תירוש ויצהר (שו"ת) רעז

כי יהודים המה מחמת הגזירה. ויהי כי שב רוחם. וידעו כי בכחם ללכת הלאה. ויברכו את בעלי הבתים אשר גמלו עמם חסד וילכו. טרם נפרדו התודע אל ראובן בעל הבית אשר גמל עמו. ויאמר לו הכרת פניך תענה בך כי הנך יהודי. דע אחי כי גם אני יהודי כמוך ומן היהודים האנוסים אנכי ואני וכל אנשי ביתי שומרים מצות ד' בסתר. ובמרתף מתחת לארץ אני שוחט ובודק ונזהר מבשר וחלב. ועתה אל תעצב בעבור עצרך בביתי כי בשר פיגול לא בא בפיך. אך שמעון ידע בלכתו כי בבית נכרי התעכב ואכל נבילות מפני פק"נ ויהי כבואם אל עירם וילך שמעון אל חכם עירו וישאלהו מה זאת עשה ד' לי לעצרני בבית נכרי ולאכול בשר טמא ולאחי כה הפליא חסדו. וישיבו דבר. בני הגד נא לי האמת ואל תכחד ממני. אם מעולם לא אכלת דבר איסור בלי אונס. ויאמר אמת נכון הדבר. פ"א הלכתי עם הנערים ביער וראיתי אוכלים לחם וגבינה ויין של נכרים. והתאויתי תאוה רבה וטעמתי מעט ממאכלם ואמרתי יסלח נא ד' לעבדך בדבר הזה. ויען החכם ויאמר. צדיק ד' בכל דרכיו. רעך הטוב ממך מעולם לא בא בפיו דבר איסור. וישמרהו ד' מתקלה גם בעת צרה ואונס. אבל אתה כבר עברת את פי ד' בלי אונס. לא יקרת בעיניו לעשות לך נס וכו' ע"ש. ועיין בס' שמן הטוב ח"ב (אות ל'). ועיין בשו"ת מים חיים (סי' ט"ז) בנוסח הוידוי ע"ח שחטאנו לפניך באונס וברצון. דלכאורה אונס לא בעי כפרה ולדברינו ניחא

ט)' עוד י"ל ביודעים ובלא יודעים בהקדם מה שתירצתי קושית הרמב"ם ז"ל במס' אבות (פ"ד מ"ה) אחד שוגג ואחד מזיד בח"ה והק' הא הצור תמים פעלו ואין עול ולמה ישוה עונש השוגג לעונש המזיד וע"ש מש"כ במדררש ובפי' פתחי י' לאבות דפח"ח

ולעד"נ דאיתא בס' בית הלוי (פ' שמות) דטענת אונס לא שייך רק היכא דאם לא הי' האונס לא הי' עושה אותו דבר והאונס הביאו לעשותו אז נחשב כאילו לא עשאו. אבל היכא דגם אם לא הי' האונס הי' עושהו הגם דעתה הוא אנוס בכה"ג לא מיקרי אנוס כלל. ועיין מש"כ בסברא בס' לב ארי' לחולין (דקל"ט ע"ב) ד"ה אסתר מה"ת וכו' ע"ש דפח"ח

וכמו דמבואר בהפלאה לזקיני הגה"ק ז"ל בהא דקי"ל דאם שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה דכופין אותו להוציא וכ' הפוסקים דבחו"ל אין כופין דדילמא עון ישיבתו בחו"ל גרם לו שלא ילדה אשתו וכ' ההפלאה אע"ג דאנן פסקינן כר"ח כהן בתוס' כתובות (דף ק"י) דבזה"ז אין חיוב לעלות לא"י משום כובד הישיבה שם וא"כ הא ל"ש לומר דעון חו"ל גרם לו מ"מ בחו"ל אין כופין דדילמא גם אם לא הי' האונס ג"כ לא הי' עולה ומשו"ה מגיע לו עונש על שאינו עולה אע"ג דהשתא הוא אנוס. ומזה יצא דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ד' אע"ג דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה מ"מ לא מיקרי אנוס וכמו בשמירת שבת דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה או עבור חולה ר"ל וכדומה מ"מ לא מיקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא הי' האונס אבל המחלל שבת כשאינו אנוס גם במלאכה שהוא אנוס מיקרי מחלל. וכן הוא בכל האיסורים. וכן גדר השוגג אינו רק באופן שאם לא הי' שוגג לא הי' עושה. אבל מי דגם אם הי' ידוע לו זה החטא מ"מ הי' עושה אע"ג דהשתא שגג בו מ"מ לא מיקרי שוגג וזהו הטעם דרק השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ע"ש. וזהו כוונת ירמי' ל' על רוב עונך עצמו חטאתיך גם השוגג נחשב כמזיד. א"כ י"ל דואת כוונת המשנה אחד שוגג ואחד מזיד ומיושב קושית הרמב"ם ז"ל

