומר דתלי' בסברת הרמב"ם בהכחשה והזמה. ולכך סובר באמת רב שילא אין שליח נ"ע משום דהוי עדות שאאילה"ז דל"ל החילוקים של התומים ופרי תבואה שהובא בס' שמן הטוב וצפחת השמן בשמי ובס' אמרי בינה קידושין שם ונכלל בדבריו שליחו ש"א כמותו וכמו בגופו יהי' הכחשה כן בעדים הללו יהי' הכחשה ולא הזמה ורב סובר כתירוצם שעל הרמב"ם הנ"ל. ועי' לעיל סי' מ"ד מ"ה ודו"ק

ה) כ' הרמב"ם (פ"א מה' שלוחין) דמש"ה ל"ה השלוחין עדות דהוי נוגעין בעדות משום שצריכין לישבע וכ' בחי' החמדת שלמה קידושין (דמ"ג) וז"ל ונראה מפשטות לשונו דאין כונתו דהוי נוגעין דאלו אמרו אהדרינהו היו צריכים לשבע. דלשון משום שצריכין לישבע משמע דעכשיו צריכין לשבע וכו' ע"ש. ולעד"נ פשוט עפ"י קושית התוס' ד"ה והשתא וא"ת למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו וכו' ותי' הר"י ז"ל דעד הצריך שבועה וכו' ע"ש. א"כ זאת כונת הרמב"ם משום שצריכין לישבע אינם נאמנים אף לאחר שנשבעו כנ"ל: ידידו מחו' בלונ"ח סימן קלב. ב"ה ר"ח אייר תרס"ב פלונסק

לי"נ ש"ב החרב מ' שמואל אלי' נ"י ווייזער בק' אוסטראווצי

אחדש"ה בהמשך לתשובתי אליך בספרי שו"ת בית יחזקאל סי' ס"ה הנני בא בדברי אלה בעזהש"י

א) בקידושין (דמ"ג) בסוגיא דשליח נ"ע בתוס' ד"ה וכן מירושלמי הדא דתימא בשטר וכו' דההיא בתר דתיקון רבנן שבועת היסת ובהר"ן שם מקשה מר' יוסי דאמר כיון שהאמינתו תורה וכו'. דמה מועיל מה שהאמינתו תורה כיון דתיקון רבנן שבועת היסת הוי נוגע ולעד"נ בהקדם מה שמקשים לשיטת רש"י (בב"ק דק"ז) דבפקדון אף כ"ה חייב שבועה מן התורה א"כ אף קודם דתיקון רבנן שה"ס הוי נוגעין בעדותן משום השבועה. ויש ליישב בהקדם קושית זקיני במקנה דלמה נוגעים הא י"ל מיגו דיכלו למימר אהדרינהו ללוה יכולים למימר פרענום למלוה והא דאהדרינהו ללוה נאמנים במיגו דעשינו שליחותך ופרענום למלוה. אכן י"ל עפ"י שהובא מחלוקת הראשונים אי אמרינן מיגו להוציא ודעת הסוברים דלא אמרינן מיגו להוציא משום דיש חזקת ממון א"כ לא קשה קושית המקנה דהא אין לומר מיגו דיכלו למימר פרעני' למלוה יכולין לומר אהדרינהו ללוה דהא במה שאומרין אהדרינהו ללוה הוי כמו מיגו להוציא דהא בזה הם מוציאין ממון מלוה שישלם שנית להמלוה. דבשלומא אי נימא המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים שפיר יש לומר מיגו דאהדרינהו ללוה והא דאהדרינהו ללוה נאמנים בלא שום מיגו. ומיגו דאהדרינהו ללוה לא הוי מיגו להוציא. אבל קושית המקנה דיהי' נאמנים אהדרינהו ללוה במיגו דעשינו שליחותך הוי מיגו להוציא כנ"ל וממילא מיושב גם הקושי' על רש"י דכ"ה בפקדון חייב שבועה דהא על השבועה באמת י"ל מיגו דעשינו שליחותך ויהיו נפטרין מן השבועה לשיטת הסוברים דאף מיגו לאפטורי משבועה אמרינן. ויש לדבר בזה בענין מיגו לאפטורי משבועה דרבנן כמו שבועת היסת אי אמרינן לענין דברי הש"ס דהשתא דתיקון רבנן וכו' ולא אמרינן מיגו ודו"ק וממילא יש ליישב דהירושלמי מיירי באמת קודם דתיקון רבנן שבועת היסת ור' אבין דסובר דבכסף לא משום דיש שבועה אף בכ"ה בפקדון כדעת רש"י והוא סובר דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וממילא נוגעין בעדות אף קודם דתיקון רבנן וכו'. ור' יוסי סובר כיון שהאמינתו תורה היינו דבאמת יועיל המיגו דעשינו שליחותך לאפטורי משבועה כנ"ל כקושית המקנה שוב ראיתי בס' בגד ללבוש (דף נ"ה) ומצאתי שכוונתי קצת לדבריו. גם י"ל דבירושלמי פליגי בשיטת רש"י ותוס' אי כ"ה חייב בפקדון כנ"ל

