תירוש ויצהר (שו"ת) רעג

עתה עם הארץ שאינם אוכלין אפי' כחצי זית מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו חי ומבטלים מצות מרור ואף החרדים אל דבר ד' ואוכלים כזית מהקרי"ן מסתכנים בו כי באמת במקום שחזרת שהוא הלאטוגא סלאט שכיח כמו בערי אמשטרדם והמבורג ושאר ערי אשכנז אף שהוא עודנו קטן מאד קורא אני על הקרי"ן סכנה ואין בו מצוה וכל אשר נגע יראת אלהים בלבו יקיים מצוה כתיקונה ויקנה הלאטוגא סאלאט לשם מצות מרור אף אם הוא ביוקר והירק שקורין בהמבורג אינדיבי"ן ובאמשטרדם אנדייב"י הוא עולשין השנוי במשנתינו וגם בו יוצאין ידי חובת מצות מרור אם אין לאטוגא סאלאט מצוי עכ"ל

ג) ובשו"ת דבר משה מה"ת (סי' צ"ח אות ס') כ' וז"ל: וזאת לדעת כי לקיים מצוה מהמובחר באכילת מרור ראוי לחזור ולהדר על חזרת שבו עיקר המצוה והוא מין שקורין שאלאטין ובזה יוכל לקיים המצוה כתיקונה לאכול כזית ואמנם ידעו להזהר בנפשם שלא יהי' מה"ב ולזאת יפקחו עין ולב לבדוק ולנקות אותו מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאד בימי הפסח ואינם ניכרים לחלושי הראות. כ"כ בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' קל"ב) והעיד על רבותיו שכך היו נוהגים והוא אחריהם להדר אחר שאלאטין למרור כמ"ש א"ז (הח"צ בסי' קי"ט) כי עיקר המרור הי' שאלאטין ועל החריין קורא הוא סכנה ולא מצוה ואמנם כ' הגאון בשו"ת ח"ס שם כי רגיל הוא לדרוש זאת בשה"ג כי החיוב לבודקו מרחש תולעים ע"י אנשים מצוינים ביראת חטא יעו"ש. ומדי דברי בזה זכור אזכור מה ששמעתי מפקפקים על הבוחרים בירק שאלאטין למרור והלא אין טועמין בשאלאטין שלנו טעם מרור כלל ולדינא דגמרא צריך להיות תחילתו מתוק וסופו מר ובשאלאטין אין טועמים טעם מר אף בסופו. ואמנם באמת טועים הם בפי' מאמר חז"ל (פסחים דל"ט) תחילתו מתוק וסופו מר שהם חושבים שהפירוש הוא כשלועסו בפיו בסוף אוכלו הוא מר והו' טעות גדול והפי' הוא תחילתו מתוק בתחילת גידולו כשהוא עדיין קטן וסופו מר כשהוא גדול יותר מדאי וכן הו"א בדוק ומנוסה בהירק שאלאטין כי בתחילת גידולו הוא מתוק וכשגדילים הרבה הוא מר כלענה ועי' ירושלמי (פ' כ"ש הלכה ה') ובמפרש שם. ובמקומות שאין שאלאטין מצוי יוכל ליקח גם תמכא שקורין חריין לצאת בו יד"ח מרור ואמנם יראה שלא יהי' כמוש כי אין יוצאין בכמושין ולכן יראה לשרותו במים ויזהר שלא ישרה מעל"ע במים דאי שרה במים מעל"ע הוי כבוש וקיי"ל דאין יוצאין בכבושין ולזאת יראה לסלקו מהמים קודם שיעור מעל"ע ובערב פסח שחל בשבת מותר ליתן המרור במים בשבת. שוב ראיתי עתה בס' ריח דודאים להגש"פ ובס' אמרי כהן פ' שמות לי"נ הרב הגאון מ' מאיר שי' אבד"ק מאנקטוב

ד) ולברר הדבר יותר הנני להביא בזה מש"כ בס' אור כשלמה (דף ל"א ע"א) וז"ל: על אשר נפשך תתפלא על אשר בחרו בשלאטין לקחת אותו למרור של מצוה כו'. שמעתי כי ראית בס' חק יעקב (סי' תע"ג) וכמו כן בשו"ת ח"צ (סי' קי"ט). אמנם רואה אנכי כי בדבר אחד טועה אתה בדמיונך בפי' מאמרם ז"ל תחילתו מתוק וסופו מר אתה מדמה שהפי' הוא כשמכניס אותו לתוך פיו בסוף אכלו הוא מר לא כן אחי כי הפי' הוא תחילתו מתו בתחילת גידולו כשהוא עדיין קטן וסופו מר כשהוא גדול יותר מדאי וכן הוא בשלאטין כשגדלים ביותר מכשיעור הם מרים כלענה ואינו ראוי לאכילת אדם כלל אבל תחלת גידולם כשהם קטנים הם מתוקים אבל מרור דמצוה א"צ להיות לו טעם מר כלל