ובזה פירשתי כל הפרשה בפ' נצבים (כ"ט י"ח) למען ספות הרוה את הצמאה. וברש"י שם לפי שאוסיף לו פורעניות על מה שעשה עד הנה בשוגג וכו' שאצרפם עם המזיד וכו' ע"ש ואכ"מ להאריך

י) ולפ"ז מיושב לי דברי הבה"ג בתוס' ר"ה (דף ט"ז ע"ב) לא דאיקלע בשבתא אלא דאתיליד אונסא דמקשים הא באונסא מאי הוי להו למיעבד ואונס רחמנא פטרי' עיין בזה בטו"ז או"ח סי' תקפ"ה. ולדברינו ניחא דהי' אונס כזה דגם בלעדי האונס לא היו תוקעין כנ"ל. וזה ענין ביודעים היינו אם עבר עבירה ביודעים אז גם הבלא יודעים הוי מזיד כנ"ל

ובזה פי' (בפ' שמות) בפ' וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים דאינו מובן סיום הפסוק וידע אלקים. אכן איתא בילקוט דקיטרג שר של מצרים על ישראל שעע"ז ובאה לו התשובה הללו עבדו מתוך שיעבוד ומתוך טירוף הדעת שמא אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. ולפי כללא הנ"ל ידיעה זאת היא נעלמה מעין כל ברי' לירד לסוף דעת האדם החוטא באונס או בשוגג לידע מה הי' עושה אילולא זה האונס שמביאו לידי כך או אם גם בלא האונס הי' עושה וממילא לא נחשב אונס ורק לפניו ית"ש גלוי. וז"ש וירא אלקים את בנ"י וידע אלקים פי' דראה מעשיהם של ישראל מה שעושים עתה בשיעבודם. וידע האיך היו הם עושים אם לא הי' להם זה השיעבוד והאונס של מצרים. וזה שהשיב הללו עבדו וכו' כנ"ל דהם שוגגים ואנוסים ואילולא זה לא היו עושים כן

וזה ביאור הכ' (תהלים מ"ד) לא נסוג אחור לבנו וגו'. אמר כי בפנימיות אנחנו טובים ומה שלפעמים נטה אשורינו מן ארחך הסיבה היא יען דכיתנו וגו' והוא הגלות כש"ס ברכות (דף י"ז) רצוננו לעשות וכו' ומי מעכב וכו' ואמר עוד אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב דהוא ית"ש יודע שאם לא השיעבוד לא היו נכשלים בזה ונקרא אונס גמור כנ"ל וידע אלקים והבן. זה גם בתקיעות אם איתיליד אונסא שגלוי לפניו ית' שאינו נחשב אונם. ועיין בפיוט ליוה"כ הזדונות והשגגות אתה מכיר הרצון והאונס הגלויים והנסתרים וכו' והוא כנ"ל

יא) וכעין זה י"ל כוונת רש"י ז"ל (שבת דכ"א) כבתה זקוק לה וכו' שמא יפשע ובפנ"י הקשה דרש"י לא אמר שמא ישכח, אכן י"ל דע"י שהדליק בשמנים ופתילות כאלו אשר דרכם להכבה (עיין בס' אגודת אזוב בסוגי' דנ"ח בזה. מאדומו"ר גאון וקדוש ישראל אבד"ק ביאלא זצ"ל. ובס' בית הלוי לחנוכה) הוי מה שישכח פשיעה. ועיין רש"י ברכות (דמ"ג ע"ב) ד"ה דקרי לי' פושע ע"ש והבן

יב) נחזור לעניננו דזה י"ל הוא סברת רבי כיון דלא עשה פסח שני במזיד. א"כ איגלאי מילתא למפרע דגם בפסח ראשון אין נחשב אונס ושוגג ולכך חייבים בכרת לשיטת הרמב"ם ז"ל לרבי ומיושב קושית ס' קול הרמ"ז הנ"ל מהא דאונס רחמנא פטרי'

ועוד הארכתי ת"ל בדרוש בהא דע"ח וכו' ביודעים וכו' בענין שוגג שנצמח ממילא ממזיד בהקדם מש"כ בס' בית הלוי (סו"פ וישלח) דפח"ת ובמשל מגנב שעלה לעלי' לגנוב ולא מצא מאומה ובין כה ראה מסמר דקור בהסיפון ולמען שלא ירד ריקם מהעלי' ויעקור את המסמר. אבל לאסונו לא ידע כי על המסמר הי' תלוי למטה בבית מנורה יקרה מבדולח שמחירה עלה לכמה מאות שקלים ובעקרו את המסמר נפלה לארץ ותשבר לרסיסים. כן הוא בעבדות השי"ת וחטאי בנ"א. ובזה פי' בתהלים (ס"ב) ולך ד' חסד וגו' ועיין בס' עטרת צבי דרוש ו': ב"ד גיסך אוה"נ