תירוש ויצהר (שו"ת) כח

א"כ ע"כ דסובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים דהא כיון דמותר לבטל ביו"ט א"כ לא חשיב השלכה לים או לכלבים אב מלאכה כנ"ל אלא ודאי דסובר אין ב"ח אלא שריפה והבן

עוד נ"ל ליישב קושית הצל"ח הנ"ל בלשון רש"י הנ"ל שכתב מדלא נפקא ליה וכו' אלא משום וכו' וכן ליישב קושית הפ"י בסיום דברי רש"י מש"ס פסחים (דף מ"ו) ודכיון דהתורה אמרה תשביתו ממילא במה שמשביתו אחשביה מלאכה. וי"ל בהקדם מה שכתבתי בילדותי בתשובה להגאון אבד"ק וולאדווי ז"ל [הובא לעיל באריכות] ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב הקונה חמץ בפסח לוקה ולא הוי נל"ע ותירצתי דבחמץ הלאו כולל יותר דב"י וב"י הוי גם בנשים ועשה דתשביתו הוי מ"ע שהז"ג ואינו בנשים והרמב"ם לשיטתו בפ"א דתמורה דבלאו הכולל יותר לא הוי נל"ע וסוגיא דפסחים (דף צ"ה) קאי לר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה והוי העשה בפועל מעשה והוי נל"ע אף בכולל יותר עיין לעיל. והנה הגאון ר' אברהם ברודא בס' אשל אברהם הקשה מנ"ל לרבא דר"ע ס"ל אב"ח א"ש דילמא ס"ל מדכתיב סתם תשביתו פי' גם שריפה ומוכח נמי דהיינו עיו"ט דאי ביו"ט איך קאמר קרא לבער חמץ גם בשריפה הא הבערה ביו"ט מי שרי ולעולם אימא לך דתשביתו בין שריפה בין שארי ביעורים ועיין באו"ח שהאריך בזה וכן הקשה בצל"ח בשם מורו על פי' המג"ש כנ"ל

אכן י"ל עפ"י מש"כ המפרשים בהא דדייק ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה דהא אע"פ שלא יהיה א"מ אלא ל"ת גרידא מ"מ אסור ביו"ט ותי' דבאמת קשה נימא עדל"ת ואתי עשה דשריפת חמץ ודוחה ל"ת דמלאכה אלא י"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולפמש"כ הריטב"א יבמות בסוגי' דעלי' דעשה דשבתון אינו אלא באב מלאכה אבל כל שאינו אב מלאכה כגון לאו דמחמר אינו אלא ל"ת גרידא

ולפ"ז הוצרך ר"ע לומר דוקא משום דמצינו להבערה שהיא אב מלאכה דאז שייך עשה דשבתון גם כן והו"ל עשה ול"ת ולא אתי עשה דתשביתו ודחי ל"ת משא"כ כשאינו אב מלאכה שפיר י"ל דעשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט ועיין בזה בשו"ת ארץ צבי חאו"ח סי' כ"ז באורך. והנה אמרתי בגמרא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וברש"י ותוס' מפרשים הא דלמד מדר"ע דהבערה לחלק יצאת עיי"ש

ולעד"נ ע"ד החידוד דהנה המפרשים הקשו לרבא לשיטתו דלית ליה סברת רב אשי בשבת (דף כ"ד ע"ב) דיו"ט הוי עשה ול"ת רק ל"ת גרידא א"כ קשה איך יליף ר"ע דאך ביום הראשון קאי על י"ד דלמא קאי על ט"ו ואי משום דהבערה הוי מלאכה הא עשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט וכאן אין לתרץ מה דאמר רבא בשבת שם מקרא דהוא לבדו ולא מילה שלא בזמנו דהא השבתת חמץ הוא קבוע זמנה וכל רגע ורגע עובר על עשה דתשביתו ותי' דר"ע סובר מכיון דהבערה חמורה גבי שבת דהוי ל"ת שיש בו כרת ע"כ אף דיו"ט אינו כ"א ל"ת גרידא מ"מ כל"ת שיש בו כרת חשיבא ולא דחי אותה עשה דיו"ט כשבת נחשב ורבא לשיטתו בריש יבמות דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת עיי"ש במהרש"ל ולהר"ש מקינין בשיטת רבא בל"ת שיש בו כרת ועיין בזה בס' בית יהודה עה"ת פ' תצוה ובאו"ח פ' תצוה [ובמק"א כתבתי דרבא לשיטתו דסובר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ביבמות (דף קי"ט) ועיין בחידושי למס' מגילה] וא"כ שפיר דייק רבא לשיטתו מר"ע דסובר הבערה לחלק יצאת א"כ הוי בשבת ל"ת שיש בו כרת אבל אי נימא דסובר הבערה ללאו יצאת שוב קשה נימא עשה דוחה ל"ת כנ"ל

