תירוש ויצהר (שו"ת) רצו

ישמעאל ואיתא בספרי (פ' קרח) דר' ישמעאל סובר דתרומה אינה במחשבה ור"א בן גמלא סובר דתרומה הוא במחשבה. וא"כ ר' ישמעאל לשיטתו יכול באמת ללמוד שליחות מתרומה גופה כאשר באמת כן מקשה הגמ' שם בקידושין דכל תי' הש"ס שאני תרומה דישנה במחשבה ליתא לר' ישמעאל וא"כ שפיר נשאר הא דושלחה לר' ישמעאל למשלחת וחוזרת ומיושב קושי' התוס'. ובזה מתרץ קושי' הרשב"א והר"ן כאן על הש"ס ב"מ (דע"א) דקאמר שם שליחות דכל התורה מתרומה גמרינן וכאן מסיק הש"ס דגמרינן תרומה מגירושין וקדשים ולהנ"ל ניחא דשם קאי לרבנן דר"א בן גמלא דבאמת עיקר שליחות גמרינן מתרומה ע"כ תורף דבריו. והנה לפי"ז יכולין אנו לתרץ גם קושית הס' אמרי בינה שם על לימוד שליחות מגירושין מושלחה הא כ' בתוס' ב"מ (יו"ד ע"ב) דושלחה חזר וכלל לענין הלימוד דחצר בגט עיי"ש ולהנ"ל ניחא דיש לומר דשיטת הגמ' שם הוא ג"כ דגמרינן כל ענין שליחות מתרומה כשיטת הש"ס ב"מ (ע"א) כנ"ל. ועי' בתורת חיים ב"מ (ע"א ע"ב) בפי' הגמ' מתרומה גמרינן ע"ש

והנה הרמב"ם (פ"ג מה' תרומות ה"י) פסק כרבנן דר"א בן גמלא בספרי קרח (פ' נ"ט) ועיין בתוס' גיטין (ד"ל) ביצה (י"ג) מנחות (נ"ד) בכורות (נ"ח). א"כ כיון דתרומה אינה במחשבה שפיר יכולין ללמוד כל ענין שליחות מתרומה כנ"ל. כהגמ' ב"מ (דע"א ודף יו"ד ע"ב). וא"כ לא קשה על הרמב"ם דאף דסובר דתרומת נכרי אינה מדומעת וסובר דשותפים וכו' שתרמו תרומתן תרומה עכ"ז צריך לקרא דגם אתם לכל ענין שליחות והא דושלחה להיות כלל ופרט וכלל כדברי התוס' ב"מ (דף יו"ד ע"ב). והא ליכא למימר דצריך ושלחה להא דמשלחת וחוזרת כר' ישמעאל (יבמות דקי"ג) דהא משמע מהרמב"ם (פ"י הכ"ג מה' גירושין) דל"ל דר' ישמעאל רק כשיטת הירושלמי הובא גם בתוס' יבמות (דקי"ג) משמי' דר' ינאי משום גרורי ועיי"ש במגדול עח בישוב קושית הראב"ד ואין כאן מקום להאריך בזה

וממילא יש ליישב דברי הרמב"ם בפי' המשניות בהקדם דברי הפ"י קידושין (מ"ב) ד"ה גמרא והדתניא שליח שלא עשה וכו' דכ' דהא דאשלד"ע לאו מסברא אמרינן הכי ומטעמא דסבור שלא ישמע וכו' והטעם נראה דכיון דלא ילפינן שליחות בכל התורה אלא מגירושין וקדשים ל"ל לרבויי אלא דומיא דהנך דלית בהו עבירה משא"כ היכא דאיכא צד עבירה לא הוי דומיא דהנך וכו' עיי"ש. וא"כ לכאור' קשה על תי' הש"ס דילפינן חטא חטא מתרומה דישלד"ע הא אדרבא דווקא בתרומה יש שליחות משום דלא הוי לדבר עבירה לא כן במעילה דלא הוי דומי' דהנך מנלן לומר דישלד"ע. אכן י"ל עפ"י דברי המקנה שם (מ"א ע"ב) ד"ה בגמרא אתם וכו' דקשה אכתי שליח עושה שליח מנלן בקדשים וכו' ותי' כיון דגבי קדשים אמר רחמנא ושוחטו דשליחו של אדם כמותו משמע דלגמרי הוי כמותו ולשון התורה הוא דהוי כשוחט בעצמו וממילא שליח עושה שליח כיון דהשליח הוי כהמשלח בעצמו עיי"ש. וא"כ י"ל דדוקא לשיטת הגמרא בקידושין דבתרומה לא כתי' מפורש דמועיל שליחות רק מקדשים וגירושין א"כ כח השליחות בתרומה הוי כמותו ממש. לכך שפיר קאמר הגמר' דילפינן חטא חטא מתרומה דיש שליח לד"ע. ואין להקשות דלא הוי דומי' דידי' כיון דכח השליח הוא כמשלח וכמו המשלח דיכול לעשות עבירה כן יש לד"ע שליחות במעילה. אבל לשיטת הרמב"ם דיליף ענין השליחות מתרומה דגם אתם א"כ דוקא בתרומה מועיל שליח דלא הוי בזה צד עבירה ואיך נאמר חטא חטא מתרומה לענין עבירה דהא בתרומה לא אמרינן דהשליח הוי כמשלח ממש. לכך מביא הרמב"ם בפי' המשניות דבמעילה יש לד"ע שליח מהא דואשמה הנפש ההוא והבן. ומצאתי בס' עטרת חכמים כתובות (דל"ד) דבתרומה לא הוי כמשלח ממש עיי"ש

