תירוש ויצהר (שו"ת) רצז

לא תי' כסברת הרשב"ם דהא כאן כוונתם דייקא בגמר הגירות היינו בטבילה. וכבר הי' מקודם המילה והבן

ה) עוד יש לומר בהקדם קושית הנה"כ (סי' ש"ה) על הטו"ז מהא דגירות דניחא לי' לקיומא מצוה בעצמו ולעד"נ בהקדם דברי המרדכי בב"מ (פ"ב סי' רס"ג) שהקשה מהא דב"מ (דף ל') סד"א ניחא לי' לאיניש וכו' קמ"ל ובפסחים (ד"ד) אמרינן דניחא לי' לקיומא עיי"ש. ותי' דהתם גבי בדיקת חמץ דאית בי' טרחה ולכך גמר ומשעבד נפשי' אבל בעלמא לא. וראיתי בפר"ח או"ח (סי' תל"ז סק"ג) שהקשה על המרדכי וקאמר לא ידענא מה קאמר דאדרבה כיון דאיכא טירחא הול"ל דבטל מקח משום דלא ניחא לי' עכ"ד. (ובכללים בסוגיא דניחא לי' לאינש כתבתי פירושו עיי"ש). ולעד"נ דבאמת כוונת המרדכי בפשיטות דבמצוה דאיכא טרחא אשר לפום צערא אגרא זאת ניחא לי' לקיומא. ומצוה כזאת רוצה לעשות בעצמו. אבל מצוה כל דהו דאין בזה טרחא אין נ"מ גדולה לאדם לקיימה. וא"כ כאן באמת בהא דטבילה לגירות שפיר הוי זכות גמור כיון דאין בזה טרחה אין רצון האדם דייקא לעשות בעצמו בגדלותו. אבל מילה דיש בזה צער וטרחה לא הוי זכות גמור דרצון האדם לקיים בעצמו. ולכך לא אמר ר"ה מלין אותו ע"ד ב"ד כקושי' הנה"כ ודו"ק. ועי' לעיל סי' יו"ד

ו) הרי"ף בפ' החולץ מביא, הא דר"ה דמטבילין ע"ד ב"ד ולא מביא מהא דרב יוסף דהגדילו יכולין למחות. והנה הר"ן מביא בשם הרמב"ן לתרץ דדוקא בבניו ובנותיו עמו אמר רב יוסף דינו דיכולין למחות. אבל ע"י ב"ד כח ב"ד יפה עיי"ש. והר"ן כ' דאינו מסתבר. ולענ"ד עולה יפה דבאמת יקשה על תי' הרמב"ן דא"כ איך מקשינן על רב יוסף מכתובה ומקנס ולא תי' דבכתובה וקנס מיירי שהי' הגירות ע"י ב"ד דאז אין יכולין למחות. ועיין באמת ברש"י שכ' ד"ה הגדילו דגם בבניו ובנותיו עמו אמר רב יוסף וכוונתו דאל"כ הי' יכולין לתרץ גבי כתובה וקנס דמיירי בבניו ובנותיו עמו. וכן מפורש ראיתי בשמ"ק שכ' דדינו של ר' יוסף הוא בבניו עמו דאל"כ לא הי' קושי' מקנס ומכתובה עיי"ש. וא"כ גם לשיטת הרמב"ן נוכל לתרץ בקנס וכתובה דמיירי ע"י ב"ד ולא ראיתי באחרונים לע"ע אם עמדו בזה. ולכן י"ל עפ"י מש"כ בש"מ דבמילה יש סברא פשוט' דמלין ע"ד ב"ד. ולכך לא הוצרך ר"ה לומר מלין כיון דמעשה המילה נשאר גם בגדלותו עיי"ש. וכ"כ יש לומר דבאמת ע"י ב"ד מודה ר"י דאינו יכול למחות והוא סברא גדולה כעין שכ' בש"מ לתרץ קושית התוס' מזכייה כיון דע"י ב"ד גם בקטן מועיל שליחות וזכייה רק דזה דווקא באם הי' ע"י ב"ד מעשה גירות גדול. היינו מילה וטבילה. אבל טבילה לחוד גם ע"י ב"ד מודה הרמב"ן דיכולין למחות. וא"כ ניחא בהא דכתובה וקנס דהי' רק טבילה בלבד אז גם ע"י ב"ד יכולין למחות. אבל גבי גר קטן שמביא הרי"ף בפרק החולץ דמיירי שהי' מילה וטבילה אז ליתא לדינו דרב יוסף דבאמת אינו יכול למחות כיון שהי' ע"י ב"ד והבן

ז) במשנה ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) דר"א סבר זכין לקטן ואין זכין לגדול. ראיתי בשו"ת דו"ז עטרת חכמים (חחו"מ סי' ו') שהקשה דר"א סותר א"ע למש"כ בב"מ (ד"י) מי שליקט את הפאה דסובר ר"א דזכין לגדול. וראיתי שכן הקשה גם בחי' הרי"ם ב"מ שם. ולעד"נ דלפי גרסת המשניות וגם בירושלמי ב"ב שם וחכ"א ולא ר"א א"כ ניחא. ועי' בס' זכרון שמואל לגיטין (די"א ע"ב) מה שתי' בזה

ח) בתוס' קידושין (מ"ב ע"א) ודילמא וכו' ואין לומר דאין הכי נמי היכא דליכא לו שותפות בגווייהו לא מצי משוי שליח דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח וכו' והקשה המהרש"א ז"ל דלמה לא מביא הש"ס לעיל בהא דנפקא לי' מדר' יהושע בן קרחה מהא דפרק האשה דהוא בפסחים (דף פ"א) דהוא קודם המשנה דחבורה שאבד פסחה דהוא בפסחים (דצ"ה) עיי"ש. וגם דבזה לא יהי' תי' דאית לי' שותפות. ולעד"נ ליישב בהקדם קושית האחרונים על התוס' דמביא ראי' דשליחות מועיל אף בליכא שותפות מהא דאמר לו רבו הא יש לומר דשם אינו מצד שליחות רק משום יד עבד כיד רבו. ועיין בס' פני ארי' עה"ת (פ' חיי) בהא דשליחות אליעזר לקדש רבקה אף דאין שליחות לעבד שהי' מצד יד עבד וכו' דנתן שטר מתנה בידו שכל אשר לו ליצחק וממילא נעשה אליעזר עבדו של יצחק. וכן חידש המקנה (חי' אע"ז סי' ל"ה) לזקיני ז"ל ובהרי"ט אלגזי בכורות (פ"ד אות נו"ן) וכן תי' השעה"מ (פ"ב מה' ק"פ) הא דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח דעבדו מועיל משום יד. וכ"כ המחנה אפרים (ה' שלוחין סי' יו"ד) דאף דאין שליחות לעכו"ם בפועל שלו יש שליחות משום יד פועל וכו'. ועי' לדו"ז בעטרת חכמים סוגי' דשליחות מש"כ בענין תנאי דפח"ח

אכן נ"ל דלא קשה לפי שיטת הרי"ף בב"מ (דצ"ו) דתי' הש"ס שם יד עבד כיד רבו ליתא אליב' דר' יונתן דסובר בכל מקום שליחו של אדם כמותו עיי"ש. משמע דדווקא למאן דל"ל שליחות סובר סברת הש"ס דיד עדיף משליחות אבל מאן דסובר שליחות בכ"מ ל"ל תי' הש"ס משום יד עיי"ש. א"כ כאן דקאי הש"ס אליב' דר' יונתן שפיר כ' התוס' ראי' מהא דפרק האשה דיש שליחות אף בלא שותפות ואין לומר משום יד דהא לר' יונתן לא עדיף כלל משום יד וא"כ ממילא מיושב קושי' המהרש"א דלעיל לא מביא הגמרא מהא דהרי שאמר לו רבו משום דבאמת יש לתרץ דאין זה בתורת שליחות רק בתורת יד דדווקא כאן דקאי הש"ס לר' יונתן לשיטתו שפיר מביא התוס' ראי' והבן

והנה בגוף קושי' האחרונים מהא דיד עבד יש לתרץ לשיטת הראב"ד בשיטה מקובצת (ב"מ דצ"ו) דדווקא לענין ממונא אמרינן יד עבד כיד רבו עיי"ש. ובשו"ת ח"ס חאו"ת. ומצאתי אח"כ תי' בשו"ת תורת חסד (סי' מ"ה) הנדמ"ח ועי' לעיל סי' ל"ג

בש"ס (מ"א ע"א) בקידושין מנלן וכו' מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה וכו'. הנה זקיני במקנה שם הקשה דילמא ילפינן קידושין מגירושין מהא דהיא עושה שליח דלגבי דיד' באמת אינו מועיל בע"כ עיי"ש. ולעד"נ בהקדם קושית התוס' שם ע"ב ד"ה מה לגירושין שהקשו הא יכולין למימר מה לגירושין שכן ישנן בע"כ. וכן קושי' התוס' ד"ה שכן ישנה במחשבה דנילף קידושין מתרומה וגירושין אכן י"ל דהנה דעת הקדוש מרדוש במרדכי פ"ב דקידושין דבגירושין שליח עושה שליח משום דהוי גם בע"כ. אבל בקידושין אין שליח עושה שליח משום דהוי מילי בעלמא משום דאין מועיל בעל כרחה ודילמא לא יהי' כלל מהשליחות באם לא תתרצה להתקדש הובא באע"ז סי' ל"ז

ועיין בחידושי הרי"ם ריש פ"ק דקידושין שתי' לשיטתו הא דאיתא במשנה האיש מקדש בו ובשלוחו דהול"ל בו ובשליח. אכן בא המשנה ללמוד דרק בשליחו אבל השליח אינו עושה שליח בקידושין עיי"ש. ולפי"ז מיושב לי קושי' הס' אמרי בינה בקידושין (דף מ"א) השתא בשליחו בו מבעי' שהקשה לשיטת הפוסקים החולקים על הקדוש מרדוש וסוברים דגם בקידושין שליח עושה שליח. א"כ דילמא קמ"ל מתני' דשלוחו דומיא דידי' מה הוא משווי שליח אף שליחו משווי שליח. וכה"ג משני בכמה דוכתי עיי"ש. ולהנ"ל ניחא דכיון דנקטו בלשונם ובשלוחו משמע דאין שליח עושה שליח והבן

והנה יש לומר דהא דמקשה הש"ס בקידושין מנלן היינו מנלן למילף כל ענין שליחות בקידושין היינו דגם ששליח משווי שליח. וע"ז שפיר תי' הש"ס אי מגירושין שאני גירושין שכן ישנה בע"כ וא"כ איכא סברת הקדוש מרדוש דשליח שפיר משווי שליח. אבל בקידושין מנלן דשליח משווי