תירוש ויצהר (שו"ת) רעד

מזה שדעת הפייטן הוא ליקח צנון לכרפס, ע"כ יש להם עמוד ברזל להשען עליו ונכון

עכ"ז אומר לך דבר חדש עוד בענין זה. שלפענ"ד כל האוכל צנון לכרפס צריך ליזהר שלא יאכל צנון שלם. אפי' הוא פחות מכזית. עיין של"ה שצריך ליזהר שלא יאכל כזית כרפס בכדי שלא יתחייב בברכה אחרונה ע"ש. וכשאוכל צנון שלם הוא ברי'. ומבואר בש"ע (א"ח סי' ר"י סעיף א') שהוא ספק אם צריך לברך אחריו ברכה אחרונה. והוא מהירושלמי הובא בתוס' ברכות דף הנ"ל

אבל יש לספק עוד בדבר ע"פ מ"ש המג"א (סי' תע"ה ס"ק ה') בשם פסקי מהרי"א וז"ל ואפי' אכל הברי' שלם לא מקרי ברי' לצאת בפחות מכזית דהא אין יוצאין בשרשים עכ"ל. ובצנון ג"כ אין דרכו לאכלו עם השרשים לגמרי וצ"ע. מ"מ לפענ"ד לצאת ידי הכל אין לאכול צנון שלם לכרפס וצ"ע

ה) ובס' ברכת הפסח (דט"ז) כ' וז"ל: אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור. א) בחזרת שקורין בלשון אשכנז סאלאטין ואינו מצוי בזמן הפסח רק במדינות החמות (ובזמנינו הוא מצוי למכור גם בכל המדינות ובפרט בעיירות הגדולות). ב) בעולשין שקורין אנדיבי. ג) בתמכא שקורין קריין (או חריי). ד) בתרבינא (אין מבואר פירושו בל"א). ה) ובמרור שקורין ווערמוט והוא לענה. וקבלו חכמים שאין שום מין ירק מר נקרא בשם מרור סתם אלא חמשה מיני ירקות אלו (תע"ג וש"ע הרב סכ"ז). אף על פי שכל חמשה מינים אלו נקראים מרור בלשון תורה מ"מ מד"ס מצוה לחזור אחר חזרת (סאלאט) אפי' לקנותו בדמים יקרים. ואעפ"י שהחזרת אין בו מרירות מ"מ כשהוא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאד ומפני כך היא נקראת מרור ומצוה לחזור אחרי' אף כשהיא מתוקה לפי שמצות מרור הוא זכר למה שמררו המצריים את חיי אבותינו בעבודת פרך והם נשתעבדו בהם בתחלה בפה רך על ידי פיוסים ונתנו להם שכר ולבסוף מררו את חייהם בעבודה קשה לכן יש לאכול החזרת שתחלתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה ואם אין לו חזרת יחזיר אחר עולשין ואם אין לו עולשין יחזיר אחר תמכא ואם אין לו תמכא יחזיר אחר חרחבינא אם אין תרחבינא אזי יקח המרור דהיינו לענה ואם אין לו אפי' מרור יקח איזהו ירק מר שירצה לפי שיש אומרים שכל ירק מר הראוי לאכילה (וכשמחתכין בו וסוחטין אותו במקום חתוכו יוצא ממנו מוהל לבן כחלב) ופניו מכסיפין דהיינו שהעלה שלו אינו ירוק מאד רק נוטה קצת ללובן הנוטה לשחרות שקורין בלייכליך. ומכל מקום יאכל בלא ברכה. ואם אין לו גם זאת טוב שיאכל איזהו ירק אחר שיש בו מרירות קצת לזכר בעלמא וא"צ כזית בזה (שם וש"ע הרב סעי' ל' ל"א)

ושם בהערה פ"ז סי"ב העיר שהמגיד הטעה את הגאון בעהמח"ס הואיל משה שהביא (בסי' ט') שרבינו הקדוש מצאנז זי"ע הי' לוקח למצות מרור חריין בלתי נמלל יע"ש. דזה אינו אמת דגם הוא זצ"ל הי' נוהג לאכול סאלאטין על מצות מרור כידוע לכל. גם מה שהובא שם בשמו וצ"ל דבר זר בעניני הברכה בעת חוליו ג"כ אינו אמת ויען שכתב לי בעהמח"ס טעמי המנהגים דלכן הביא זאת בספרו משום שכן שמע גם מחסידי צאנז לכן בהיותי בצאנז בשנת תרס"ט על הלולא של מרן זצ"ל חקרתי ודרשתי הדק היטב ומצאתי כמו שכתבתי שגם בעת חוליו אכל סאלאטין למצות מרור ובברכת על אכילת מרור כדינו. ולא כמו שהובא שם בשמו דבר שלא הי' מעולם