ב) הרמב"ם פסק דשליח נ"ע ולא חילק בין כסף לשטר ולעד"נ בהקדם קושית התוס' ד"ה והשתא דלאחר שנשבעו יהיו נאמנים. ותי' דעד הצריך שבועה אינו עד א"כ י"ל דהרמב"ם מיירי לאחר שנשבעו דאז נאמנים עכ"פ ול"ל סברת התוס' דעד הצריך שבועה. ובזה י"ל דמחולקין גם בירושלמי דר' אבין סובר דבכסף נוגעין בעדותן היינו לאחר דתיקון רבנן שבועת היסת ואף לאחר שנשבעו אינם נאמנים כסברת התוס' דעד הצריך שבועה ור' יוסי סובר כיון שהאמינתו תורה לאחר שנשבעו אינם כנוגעין בעדות. וממילא שיטת הרמב"ם ז"ל כר' יוסי בירושלמי והבן

ג) בתוס' ד"ה לעלם וכו' מקשים דאפילו למ"ד המלוה את חבירו בעדים... צריך לפורעו בעדים המפקיד את חבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים דנאמן הוא לומר החזרתיו במיגו דאי בעי אמר נאנסו וכו' וא"כ נאמנים לומר פרענום מיגו דיכולים לומר החזרנום ללוה עיי"ש. והנה המהרש"א הקשה למה לא כתבו התוס' דמהימן פרענום מיגו דא"ב אמרו נאנסו. ולעד"נ דואת לא הי' קשה להתוס' דהא הוי מיגו בשנים דלא אמרינן ואי משום סברת התוס' שם ד"ה והשתא דבטענה שנפטרין בה מממון כי הכא בטוחים הם זה על זה שיאמרו דבר אחד זה דווקא אם הטענה לפטור הוא טענה אחת כעין דברי הגמ' מיגו דהחזרנו ללוה. אבל כאן יוכל להיות שאחד יטעון החזרתיו ללוה והשני יטעון נאנסו דבשני טענות אלו יפטור א"ע. לכן הקשו התוס' שנאמין להם מיגו דהחזרתיו ללוה דזה טענה פשוטה שיכוונו שניהם לפטור דאם לא נתנו למלוה אז פשוט דהחזירו ללוה ושאחד יטעון נאנסו לא שכיח כדברי הסמ"ע (סי' ק"ח סקי"ז) דמש"ה נאמן החזרתי במגו דנאנסו אף דלא שכיח מ"מ לא הוי העזה כמו בהחזרנו וע"ז תירצו דגם מיגו כזאת לא אמרינן משום דעד הצריך שבועה לא אמרינן. כתבתי בחפזי ובעת לימודי תירצתי לפי זכרוני בזה רק קושית התוס' הנ"ל ולא קושית המהרש"א ז"ל

ד) שם והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכו'. מקשים האחרונים לשיטת רש"י דבפקדון גם כ"ה חייב. א"כ הוי שבועה דאורייתא ונוגעין בעדותן אף קודם דתיקון רבנן שבועת היסת. ולעד"נ בהקדם קושית הש"ס מה קסבר וכו' הני נוגעין בעדותן ופירש"י דלפעמים יתן להם בפני עדים. אכן בהריטב"א הקשה דילמא לעולם קסבר שצריך לפרעו בעדים אבל מיירי שנתן שלא בפני עדים. וראיתי בספרים שתירצו (עיין מקנה כלל כ"ג פכ"ד) אם הדין שצריך לפרעו בעדים והוא האמין להם ונתן בלא עדים בוודאי העזה גדולה להכחיש בפניו א"כ אין זה מיגו. אבל אם הדין שלא צריך לפרעו בעדים. א"כ אף שנתן שלא בעדים אין זאת רבותא שהאמין להם כי אף אם הי' נותן בפני עדים יכול לומר החזרתי וממילא יש להם מיגו דיכולין להעיז כיון דלא עשה טובה לו בנאמנות שהאמין לו. והנה לפי"ז צריך לפרש דקושי' התוס' הוא כיון דפקדון אין צריך להחזיר בעדים דהא הי' נאמן במיגו דנאנסו א"כ אין זאת רבותא מה שנתן לו שלא בפני עדים א"כ יש לו מיגו אף למ"ד דבמלוה צריך להחזיר לו בעדים ועל זה תירצו כיון דבטענת נאנסו הי' צריך לשבע א"כ שוב אין לו מיגו דהא עשה לו טובה מה