תירוש ויצהר (שו"ת) רצה

העבר בעת קישורי התנאים שלי למדט בכפר סאקאלאווקי גליל עירו והי' לו מ"מ בד"ת עמי ולפני נסיעתי חזרה לפה לישיבת אדמו"ר הגה"ק שי' מצאתי חן וחסד לפניו והרשה לי לבוא בכל עת בכתובים בחי' תורה מאשר יחונני הש"י בלימודי עם תלמידי בביהמ"ד לכן באתי כהיום לפני כ"ת במכתבי עם ח"ת בסוגיא דשליחות ובטובו יכתוב לי חו"ד. ואם אולי טעיתי הלא הנני בימי הילדות וימים ידברו ואקוה להש"י כי יאיר עיני בתוה"ק לבוא לתכלית הנרצה ברצות הש"י דרכי בקודש בזכות אבותי גאוני וקדושי משוש דור ודור זצ"ל. זה החלי

א)בסוגיא דשליחות בתוס' קידושין (דמ"ב ע"א) ד"ה ודילמא דהא תנן בפרק האשה (דפ"ח) הרי שאמר לו רבו צא ושחוט עלי הפסח וכו' משמע שאין לו שותפות בגדי וכו' עיי"ש. והנה המהרש"א שם הקשה דלמה לא מביא הש"ס גבי ריב"ק ג"כ מהא דאמר לו רבו דהוא בפסחים קודם הא דתנן חבורה שאבד פסחה וגם ליכא לתרץ באית לי' שותפות עיי"ש. ולעד"נ בהקדם דברי הרמב"ם דפסק (פ"ה מה' קרבן פסח ה' ו' ז') דשה לב"א דאורייתא וכן נראה ממכילתא שהביא הכס"מ שם ומדברי הר"י קרקוס וכ"כ בס' קהלת יעקב אלגזי (אות שי"ן) דלא כשו"ת ח"ס (ליקוטים סי' י"ג) בדעת הרמב"ם ועיין בס' ייטב פנים לשה"ג (מאמר דורש טוב אות כ"ה). ולכאור' קשה הא קי"ל דשה לב"א לאו דאורייתא. כמבואר בש"ס פסחים (דפ"ט) ונדרים (ל"ו ע"א). ולכאורה יש ליישב בהקדם דברי דו"ז בעטרת חכמים בסוגיא דשליחות שכ' דלר' יונתן באמת שה לב"א דאורייתא עיי"ש

אכן נ"ל ליישב בהקדם דברי הפ"י קידושין (דמ"א ע"ב) שהקשה על הש"ס ורש"י דגמרינן שחיטה בקדשים מצד שליחות ובירושלמי קידושין (פ"ב) איתא להדיא דלשחיטה לא בעינן שליחות ואדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו. ויותר יש ראי' דגם ש"ס דילן סובר כן מהא דגרסינן בגמ' נדרים (דף ל"ו ע"א) שה לבית אבות לאו דאורייתא. וא"כ תיקשי למאי דס"ד דשה לבית אבות דאורייתא וכו'. היאך ישחוט בשביל בניו הקטנים הא לאו בני שליחות נינהו. מכל זה נראה דמצד עיקר השחיטה לא בעינן שליחות בקרבן דשחיטה לאו עבודה היא וכיון שהוא מופרש ועומד ודאי ניחא לי' וכשיטת הירושלמי הנ"ל אלא כל השקלא וטריא דשמעתין היינו לענין פסח דקי"ל נמנין ומושכין ידיהם עד שישחוט א"כ לאו מופרש ועומד הוא לגבי' דילמא יזדמן לו פסת אחר. והיינו דקשיא לן דוקא ממתניתין דחבורה שאבד פסחה דקתני אם שלו נשחט ראשון וכו'. משמע אף דהם לקחו כבר פסח אחר אפי"ה אוכלין משלו ואמאי הא מכיון שלקחו פסח אחר וגלי דעתייהו דניחא להו טפי הו"ל חזרה לגבי דהיאך אע"כ דשליחו של א"כ. ומטעם שליחות אתינן עלי' וכו' עכת"ד. וא"כ לפי"ז מיושב לי שפיר קושי' המהרש"א דלא מייתי בריב"ק מהא דאמר לו רבו דהא שם אין שום חזרה מדבריו הראשונים. וא"כ איכא למימר דלא הוי מכח שליחות רק דבשחיטה לא צריך דעת בעלים דניחא לי' לכך מייתי הש"ס מהא דחבורה שאבד פסחה דשם הוי חזרה מצד המשלחים עכ"ז אם שלו נשחט ראשון זה בוודאי דווקא מצד שליחות כדברי הפ"י והבן. שוב ראיתי בפ"י בתוס' ד"ה ודילמא שכ' כדברי ליישב קושית המהרש"א ורמז לדבריו שלמעלה וששתי כי כוונתי ת"ל לדעת הגדול

אכן לפי"ז אכתי קשה על תוס' גבי ר' יונתן דמביאין ראי' דגם בלא שותפות מהא דאמר לו רבו הא שם י"ל דלא הוי מצד שליחות רק משום דשוחטין בלא דעתו של חבירו כנ"ל