לתרץ קושי' התוס' דצריך ושלחה להא דיבמות (קי"ג) וקושי' האמרי בינה דצריך ושלחה לכלל ופרט וכלל. יש לתרץ בהקדם דברי קול סופר קידושין (אות תרס"ז) בישוב דברי הרי"ף דבאמת נוכל למילף מקדשים לבד משום דרוב מעשיהם הוא ע"י שליח דרחמנא. וסוגי' הש"ס כאן קאי קודם דידעינן אי שליחא דרחמנא אי דידן והבן

ג) בגמ' כתובות (די"א) אר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. בשיטמ"ק הקשה דלמה לא אמרינן מלין אותו עדב"ד דמילה קודם לטבילה. ועיין בפ"י ובהפלאה לזקיני ז"ל, ולעד"נ בהקדם דברי החתנ"ס בסוגיא דזכי' דמתרץ דעת הרי"ף שמביא דינו של ר"ה דמטבילין אותו ע"ד ב"ד בפ' החולץ ואינו מביא מרב יוסף דהגדילו יכולין למחות. ועיין הר"ן כאן. ותי' עפ"י דברי הטו"ז שכ' ביו"ד (סי' ש"ה) דיין ב"ד פודין יתמא בוכרא משום דהוי קצת חוב שהי' רוצה לעשות בעצמו המצוה כשיגדיל. ובנה"כ שם האריך לחלוק עליו דהא בגירות איכא למימר ג"כ דאיכא קצת חובה דילמא ירצה לעשות בעצמו המצוה. והנה החתם סופר תי' בהא דגירות כיון שיכול למחות כשיגדיל ואינו מוחה הוי מצוה דילי' וכ"כ בחי' הרי"ם כתובות (די"א). ולפי"ז יש לתרץ הרי"ף דכיון שמביא דברי ר"ה דמטבילין אותו ע"ד ב"ד ממילא משמע דנכלל בזה דינו של ר' יוסף דיכולין למחות דאל"כ הוי קצת חוב עיי"ש בחתנ"ס (דף ע'). ולפי"ז מיושב הא דלא אמר מלין אותו דכיון דזאת יפסיד המצוה ולא יוכל לקיים עוד בעצמו דהא בזה אינו יכול למחות אח"כ שוב הוי קצת חובה. ובאמת אין עושין שליחותו בקטנותו דדילמא רוצה לקיים בעצמו המצוה. וא"כ ע"כ צ"ל כדברי זקיני ההפלאה דענין המילה הוא גם בתורת עכו"ם בהיותו עכו"ם וענין מה שעושין הב"ד מצד זכותו הוא רק הגמר היינו הטבילה. דזאת הוי זכות גמור כסברת הח"ס הנ"ל. ועיין תי' הריב"א עה"ת. ובשו"ת משפטי שמואל (סי' י"ג) הובא במדבר קדימות (מ"א מ"ז) בהא דלא קיים אאע"ה מצות מילה קודם הציווי. משום דרצה להיות מצווה ועושה דאם ימול א"ע מקודם שוב לא יקיים אח"כ באופן ע"י ציווי עיי"ש

ד) עוד יש ליישב עפ"י דברי התוס' שם ד"ה מטבילין דהא דיש זכי' לקטן אף דהוא עכו"ם ואינו בא לכלל שליחות. ותי' הר"י כיון דבהך זכייה נעשה ישראל הוי לי' כישראל גמור לענין זכייה עיי"ש. ובש"מ ביאר יותר דבריהם דהוי כמו גיטו וידו באין כאחד. וא"כ י"ל דזה דוקא במטבילין דאז נגמר הגירות ונעשה עי"ז ישראל. אבל בעת המילה דבלא טבילה אכתי לאו כלום הוא א"כ יש לומר דאין לו זכייה בזה כיון דאכתי לא בא לכלל שליחות. וא"כ צ"ל ג"כ כנ"ל כדברי ההפלאה דהמילה לא הי' בתורת גירות רק שנימול בעודו בגיותו עיי"ש. ועיין בחי' הרי"ם כתובות שם (בדף י"ז). וי"ל כסברת המהרש"א שבת (דל"א) בהא דבא להתגייר ע"מ שיהי' כ"ג והקשה דאין מקבלין גרים משום שלחן מלכים. ותי' דלמדו מקודם שאין הכהונה רק לבני אהרן והקשה א"כ אסור ללמוד לעכו"ם תורה ותי' כיון שבא להתגייר מותר ללמדו תורה. ועיין בשו"ת רע"א (ח"א סי' מ"א) שהקשה על המהרש"א שהי' ח"ו בהעלם עין מתוס' יבמות (דכ"ד) שתי' דידע שיהי' אח"כ לש"ש ולשיטתם באמת אין ללמוד לעכו"ם אף בבא להתגייר. והנה משמע דתוס' לשיטתם שתי' בהא דקידושין ע"מ שאתגייר כיון דגוף בעולם ולא כתי' הרשב"ם (ב"ב צ"ג) כיון שבא להתגייר הוי דבר שבא לעולם. דזה משמע כהמהרש"א. ושיטת המהרש"א י"ל דמיירי שמקודם מל אותו. דאז אכתי לא נגמר הגירות. ואז עכ"פ מותר ללמדו תורה והוי בכלל בא להתגייר ובכלל גירות עבור שלחן מלכים לא הוי כיון דעוד לא נגמר הגירות ובעת שרצה לטובלו כבר ידע שלא יהי' כ"ג והבן. וממילא לא יהי' סתירה מתוס' דכתובות כאן שכ' דהוי אתי לכלל שליחות בבא להתגייר וביבמות (דכ"ד) וכן גבי דבר שלא בא לעולם