ז) וא"כ הדבר ברור ולא קשה קו' הרידב"ז. גם, מה שתמה כ"ת למה בכורך אין נוטלים שלאטין אינני מבין. כי כשאני לעצמי ת"ל על כל חג הפסח הנני מהדר ומכין לי ולב"ב שלאטין גם לכורך. ועי' לעיל בסי' ק"ז. ושם הבאתי גם בנוגע לבדיקה מתולעים. שהזהיר הגאון חתם סופר ז"ל בדרשתו בשה"ג את אשר כ' בסו"ס מאמר מרדכי להה"צ ר' מרדכי מנדבורנא ז"ל דמי שאוכל שלאטין בלי בדיקה יברך ב' ברכות א' בורא פרי האדמה על השלאטין וב' שהכל על התולעים שבהם בדרך צחות. וגם אני זעירא הנני נוהג ת"ל בכל דרשת שה"ג להגיד אזהרת הח"ס ז"ל. והנני ש"ב ידידו עוז. סימן קיח

בשם ה' יום א' נצבים תרע"ד בגלותי, בימי המלחמה, בקראקא

לכ' י"נ הרב הגאון הג' וכו' מ' פנחס אלי' דעמביצר ראבד"ק קראקא

בהיותי בביתו במוצש"ק. והי' השיחה בינינו בענין גלות ועל שאלתו הנני בתשובה מאהבה. דהנה בפ' מסעי (ל"ה כ"ח) וישב בה עד מות הכהן הגדול וגו' בש"ס מכות (דף י"א) הטעם משום דהי' לו לכ"ג להתפלל שלא יהי' רוצח. ואם נתכהן אחר שהרג עד שלא נגמר דינו אמר שם משום דהי' לו להתפלל שיצא זכאי בדינו. והק' הג' ר"י פיק ז"ל בהגהותיו שם ובשו"ת תשובה מאהבה איך שייך להתפלל שיצא זכאי א"כ יטעו הסנהדרין בדין ויזכו את החייב. ותי' עפ"י ש"ס סנהדרין דאם כולם אמרו חייב ה"ז זכאי. א"כ הי' לו להתפלל שיחייבוהו כולם וממילא הי' זכאי עיין קהלת יצחק פ' מסעי. אכן קשה לי על טעמו של הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (ח"ג פ"מ) דעד מות הכה"ג משום דגואל הדם יחם לבבו על קרובו שנהרג ואם ימות כה"ג א"כ בזה ניחא דעתי' דגם הגדול שבישראל מת עיי"ש. והובא בשעב"ר שם. והוא דלא כטעם הש"ס והבן

וי"ל עוד הטעם כי ההורג שוגג חייב גלות. ובגמ' ר"ה (די"ח) מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו. ובמדרש איכה קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן וכו'. א"כ במות הכה"ג צדיק הדור הוא כחורבן. וממילא גם בביתו הוא בבחי' גלות. כי עיקר ענין גלות הוא שאין ביהמ"ק ולמה יהי' עוד בבית מקלטו. כיון שגם בביתו שיחזור הוי בבחינת גלות. ועיין במכות שם. וענין פי' יתגדל ויתקדש שמי' רבא גם במיתת אדם מישראל פשוט שהובא לעיל סי' ל"ט מכש"כ מיתת הכה"ג ולהורות בא ענין החורבן במיתת כה"ג ועי' בס' שמן הטוב (דף ס"ו ע"ב). וי"ל, גם פשוט כיון דמיתת צדיקים מכפר ממילא נתכפר חטא של הגולה

והנה הק' הרמב"ן ז"ל בהא דאז"ל (מכות ד"ט ע"ב) גלעד נפישי רוצחין הא גלות הוא בשוגג. וכבר כתבתי בזה בסו"ס צבא רב ע"ש. ועתה נלענ"ד דנפישי רוצחין לא קאי על ההורגין בשוגג. רק על גואלי הדם שהורגין במזיד. וזה דנפישי רוצחין ואינם דנים את החייב לכ"ז. דבשוגג יצא מתח"י ומהראוי לחום עליו. וע"ד שכ' החינוך (מ' ת"ח ושם שמ"ב) דערי מקלט היו בערים של הלוים דהמה בעלי הרחמים וחסד ולא יגעו בההורג בשוגג וזה דשכיחי רוצחים קאי על הגואלי הדם שלא ירחמו לדון לזכות ושלא יגעו בו. ולכך צריכים הרבה מקומות לברוח שמה והבן. ועיין במדיר ואתחנן (פ"ב) מי שהרג נפש בשגגה שלא בטובתו וכו' ושם. אדם הורג נפש בשגגה וגואל הדם וכו' ע"ש: