תירוש ויצהר (שו"ת) כט

גרידא כנ"ל. דהא לדידי' דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה חשיב ב"י וב"י נל"ע ונשים ג"כ חייבות בעשה דתשביתו והו"ל עשה השוה בכל והוי אמרינן עשה דוחה ל"ת ומוכרח לומר דהבערה א"מ ולכך א"ד משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וממילא מיושב קושי' הגרא"ב ז"ל דע"כ מוכח דר"ע ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי ס"ל כחכמים דהשבתתו בכל דבר אלא דמדייק משום דיש בכלל זה גם שריפה א"כ אליבא דחכמים לא הוי חמץ להנל"ע כמש"כ לעיל דהלאו כולל יותר והעשה אינו בפועל מעשה וא"כ נשים פטורות ממ"ע דתשביתו והו"ל עשה שאינו שוה בכל א"כ למ"ל לר"ע לדייק מדמצינו להבערה שהוא א"מ בלא זה נמי א"ד ואי בכדי שיהי' עול"ת הא ממילא לא ידחה כיון דהוי עשה שאינו שוה בכל כנ"ל

וממילא מיושב קושי' הפ"י וגם קושי' המפורשים על רש"י דכ' מדלא נפקא וכו' דהול"ל מדנפקא וכו' דהנה אע"ג דס"ל לרש"י דע"י דאחשבי' להבערתן חשיב מלאכה מ"מ מטעם אחשבי' אינו רק ל"ת גרידא כמ"ש הפ"י בשבת (דכ"ד ע"ב) בתוס' ד"ה ולא מילה שלב"ז דהא דאמרינן אחשבי' למלאכה היינו רק לענין הלאו דל"ת כל מלאכה אבל לא לענין העשה דשבתון עי"ש וכאן ל"ש דאינו שוה בכל דהרי הל"ת ג"כ אינו שוה בכל דרק ע"י דאחשבי' בקיום מ"ע דתשביתו אחשבי' למלאכה וא"כ בנשים דל"ש העשה גם הלאו דאחשבי' ל"ש בהו וכבר האריך בזה בשו"ת א"צ שם. וזה שדקדק רש"י מדלא נפקא ליה דהאי יום ראשון עיו"ט אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ולא יליף אף אם נאמר השבתתו בכ"ד מכ"מ כיון דמקיים בזה מ"ע דתשביתו א"כ אחשבי' להבערתן והוי מלאכה ביו"ט כקושי' הפ"י מרש"י דלקמן ובמס' ביצה (דכ"ז) ע"כ דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ הו"ל ב"י וב"י להנל"ע וממילא דנשים מחויבות בעשה דתשביתו והו"ל עשה השוה בכל א"כ הוי אמרינן דתשביתו הוא ביו"ט ואתי עשה דתשביתו ודל"ת דמלאכה דאחשבי' אינו אלא ל"ת גרידא. ומש"ה הוצרך להוכיח מדמצינו להבערה שהוא א"מ דאז הו"ל עול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה כנ"ל

והנה דברי אלה עולים יפה לפמש"כ הר"א ממיץ בס' יראים מצוה קי"ג דכולהו אמוראי בש"ס שבת (דף כ"ד ע"ב) סוברים דיו"ט הוי עול"ת רק דקראי איצטריכו שלא נימא מתוך שהותרה וכו' אכן מדברי התוס' שבת ושאר ראשונים משמע דשאר אמוראי ל"ל דיו"ט הוי עול"ת ומה גם לפי מה שראיתי בס' מלא הרועים בסוגיא דעשה דוחה ל"ת אות כ"ה שחידש דאם נאמר דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכב"ש ור"ע דס"ל הכי אזי י"ל דעשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש מילתא בטעמא א"כ נסתר כל הנ"ל דהכא קאי לר"ע א"כ אף דהוי א"מ והוי עשה ול"ת הא עשה דוחה ל"ת ועשה וכ"כ בשו"ת ד"מ לידי"נ ז"ל הנ"ל ומה גם דהכי קאמר לה רבא דש"מ מר"ע תלת ורבא לפי שיטתו בפשיטות בשבת (דף כ"ד) ל"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת וגם י"ל דרבא דסובר דגם עשה דפשיעה דול"ת ועפ"י הסבר שכ' בס' תבואת השדה הנ"ל אפשר דסובר דדוחה גם לתו"ע ויש לעיין לענין קושי' התוס' מביצה (דף ח')

