תירוש ויצהר (שו"ת) רעט

העניים ואביונים האומללים. ועל אנשי השרון הי' מתפלל "ביחוד" יה"ר וכו' שלא יעשו בתיהם קבריהם. וחזינן מזה אהבת כה"ג לאחיו האומללים לדאוג עבורם שלא הי' להם גג על ראשם. שלא יעשו וכו'. וזה הוא "ההידור" היותר גדול. כמו במשרע"ה ויגדל משה ויצא אל אחיו. היינו שהרגיש והשתתף בצערם. וע"ז אמר הפיוט למה דקדום. "אמת" מה נהדר וכו' זה עצמו היה ההידור של הכ"ג. וכעין גמ' מכות (כ"ב) אתו רבנן ובצרו חדא. להקטין הצער של יהודי. (צו לינדערין דעם צער פין א יוד). וגעו כל העם בבכיה. ד' ירחם

ו) אגב אעיר את כ"ת בהא דאונקלוס הגר בר אחתי' דטיטוס שנתגייר אחר מיתת טיטוס דאסקי' בנגידא ושאל אותו מאן חשיב בהאי עלמא עיין גיטין (דנ"ו ע"ב) וזאת הי' אחר החרבן ואפשר דלזה כיוונו (בע"ז די"א) בסדר גירותו אף ששם קראהו אונקלוס בר קלונימוס. ובגיטין איתא אונקלוס בר קלוניקוס. וזהו אשר תרגם התורה מפי ר"א ור"י כדאיתא במגילה (ד"ג)

אך צ"ע לי בהא דאיתא (בע"ז שם) ובתוספתא (שבת פ"ח) כשמת ר"ג הזקן שרף עליו אונקלוס הגר ע' מנה צורי עיי"ש. ובאמת ר"ג הזקן הי' קודם החרבן ואונקלוס נתגייר. אחר החרבן אחר מיתת טיטוס. ואין לומר דהכוונה הוא ששרף על ר"ג דיבנה שהי' בזמן החרבן ונשיא אחר החרבן אחר ריב"ז עיין בסה"ד והי' יחד בדור ר"א ור"י עיין ב"מ (דנ"ט) ברכות (דכ"ז ע"ב) וא"כ שפיר הי' אז אונקלוס הגר שתרגם התורה מפי ר"א ור"י. זה א"א לומר דהא נאמר ששרף על ר"ג הזקן ואיתא בתוס' (נדה ד"ו) דר"ג סתם הוא ר"ג דיבנה. ור"ג הזקן הוא זקינו של ר"ג דיבנה ועיין בס' מע"ח אות ל"ז. אכן ראיתי בזוה"ק (אחרי דע"ג) שכ' שם ינוחין אבהן דעלמא אינון הלל ושמאי דהכי אמרו לאונקלוס ולא אודיעו לי' מלה דאורייתא עד דאתגזר עיי"ש. משמע מזה דהי' עוד אונקלוס אחר שנתגייר בימי הלל ושמאי. ואולי זהו הנזכר בב"ב (דצ"ט) וא"כ זהו ששרף על ר"ג הזקן

ועוד מצינו במדרש רבה (משפטים פ"ל) ובתנחומא שם. ובילקוט תהלים (תתפ"ח) סדר גירותו של עקילס הגר בן אחותו של אדרינוס. וזה נתגייר אחר מיתת אדרינוס שהחריב את ביתר יותר מנ"ב שנים אחר החרבן וגם הוא תרגם התורה כמבואר בירושלמי (מגילה פ"א) ומובא תרגומו בירושלמי קידושין (פ"א ה"א) ובמדרש ויצא (פ"ע) ובשאר מקומות. ועיין בס' מא"ע מביאו הצמח דוד שהאריך בראיות דאונקלוס ועקילס תרי הוי עיי"ש. ולפי"ז בתוס' עה"ת משפטים הנאמר שם מעשה באונקלוס הגר וצ"ל עקילס הגר לפענ"ד: ידידו עוז. סימן קכב

בשם ה' ובעזרתו ית"ש ג' תצוה תרס"ד פלונסק

הנה בירך לקחתי ולך אשיבנה, משמי מעונה שלום יענה, חכמתך בחוץ תרונה, כ' אהובי חביבי שיב בחור כהלכה, חריף ובקי אוצר בלום וכו' מ' יחיאל הלוי קסטנבערג שי', וכעת הרב הגאון אבר"ק ראדום

א) מכתבך היקר מצאני בשבוע העבר בין סבכי הטרדות אשר הקיפו אותי מסביב. ופניתי להשתעשע עמדך למאן הלהיב לבבך לד"ת. כי מכותלי מכתבך ניכר כי לאילנא רברבא תתעביד ולגדולות נוצרת בסייעתא דשמיא. אשר כתבת בסוגיא דתופס לב"ח וכו' ראה נא יקירי מה שאמרתי בעזהש"י (ברש"י ב"מ דף יו"ד ע"א) ד"ה לא קנה כו' שלא עשאו שליח וכו' והקשו בתוס' מכתובות (דפ"ד) גבי עובדא דיימר ב"ח. גם הק' בתומים סי' ק"ה דרש"י סותר א"ע למש"כ בב"ק (דע"א ע"א) ד"ה כיון. ולעד"נ דהנה כבר דקדק הש"ך (ק"ה) למה כ' רש"י דין דתופס לב"ח בעשאו שליח בב"מ דהוי עיקר הענין לענין מגביה מציאה ואליבא דר"נ ור"ח. ולא בגיטין או בכתובות דשם הוי עיקר הדין דתופס לב"ח. ולכן נ"ל דהתוס' כאן ד"ה אמר ר' יוחנן. הקשו מהא דא"ל לר"י תופס לב"ח וכו' ל"ק וכו'. ולעד"נ לתרץ דר' יוחנן סובר באמת דמציאה לא דמי לחוב דדוקא בחוב הוי חב לאחרים כיון דהוא חייב באמת לאחרים ג"כ ומשועבד לשלם גם לאחרים וכיון דתפס השליח עבור אחד בזה הוא חב לאחרים שמפסיד להם מה שמגיע גם להם. אבל במציאה אף דיכול להיות שאם הוא לא הי' מגביה את המציאה אז ימצא אחר את המציאה. מ"מ לא חשיב בזה חב לאחרים כיון דאין מגיע המציאה לאחרים. ועוד יוכל להיות ששום איש לא ימצא את המציאה. ובזה ר' יוחנן חולק על ר"נ ור"ח דהם סוברים דמציאה הוי חב לאחרים כמו תופס לב"ח. ור' יוחנן סובר דאין מציאה דומה לחוב. שוב האיר ה' עיני ומצאתי שכן תי' בשיטה מקובצת ב"מ בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל דכי מדמה מציאה לתופס לב"ח ה"מ לר"נ ור"ח וכו' ע"ש וכעין סברא זו חילק זקני בהפלאה (כתובות דפ"ד). ואני הבאתי סמוכין לחילוק זה מהא דב"מ (דף ב' ע"ב) דאי תנא מציאה הו"א מציאה הוא דרמי רבנן וכו' חבראי לאו מידי חסר בה ע"ש א"כ חזינן במציאה אף שכבר זכה בה אדם והגביה הטלית מ"מ מורי היתרא ואמר חבראי וכו' מכש"כ דלא הוי חב לאחרים במקום שאחרים לא מצאו עדיין והאחרים לאו מידי חסר! שוב ראיתי בשו"ת רע"א (סי' קל"ג) בשם שו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ל"ז) שכ' מסברא דנפשי' דלא אמרו התופס לב"ח וכו' אלא היכא דחב לאחרים אבל לא במונע ריוח ע"ש. ולפי"ז י"ל דרש"י כתב זאת בכונה כאן בב"מ בהא דר"נ ור"ח גבי מציאה דהוי רק מניעת ריוח. ובחב לאחרים כי ההוא שפיר יכול לתפוס בעשאו שליח דדי לנו לר"נ ור"ח דמדמין מציאה לחוב בלא עשאו שליח. אבל בהא דיימר ב"ח (ובב"ק דף ע') דחב לאחרים ממש במה שמגיע להם בזה גם בעשאו שלית אינו יכול לתפוס. וכעין זה ראיתי אח"כ במפרשי הים בים התלמוד ב"ק שם אות י"ד שתירצו עפ"י דרכם בהקדם תי' המהרש"א כתובות שם על שיטת רש"י מהא דיימר ב"ח דרש"י כ' רק במציאה דמועיל ע"י שליח כיון דאיכא מיגו דזכי לנפשי' ע"ש.אכן עוד יש לדבר ממה דמקשים על רש"י מגמ' דמציאת פועל הא שם הוי כעשאו שליח ועיין בנמוק"י ועיין קושי' הרא"ש ב"מ ממשנה דהיה רוכב דאמר תנה לי. גם הק' בתומים מרש"י ביצה (דף ל"ט ע"ב) דמוחק הגירסא קנה חבירו ועיין שמחת יו"ט שם לזקינך מהרא"ל מפלאצק זצ"ל. ובחידושי הארכתי ת"ל וישבתי שיטת רש"י בכמה אופנים

ואביא כאן בנוגע למה שכתבתי לעיל די"ל בדרך זה דהא כל ענין תופס לב"ח וכו' הוא משום דלאו כל כמיני' לחוב לזה עיין בהרא"ש גיטין ובב"מ. וכבר הק' הפנ"י כתובות דלמה לא יועיל בעשאו שליח הא שליחו ש"א כמותו ע"ש. אכן הענין דהנה בשו"ת ח"ס (חאו"ח סי' ר"א) עמד על החקירה אי סברא חיצונה הי' שיהי' שש"א כמותו ולא בא קרא אלא למעוטי דבר עבירה ושוב איצטרך קרא לרבות שליחות למצוה או נאמר להיפך דהסברא החיצונה הוא שלא יהי' שליחו ש"א כמותו ע"ש. עכ"פ י"ל דסברא החיצונה שלא יהי' שש"א כמותו ורק אחר דגלי לן קראי דמועיל כל ענין שליחות כמו בפסח ובקידושין הוא רק במקום שהוא נעשה שליח לא' לטובתו ואינו חב ועושה רע