אבל יש לומר דכל כלל הפ"י הוא רק באם נאמר שה לב"א דאורייתא. וא"כ היאך שוחטין לקטנים הא אין שליחות לקטן. וע"כ משום דבשחיטה אין צריך שליחות וממילא צריך לחלק דרק בפסח צריך שליחות משום דמושכין ידיהם. ובאופן שיש חזרה דאז צריך שליחות. אבל אם נאמר שה לב"א לאו דאורייתא א"כ י"ל דגם בשחיטה צריך שליחות דאין ראי' מקטנים והבן. והנה בתוס' (דמ"ב ע"א) ד"ה איש זוכה מקשים ל"ל קרא הא אין יד וי"ל דלגבי פסח איצטרך דס"ד הואיל דשייך באכילת פסחים וכו' אפילו קטן אימא אף לאחרים זוכה קמ"ל ע"כ. והנה בפ"י שם ה על התוס' שתי' משום דשייך באכילת פסחים הא קי"ל שה לב"א לאו דאורייתא ונדחק שם לתרץ דאפ"ה מיקרי איתא בדנפשי' כיון דשייך באכילת פסחים רשות עי"ש

והנה בתוס' פסחים (דצ"א ע"ב) ד"ה אי כ' דבש"ס פסחים שם ילפינן הא דר' יצחק מויקחו להם איש שה וכו' ובש"ס קידושין (דמ"ב) גמרינן מאיש לפי אכלו. משום דבפסחים קאי הש"ס לריב"ק דיליף שליחות מגירושין וקדשים א"כ מוטב לו ללמוד הא דר' יצחק מויקחו להם איש וכו' אבל ר' יונתן דצריך ללמוד שליחות מויקחו להם איש לכן מוכרת ללמוד הא דר' יצחק מאיש לפי אכלו עיי"ש. וא"כ יש לומר לפי"ז דדוקא לר' יונתן דיליף הא דר' יצחק מאיש לפי אכלו שפיר תי' כיון דקטן הוא באכילת פסחים א"כ הוא באכילת הפסח כמו גדול דילפינן מקרא דאכילה איש לפי אכלו. אבל לריב"ק דיליף מויקחו להם איש וכו' א"כ באמת ריב"ק פוסק דשה לבית אבות דאורייתא לכך צריך קרא איש זוכה ולא קטן כיון דבאמת הוא אוכל בפסחים מדאורייתא. אבל לר' יונתן שפיר תי' התוס' דרק משום אכילת רשות צריך קרא כמו שדוחק הפ"י בכדי שיהי' כפי הקי"ל דשה לב"א לאו דאורייתא. עכ"פ מיושב הרמב"ם דסובר שה לב"א דאורייתא מהא דריב"ק ומקושי' התוס' דצריך קרא לר' יצחק כי הרמב"ם לא רצה לתרץ כפי הדוחק בפ"י והבן

וממילא מיושב קושי' המהרש"א כנ"ל דלר' יונתן דסובר שה לב"א לאו דאורייתא א"כ י"ל דגם בשחיטה צריך שליחות ושפיר מביא התוס' מהא דאמר לו רבו. אבל ריב"ק דסובר שה לב"א דאורייתא א"כ בשחיטה לא צריך שליחות רק בפסח באם יש חזרה מצד הבעלים לכך מביא מחבורה דאבד פסחה דיש חזרה ולא מהא דאמר לו רבו דשם י"ל דאינו מצד שליחות והבן. ועיין בהרמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"ג) שכ' התורם שלא מדעת אם כשנודע להבעלים ניחא לי' בהפרשתו תרומתו תרומה ועיי"ש בכ"מ שהקשה מפ' אלו מציאות דאוקמוהו בדשוי' שליח בהדי' עיי"ש ובשו"ת דברי יעקב סי' ע"ת. ולפי ענין זה ניחא שפיר פסק הרמב"ם ז"ל

ב) הרמב"ם בפי' המשניות (פ"ו דמעילה) כ' וז"ל אעפ"י שעיקר בידינו אשלד"ע אבל במעילה אם שגג בעה"ב וצוה לשליח להטפל בנכסי הקדש וכו' הרי בעה"ב מעל והואיל והוא צוהו. סמך זה למה שנא' ואשמה הנפש ההיא רומז אל מי ששגג תחלה וכו'. ותמה שם זקיני התוי"ט הא בש"ס קידושין (מ"ב ע"ב) ילפינן דבמעילה יש שלד"ע משום ג"ש דחטא חטא מתרומה עיי"ש. ולעד"נ ליישב בהקדם עוד דברי הרמב"ם התמוהין מה שהקשה בעצמות יוסף להרמב"ם דפסק בתרומת נכרי אינה מדומעת וא"כ ליכא למימר כתי' קמא דקידושין (דמ"א ע"ב) דאיצטרך לענין אין שליחות לעכו"ם. וגם פסק הרמב"ם דשותף ואפוטרופס שתרמו תרומתן תרומה וא"כ ליכא תי' השני בש"ס שם דאיצטרך גם אתם לתרומה גופה משום אתם ולא שותפים וא"כ קרא תרומה למה לי עיין באחרונים ובשו"ת הרי בשמים (סי' ק"ח) ובס' אמרי בינה קידושין שם

ולתרץ כל זאת בהקדם דברי זקיני במקנה קידושין (דמ"א ע"א) לתרץ קושית התוס' ד"ה ושלא ושלחה וא"ת הא איצטרך דקטנה ושוטה אינם בני גירושין עיי"ש. ותי' דש"ס יבמות (דקי"ג) דיליף מושלחה הו ר'