לכן י"ל תי' אחר בהא דיליף ר"ע דיום ראשון עיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהיא א"מ שלא יקשה קושי' האחרונים דילמא קאי על יו"ט ומשום עשה דוחה ל"ת וי"ל משום דליכא למימר בזה עשה דותה ל"ת משום דלא הוי בעידנא דהא בעידנא דמיעקר לאו דהבערה בתחילת הבערה עדיין לא קיים עשה דתשביתו עד שעת הביעור מן העולם ועיין במג"א סי' תמ"ו סק"ב שדחה דברי השלה"ק שכ' דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם אע"ג דגבי שופר לא שרי אמירה לעכו"ם שאני התם דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה משא"כ כאן. וכ' המג"א דצ"ע דה"נ אעפ"י שנתנו לעכו"ם עדיין אינו מקיים העשה עד שיבערנו מן העולם וכו' עיי"ש ועוד כ' שם לענין הש"ל בשם ר"ת דבעשה דרבים דוחה ל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא דחמץ לא מיקרי עשה דרבים דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים וא"כ בעינן בחמץ שיהי' בעידנא עיי"ש וא"כ שפיר אין לומר בחמץ עשה דוחה ל"ת

וממילא מיושב קושית הפ"י מהא דכ' רש"י לקמן ובביצה (דכ"ז) דגם להשליכם לכלבים אסור די"ל דוקא גבי שריפת קדשים דאיכא קרא דהוא לבדו יעשה וכו' ולא מילה שלא בזמנה דכיון דיוכל לקיים למחר א"כ אין עשה דוחה ל"ת לכך שפיר כ' רש"י דגם להשליכם לכלבים אסור משום דאחשבי' להבערתן והוי מלאכה אבל גבי איסור ב"י וב"י דקשה נימא עשה דוחה ל"ת דהא בכל רגע ורגע עובר וא"א להשהות למחר ורק אם אין ביעור חמץ אלא שריפה אז אין עשה דוחה ל"ת כיון דלא הוי בעידנא אבל אי השבתתו בכל דבר לוקמא ביו"ט ויאכילנו לכלבים או ישליכנו לים דהא אף דהוי מלאכה מטעם אחשבי' מ"מ לגבי ביעור כזה שפיר הוי בעידנא דמיעקר לאו דמלאכת הביעור מן העולם מקיים עשה דתשביתו דהיינו ע"י ביעור מן העולם בהשלכה לים ואכילה לכלבים ועשה דוחה ל"ת א"ו דאין בחא"ש וכיון דאפקי' קרא בחמץ בלשון תשביתו דהיינו ביעור מן העולם א"כ אף כשיצית האור בחמץ ועבר הל"ת דמלאכה עדיין לא נתקיים העשה דתשביתו עד שיבער מן העולם לגמרי והוי שלא בעידנא כנ"ל

ולפי"ז מיושב לשון רש"י מדלא נפקא וכו' היינו כיון דלא נפקא ר"ע דהיינו עיו"ט אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ולא נפיק מהא דאסור גם להשליך לים ולהאכיל לכלבים משום דאחשבי' למלאכה א"ו דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולגבי שריפה ליכא למימר עשה דוחה ל"ת כיון דלא הוי בעידנא אבל אם השבתתו בכל דבר הי' מותר גם ביו"ט להשליך לים דהא השלכה לים הוי בעידנא ועשה דוחה ל"ת והבן: ידידו. סימן יב

בשם ה' י"ז אדר תרמ"ז קראסניבראד

אשיב שלום לכבוד ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה שלום נאבעל נ"י אבד"ק ברעזוב בנאליציע

מכתבו קבלתי ואשר הציע לפני ח"ת בפסחים (דף ז' ע"א) דבריו נאמרים בהשכל ע"ד החידוד והנני לבקשתו לרשום לו את אשר אמרתי בענינא דא לחידוד התלמידים וזה החלי בעזה"י. הנה הרמב"ם ז"ל כתב בריש פ"ב מהלכות חמץ ומצה וז"ל מ"ע מן התורה להשבית חמץ קודם זמן איסור אכילתו. שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו' ומפי השמועה למדו שהראשון הוא יום י"ד וכו'. ומה הוא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וכו' ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכו' ומד"ס לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו וכו' עכ"ל מבואר מדבריו דמדאורייתא מהני ביטול לחמץ ידוע. אך מרן הכ"מ הביא שם נוסחא הישינה בדברי הרמב"ם שכ' וז"ל ומה היא השבתה האמורה בתורה. הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו. ושאין ידוע יבטלו בלבו וכו' עכ"ל. משמע מזה דמדאורייתא תרתי בעי' ביעור וביטול. ביעור לחמץ ידוע דלא מהני בי' ביטול. ולחמץ שאינו ידוע סגי בביטול וע"ש בכ"מ מ"ש בזה. גם