אכן לפי מה שכתבו בתוס' שבת (דף כ"ד ע"ב) ד"ה ולא מילה להקשות מרבא דמשמע דל"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת ובש"ס ביצה (דף ח' ע"ב) משמע דרבא סובר דיו"ט הוי עשה ול"ת עיי"ש אכן יש ליישב דרבא סובר הבערה ללאו יצאת או דמתרץ בשבת שם גבי שריפת קדשים אליבא דכ"ע אף למאן דסובר הבערה ללאו יצאת וכבר מבואר בהריטב"א יבמות (דף ו') דעשה דשבתון לא קאי על הבערה למאן דאמר הבערה ללאו יצאת וכ"מ בפסוק פ' ויקהל דמקודם קאמר הקרא העשה דשבתון ואח"כ סיים לא תבערו אש וכו' דקאי ללאו גרידא ולא לעשה וכן חידש מדנפשי' בשו"ת עמודי אש סי' כ"ו הובא בס' אלומת עלומים (דף י"ב ע"א) לידי"נ הגאון אבד"ק קאזניצא שי' [ומביא שם דדעת תוס' יבמות (דף ו') בד"ה לאו ר"י עיי"ש] וא"כ מיושב קושית התוס' דבביצה קאי רבא לענין חרישה ושפיר איכא עשה ול"ת אבל גבי שריפת קדשים לגבי הבערה איכא רק ל"ת גרידא וא"כ שפיר קאמר דש"מ מר"ע דהבערה לחלק יצאת ואז איכא עשה ול"ת ושפיר יליף דקאי לעיו"ט דאי ביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואין לומר דעשה דוחה ל"ת כנ"ל דהוי ל"ת ועשה אבל אי נימא דהבערה ללאו יצאת א"כ אכתי קשה דילמא משום דעשה דוחה ל"ת דהא הוי ל"ת גרידא אי נימא דהבערה ללאו יצאת כנ"ל. שוב ראיתי שיש לכוין שני הפירושים שלי בדברי מאור עינינו רבינו חננאל לפסחים (דף ה' ע"ב) בש"ס ד' ווילנא שכתב וז"ל קדשו אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וכו' ושמעינן מינה הבערה לחלק יצאת דאי ס"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ וידחה לאו דהבערה וכו' עיי"ש. הרי דמפרש דאי נימא ללאו יצאת אז עשה דוחה ל"ת והוא כנ"ל או דמשום דל"ת שיש בו כרת או דהוי ל"ת ועשה והבן

הן אמת דלכאורה יש ליישב הא דאין עדל"ת משום דהוי עשה ע"י פשיעה כסברת התוס' עירובין (דף ק') וגם כאן כיון דהיה יכול לבער בעיו"ט. והא גבי דמים שנתערבו ע"כ מיירי בין באונס בין ברצון ועכ"ז מקרי עשה דפשיעה אכן עיין בס' תבואות השדה (דף צ"ב ע"א) דרבא סובר אף עשה דפשיעה דול"ת עיי"ש מילתא בטעמא וכאן הוא מימרא דרבא

עוד אפשר ליישב בזה בענין עשה דלפני הדיבור אכ עיין בשו"ת תורת חסד סי' מ"ב ג' בזה ועיין לזקיני הגה"ק בס' חמדה גנוזה ר"ה (די"ג). אכן ראיתי באחרונים שתי' הא דיליף ר"ע דקאי על עיו"ט דאי ביו"ט מי שרי ולא אמרינן עדל"ת משום דעשה דתשביתו אינו נוהג בנשים דהוי מ"ע שהז"ג כמש"כ בזה בשו"ת שאגת ארי' סי' פ"ב ועשה דאינו שוה בכל אינו דוחה ל"ת ועיין בזה בשו"ת דבר משה מה"ת סי' ט"ז א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למ"ל לר"ע לדייק מדמצינו להבערה שהוא א"מ הא אפי' אינו אלא ל"ת בלבד נמי אינו דוחה עשה דתשביתו כיון דהוי עשה שאינו שוה בכל כנ"ל

אמנם י"ל לפימש"כ בשעה"מ פי"ט מה' פסולי המוקדשין דנשים חייבות במ"ע דשריפת נותר שהרי נותר הו"ל להנל"ע כדאיתא פ' או"ב והכונה של נל"ע הוא כך דאמרה תורה שלא תעשה כך ואם עשית כך עשה זאת והפטר וא"כ כיון דנשים הוזהרו על לאו דלא תותירו קאי גם כן עליהם העשה דלהוי תיקון הלאו יע"ש. ומעתה תליא הדבר בפלוגתא אי ב"י וב"י חשיב נל"ע ג"כ נשים חייבות במ"ע דתשביתו ואי ב"י וב"י לא חשיב נל"ע נשים פטורות ועיי"ש בשו"ת א"צ

ומעתה לפי מה שבארנו דלר"י דס"ל אב"ח אלא שריפה חשיב ב"י נל"ע נשים ג"כ חייבות ומש"ה ר"ע דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר הוצרך לדייק מדמצינו להבערה שהוא א"מ. דאל"כ הוי אמרינן עשה דוחה ל"ת. דהא אי לאו דהוי א"מ לא הוי ל"ת ועשה רק ל"ת