תירוש ויצהר (שו"ת) רפט

ידענא מאי היא ראייתם מהתם דאיירי בהלואה ולכ"ע בעינן כפירה והודאה עיי"ש. ולעד"נ לתרץ דהנה רש"י כ' בשמעתין בד"ה טעמא שכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך. ומדקדק הפ"י הא אכתי לא אסיק אדעתי' הך סברא דשטר הו"ל כש"ק. וראיתי בס' שער יהודה בסוגיא דהילך שתירץ לפ"מ שפי' רש"י כאן בד"ה והילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן ומביא הב"י (בסי' פ"ז ס"ג) בשם הר"ן דרש"י ס"ל דהילך לא שייך אלא בפקדון לפי שהפקדון בכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא אבל לא בהלואה דמלוה אעפ"י שהי' בעיני' ברשות לוה קאי יע"ש. ולפי"ז נראה דהי' קשה לרש"י הרי כאן בברייתא דסלעים דינרין מיירי במלוה ולוה וא"כ מה מקשה ש"מ הילך פטור הא אפילו למ"ד הילך פטור היינו בפקדון. לכן כ' רש"י שהרי הקרקעות משועבדים ע"כ. כלומר כיון דהקרקעות משועבדים ואינו יכול למוכרם דיכול המלוה לטרפם מלוקח שיעבודו א"כ הוי כמו פקדון אכן זה שמתרץ אח"כ משום דהו"ל שש"ק וכו' ואין נשבעין על כש"ק באמת אכתי לא אסיק אדעתי' אלא אח"כ משני הגמרא דסברת ר"א הוא משום דהו"ל ש"ק וכשם שאין נשבעין על כש"ק כך הודאתן אין מביאה לידי שבועה דהוא חידוש לר"ע. עיין בתוס' ד"ה אין נשבעין דלר"ע דדריש ריבויי ומעוטי אין ממעט קרקעות כ"א שטרות ע"ש. ע"כ צ"ל שיש לו שום מיעוט ולהמקשן ס"ל באמת שטר הוי ש"ק. אכן זה שר"ע ס"ל שאין נשבעין על קרקעות וכש"כ על שיעבוד קרקעות לא ס"ל כנ"ל עכת"ד הנחמדים. ולפי"ז שפיר הקשו בתוס' על שיטת רש"י דסובר בפקדון כ"ה נמי חייב א"כ בהא דסלעים דינרין איך קאמר לרשב"א לפטור בשנים משום הילך הא גם כ"ה חייב ולא קשה קושית המהרש"א ז"ל דסלעים דינרין הוי מלוה דהא ע"כ הוי כמו פקדון כיון דכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך וכנ"ל כיון דאינו יכול למוכרם דיכול המלוה לטרפם מלוקח שיעבודו א"כ הוי כמו פקדון והבן

