תירוש ויצהר (שו"ת) רצט

(סי' מ) ועי' בס' מגיד תעלומה ברכות (דל"ב) שאמרו די שהק' מהא דאין אדם וכו' וחצי טובתו וכו'. והארכתי בזה בח"ת וע' בהגהותי בש"ס (ד' ווילנא) יבמות (דל"ד) בתוך הגהות זקני הגה"ק מברלין זצ"ל וע' בס' דברי יוסף וישב ובמע"ח אות נ"ח

ו)ושם אות ב' בשם ס' בית לחם יהודה. נ"ב עי' בזה בבחיי (תזריע) שהביא בשם ברייתא בנדה ובשל"ה (ויצא) שהוא ברייתא במס' נדה ובאור זרוע הגדול (ה' נדה) ועי' בפרדס לרש"י ה' נדה בשם פסקי נדה: ז) בסי' קס"ד אות א' נסתפקתי וכו' אך לא מצאתי חבר לדין זה. נ"ב דין זה מבואר בשו"ת שערי דעה (סי' י"ח) והובא בס' מנחת משה חוקת הפסח סי' ל"ו

ח) שם אות ה' ק"ל לב"ש. נ"ב קושי' זו בחי' הרי"ם אע"ז (סי' קי"ט) בשם בנו הרה"ג ר' אברהם מרדכי זצ"ל ועי' לעיל (סי' ק"ג) ובסו"ס נפלאות היהודי

ט) שם אות ז' בתולע"י וכו' והק' מהא דאין דנין בלילה נ"ב עי' חו"מ (סי' ה') בסמ"ע (סק"ז) דאם נרות דולקים דנין בלילה וע"ש בש"ך (סק"ד) ועי' בשו"ת פנים מאירות ח"ג (סי' ל"ט) ובשו"ת שבות יעקב (סי' קל"ט) ובבכור שור סנהדרין (דל"ד) ובשו"ת כנסת יחזקאל (סי' פ') ובברכ"י שם ובפ"ת שם ועי' שבת (דכ"ג:) נר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף וכו'. ובס' קרבן תודה ר"ה (דכ"ה) מש"כ בדברי הסמ"ע ע"ש: הנני ידידו סימן קלא ב"ה יום א' י"א ניסן תרנ"ח פלונסק

לכ' י"נ מחו' הרב הגאון וכו' מ' ראובן ליב שי' נייפעלד אבד"ק ראטשונז

אחדשכ"ת זה היום אשר קבלתי מכתבו ושמחתי להקשיב משלומו. ואשר הציע לפני לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל בשליח נ"ע בקידושי כסף והוא נגד המסקנא דגמ' קידושין (דמ"ג) והשתא וכו' וגם נגד הירושלמי שהביאו בתוס'. וכ' ע"ז כ"ת עפ"י דהקשו המפו' בסוגיא הנ"ל דליחוש שמא יש להעדים מלוה ישנה על המלוה ולא מל הלוה ולמה המה נאמנים במיגו. אך באמת נוכל לומר דבקידושין לא שייך כל הנגיעה הזאת דכל הטעם דחשוד אממונא לתא"ש הוא משום דממון איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה. וכבר כ' הפוסקים דלאו דוקא שבועה רק כל לאו דליתא בחזרה לא חשידי אינשי לעבור עליו וממילא לא חיישינן הכא לסמ"י בין על הבעל בין על האשה הלא אם לא נתנו לה את הכסף אין כאן קידושין כלל ואם יבוא אח"כ איש אחר ויקדש אותה לא יתפסו הקידושין. ובאופן כזה יתירו אשת איש לעלמא ויעברו על לאו דלפ"ע לא חתן מכשול דליתא ג"כ בחזרה ולכן אין כאן שום נגיעה כלל ונמצא דברי הרמב"ם ז"ל עולים יפה עפ"י דברי אביי במובמ"ק דכל הטעם דרמי' עליו שבועה משום סמ"י וגם הכא על העדים תקנו שבועה מהטעם הנ"ל ובקידושין לא שייך כל הנ"ל דבין כך ובין כך יפרשו העדים א"ע מצד הלאו דלפני עור ולא צריכי לשום שבועה וממילא אין כאן שום נגיעה משא"כ בממון גרידא. ודברי הרמב"ם עולים כהוגן דגם בקידושי כסף שלנ"ע ובבלי נגד הירושלמי הלכה כבבלי ונכון עכ"ל. ולעד"נ דמלבד שאינני מבין ענין הלפ"ע דהא האשה יודעת בעצמה שהשלוחים לא קידשו אותה וממילא יודעת שפיר, שהקידושין שיקדשנה איש אחר שפיר תופסין הקידושין ולא יתירו אשת איש לעלמא וא"כ השלוחים שפיר נוגעים שיקבלו הכסף קידושין לעצמם משום סמ"י על הלוה ויראים לומר שהחזירו ללוה דהא יצטרכו לישבע כיון דיש חשש שהכסף בידם מטעם סמ"י על הלוה. ואי דנימא שאין להם נגיעה משום לאו דלפ"ע ז"א דהא העדים בטוחים שלא יצמח על ידם שום איסור מאשת איש לעלמא דהא האשה יודעת שלא קיבלה כסף קידושין מהשלוחים. אכן מלבד זאת הא ידוע דהרמב"ם ז"ל אינו מביא כלל סברת אביי דספק מלוה ישינה וסובר רק דנותנים שבועה מטעם דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא

ב) והנה בחידושי מילדותי תירצתי שיטת הרמב"ם ז"ל וזה תוכן דברי: הרמב"ם ז"ל פוסק דשליח נעשה עד בקידושין ומקשים המפורשים דלמה לא מחלק בין קידושי שטר לקידושי כסף אחר דתיקנו רבנן שבועת היסת דאין שליח נעשה עד. ולעד"נ בהקדם קושית זקני במקנה שם. אי קסבר המלוה א"ח בעדים וכו' הני נוגעים בעדות נינהו וכו'. ומקשה דנהי דבעלמא ס"ל צריך לפורעו בעדים משום דאין לו מיגו אבל הכא אי הוי אמרי אהדרינהו ללוה היו נאמני' במיגו דעשינו שליחותך ופרענו למלוה. א"כ אינם נוגעים בעדות דאפילו אם היו אומרים אהדרינהו היו נאמנים ועיין בישועת יעקב. ותי' עפ"י הפ"י שהקשה דמה זה מיגו דאי בעי אמרי אהדרינהו דלמא אין חשודין על הגזל אלא יש להם ספק מלוה ישנה גבי מלוה ולא גבי לוה. ותי' דלא שייך הכא ספק מלוה ישנה כיון דמעידין בתורת עדות הרי הם עוברים על לאו דלא תענה דליתא בחזרה עיי"ש. ממילא אין קושי' דליהימני לומר אהדרינהו במיגו דעשית שליחותך דבזה שפיר י"ל איפכא דיש להם ספק מלוה ישנה גבי הלוה ולא גבי המלוה עיי"ש. ובתומים ונתיבות המשפט (סי' צ"ב) ובס' המקנה (כלל כ"ג פכ"ד). והנה גם השתא דתיקנו רבנן שבועת היסת ג"כ קשה קושית זקני המקנה הא היו יכולים לפטור א"ט משבועת היסת מצד מיגו דעשינו שליחותך וצ"ל ג"כ כנ"ל דמשום דלא אמרינן חשיד אממונא רק דיש לו מלוה ישנה עליו ושמא הסמ"י הוא על הלוה ולא על המלוה

אכן הרמב"ם דהשמיט טעמא דאביי בש"ס ב"מ (דף ה') משום ספק מלוה ישנה וע' בזה באחרונים. א"כ לשיטתו שוב קשה קו' המקנה אף אחר דתקנו רבנן שה"ס דלא יחייבו לשבע משום מיגו דעשו שליחותם. ולא שייך לתרץ בקושית הפ"י דהא איהו לית לי' הא דמלוה ישנה יש לו עליו רק דחשוד אממונא לא חשיד אשבועתא. וא"כ אף אחר דתיקנו רבנן ש"ה לא הוי נוגעין ודו"ק. ולכך פסק הרמב"ם ז"ל דשליח נעשה עד בין בשטר בין בכסף. וע' מ"ש בשמי בתל תלפיות חלק ששי ועי' לקמן סי' קל"ב

ג) ובגוף קושית הפ"י הנ"ל יש לישב ע"פ מה שכתבתי בחידושי בסוגיא דרב חייא (ריש ב"מ) דר"נ ע"כ לית לי' הא דספק מלוה ישנה כיון דסובר ברי ושמא לאו ברי עדיף וכאן קאי לר"נ. ועיין בס' שער יהודה בסוגיא דחשוד אממונא שם. גם יש לישב ע"פ סברת מהר"ש די ווידאש בשיטה מקובצת ריש ב"מ דבפקדון לא שייך ספח"י וכאן הוי פקדון עיין בתוס' בענין צריך לפורעו בעדים ובכתי"ק מעיני הישועה ריש ב"מ לפי תי' זקני המקנה דאין להם מיגו דעשינו שליחותך דשמא יש להם סמ"י על הלוה מיושבת לי קושית דו"ז בעטרת חכמים לדקדק על הגמ' אמר להם פרעוני דהול"ל הדרוני עיי"ש. אכן להנ"ל ניחא דזה מקרי פרעוני דהא העדים אולי תפסו משום סמ"י ונקרא החזרה כפרעון דהא לפי דעתם מגיע להם מלוה

ובמה שכתבתי לר"נ דסובר ברי ושמא לאו בר"ע יש לישב קושית השובע שמחות בסוגיא דידן על תירוץ זקני המקנה על קושיתו דכאן א"צ לפרעו בעדים כיון דנאמן במיגו דעשינו שליחותך. ותי' דצריך לפרוע גם למלוה בפני עדים והק' השובע שמחות הא כאן הוי ברי ושמא וא"כ השלוחים נאמנים וא"צ לפרוע בעדים. אבל להנ"ל ניחא