ו) והנה בגוף דברי רש"י ז"ל שכתב בד"ה טעמא שכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך ומדקדק הפני יהושע הא אכתי לא אסיק אדעתי' הך סברא דשטר הוי כשיעבוד קרקעות עיי"ש. נראה לענ"ד דהנה בחי' מהר"ם שיף בד"ה טעמא דאמר שלש הא שתים פטור וכו' ש"מ הילך פטור צ"ע לי למאי דקי"ל וכ"פ בב"י חו"מ (ריש סי' פ"ז) וברמ"א באהע"ז (סי' צ"ו סעיף ט"ו) תבעו ר' והודה לו ק' והוא בענין שלא היה יכול לכפור באותו מנה כגון שאותה מנה הוא מעשה ב"ד לא מיקרי הודאה במקצת ע"כ. א"כ מאי מקשה דילמא לעולם הילך חייב והכא לא משום הילך נגעו ביה והדין בא מהרא"ש פ"ב דכתובות עיי"ש. והנה בביאור שם כ' וז"ל כבר הקשה הנ"י במכילתין קושיא זאת על הרמב"ם שפסק ג"כ דבאינו יכול לכפור פטור משבועה ותירץ דמה דבאינו יכול לכפור פטור היינו משום דהוי הילך כשאינו יכול לכפור ע"ש. ובאמת שתמיה גדולה על הגאון המחבר דברא"ש כתוב להדיא הטעם ע"ז משום דבהאי מנה דמודה ביה הו"ל הילך כיון שאין לו טענה לפטור וכן העתיק לשונו בב"י שם וא"כ לק"מ אך דבריו יש להם מקום לפי מ"ש הבדק הבית שם דלרש"י דלא הוי הילך כ"א בישנו בידו בב"ד לא הוי זה הילך מ"מ יש לקיים דין זה מטעם אחר דמודה בדבר שאינו יכול לכפור לא מיקרי מודה ע"כ. וכן נראה מלשון הגאון המחבר שהביא הטעם כן. וכן מבורר להדיא בדברי הרמ"ך שהביא השימ"ק דלא מיקרי הודאה. ולדבריהם יקשה קושית הגאון עכ"ל. היוצא לנו מזה דקושית המהר"ם שיף הוא רק לשיטת רש"י ז"ל וכן ראיתי בס' חמדת שלמה בשמעתין שכ' ליישב קושית המהר"ם שיף וז"ל דע"כ מוכח לר"ח דס"ל הילך חייב דאף אינו יכול לכפור חייב דנהי די"ל דאינו יכול לכפור עדיף מהילך מ"מ מוכח דלר' חייא חף א"י לכפור חייב מדאמר ותנא תונא ולפמ"ש התוספות דיליף דמתניתין הוי כאלו הודה המחצית והודאה זו ודאי דהוי בגדר א"י לכפור דהא באמת הוא כופר ואנן אמרינן דהוי כאלו הודה וא"כ פשיטא דהודאה זו הוי א"י לכפור ואפ"ה ס"ל לר' חייא דתקנו בזה שבועה כעין דאורייתא ומש"ה מוכח דהילך חייב א"כ ממילא מוכח לר"ח דא"י לכפור ג"כ חייב. אך למ"ש רש"י בהא דיליף ר"ח דהילך דמתניתין משום העדאת עדים הוא הדרא הקושיא לדוכתיה דכיון דמשום העדאת עדים חייב ליכא לפוטרו משום א"י לכפור עיין ש"ך בחו"מ (סי' ע"ה) וכו' עיי"ש והנה יש לומר כעין תירוץ החמדת שלמה דהא רש"י כתב בד"ה והילך לא הוצאתים והן שלך בכ"מ שהם עכ"ל. והר"ן והנמוק"י כתבו דרש"י סובר רק בפקדון סובר רב ששת הילך פטור דכל היכא דאיכא ברשותא דמרא איתא אבל במלוה חייב לר"ש הילך וקשה לכאורה מאי מקשינן לקמן על רב ששת משטר דסלעים דינרין הא התם במלוה וגם לר"ש חייב. ועיין בהגהת אשר"י לפי' רש"י דדוקא במוסר למלוה המעות שלוה לו לר"ש הילך פטור: עיי"ש ג"כ קשה מאי מקשינן הלא שם אינו מחזיר המעות שלוה רק המלוה גובה מקרקע ועיין בפני יהושע שכ' דכוונת רש"י דוקא באינו מוסר למלוה המעות חייב לר' חייא אבל במוסר לו מיד גם לר"ח הילך פטור עיי"ש. וקשה לפי"ז איך מביא ראיה ממתניתין דהילך חייב הלא שם תפוס בטלית ובהילך כזה גם לר"ח פטור. ונראה דרש"י כ' כן לרבותא לר"ח אעפ"י שמעות שלוה עדיין בעין בכל זאת לר"ח חייב דאל"ה איך מביא ראי' ממתניתין הלא שם החפץ בעין. ועיין בזה בס' שבט שמעון בסוגיא דהילך (דס"א ע"א). לפי"ז מיושב קושית המהר"ם שיף דשפיר מקשה משתים דאף דאינו יכול לכפור מ"מ לא עדיף ממוסר לו מיד וע"כ ר' חייא סובר דהילך חייב אף במוסר לו מיד כנ"ל. ועכ"פ יש לומר דרש"י מתרץ בהא דכ' וכל משמעות השטר הילך היא שהרי הקרקעות משועבדים מל כך. והיינו לתרץ קושית מהר"ם שיף דדילמא משום דאינו יכול לכפור פטור לכך כתב כיון דהקרקעות משועבדים א"כ עדיף מהא דאינו יכול לכפור והוי הילך ממש כבעין כיון דאינו יכול למוכרם דיכול המלוה לטורפם מלוקח שיעבודו והוי כמו פקדון כנ"ל והבן

ז) בדף (ה' ע"א) בתוס' ד"ה א"נ דטענו כלים וקרקעות מהכא משמע דטענו חטים ושעורים והודה בא' מהן דחייב דדוקא כלים וקרקעות פטור וכו' עיי"ש. ומקשים המפורשים דאיך יתורץ קושית הגמרא למ"ד דטוענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור. אך נוכל לומר לאותו מ"ד תי' השני בגמ' דמיירי בחפר בה בורות שיחין ומערות אכן לפי' הרשב"א שפי' דהא דמשני הכא בבורות שיחין ומערות היינו ג"כ שתובע שניהם קרקע טוב ושל בורות והודה באחת מהן וקשה כנ"ל. ועיין בשיטה מקובצת. ולעד"נ ליישב דהנה בפני יהושע כתב אתוס' ד"ה למ"ד הילך פטור דלמאי שכתבו בתוס' לעיל בד"ה אין נשבעין על כש"ק דמ"ד דשיעבודא דאורייתא מודה במקצת אינו נשבע אלא א"כ מחל לו השיעבוד וכו' א"כ ל"ק קושית הגמ' דאמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא הא איצטריך קרא להודאת מלוה ע"פ ולא מחל השיעבוד בכה"ג לא שייך לפוטרו מטעם הילך אלא מגזה"כ דש"ק היא. וא"כ ע"כ קושית הגמ' למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא עיי"ש. וראיתי דבר נחמד בס' שער יהודה שמתרץ לפי"ז קושית המפורשים הנ"ל דלמ"ד דס"ל דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור הלא הוא ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן. ולר"י דס"ל שיעבודא דאורייתא בב"ב (דקע"ה) לא הי' קשה קושית הש"ס. אך קושית הש"ס הי' למ"ד דס"ל של"ד והוא שמואל בב"מ ולדידי' הי' קושית הש"ס ושמואל באמת ס"ל