והכי מפורש בירושלמי פסחים (פ' כל שעה) וז"ל חזרת התיבון והרי חזרת מתוק כל עצמו אמר ר' חייא כל עצמו אימתילינון לחזרת מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר כך עשו לאבותינו במצרים בתחילה הושב את אביך ואת אחיך במיטב הארץ ואח"כ וימררו את חייהם עכ"ל הירושלמי ופי' המפרש וז"ל שנינו במשנה שחזרת יוצאין בה למצוה דמרור והיא היותר קודמת והקשה לזה בעל התלמוד כי התיבון הוא כמו מיתיבי וכו'. ותירצו שתחילתו מתוק וסופו מר ר"ל כשנשלמה גדילת העלין ובאים לידי יובש להוצאת זרע ואז אותן העלים הם מרים ע"ש באורך

עוד אומר לך ראי' על שחזרת הוא שלאטין והוא חסא שאמרו רז"ל מהא דאיתא בברכות (פ' הרואה) אצל בר הדיא אמרי לי' חזן חסא על פום דנא. לאביי אמר עיף עסקך כחסא. לרבא אמר מריר עסקך כחסא. ופי' רש"י עיף עסקך כפול בריוח כחסא שהיא רחבה וכפולה מריר עסקך שנאוי לכל ומרה תהי' הסחורה שלך עכ"ל רש"י. התבונן שפי' על עיף רחבה וכפולה וזה אינו שייך בקרי"ן ודומיו רק אצל שלאטין שייך רחבה וכפולה. ועיין בתרגום אונקלס שבכל מקום שנא' בתורה מלת כפול כמו כפול עשו את החושן ודומיו ת"א עיף וכו' ע"ש. ע"כ הנוטלין שלאטי"ן למרור יפה הם עושים כי כפי משמעות הגמרא ירושלמי ובבלי החסא הוא השלאטי"ן שהם כפולין עלין ע"ג עלין ומר הוא בסופו ונכון

ומה שאמרת שאינך יודע מאין יצא להם מה שלוקחים צנון לכרפס כי לא נזכר בשום פוסק. דע ידידי כי בש"ע (סי' תע"ג) תמה המג"א למה בחרו בפיטרזיי"ל ואמת הדבר כי גם בעיני יפלא רק אחרי שהכלל בידי מקובל מרבותי כי מנהג ישראל תורה היא ואם אין נביאים הם בני נביאים הם. ע"כ חפשתי למצוא טעם ראה זה מצאתי טעם ברור ע"פ מאמרם ז"ל בירושלמי (והובא בערוך ערך כרפס) וז"ל מאי כרפס אמר ר' חנינא פיטרזולאני עכ"ל ואני שאלתי אצל בעלי הלשונות והוגד לי שפיטרזייל נקר כן בכל הלשונות פיטרזייל ואולי בעת ההוא הי' ראוי לאכול כמות שהוא חי וכעת נשתנה טעמו כמו כמה וכמה דברים זולתו שנשתנה טבעם לעת הזאת ואינו ראוי לאכילה כעת כמו שהוא חי ע"כ יפה התפלא המג"א

ע"כ אני אומר. כי יפה עושים אותן האנשים שבחרו בצנון. ויש להם על מה שיסמוכו. והוא ע"פ מה שיסד הפייט (ביוצר של שבת הגדול). המתחיל "אל אלהי הרוחות לכל בשר" וכו'. וז"א שקיל גרגירא או כרפסא או כוסברתא או חסא. ויטבול בחרוסת ויברך בורא פרי האדמה. וכדאכיל מצה אחת משלש מצות ואין ברכה עמה. מחצה בקערה ומחצה בשולחן להשימה. עכ"ל הפייט. התבונן כמה פליאות יש בפייט הזה לכאורה. הא' איך כ' כאן כוסברתא או חסא. וחסא אין כאן מקומו. כי מקומו אח"כ. אחר שעשה המוציא. וכמו שיסד שם הפייט. לוקח פרוסה ויברך לאכול מצה במלל. ובהדי ההוא דהמצה אוכל וכולל. ומברך בחזרת לאכול מרור וטיבל ובולל. והדר אכיל מצה ומרור בלא ברכה וכורכו בבת אחת כהלל. ואין כאן מקום חסא כלל. ומה ענינו לכאן. הב'. החרוזים נשתנו בחרוז הזה מכל החרוזים שלפני ושלאחריו. כי בפייט הזה תמצא שכל בית הוא בנוי מד' חרוזים. עיין עליהם. וכמו שהתחיל. אל אלהי הרוחות לכל בשר. חוק לעמו מסר. והזהירם בכתב מוסר. לבדוק חמץ אור לארבעה עשר. וכן בכל הבתים ד' חרוזים. דוק ותשכח. ובבית הזה התחלתו הוא ב' חרוזים. שוים בחרוז. שקיל גרגירא או כרפסא. או כוסברתא או חסא. הרי כאן שני חרוזים. ואח"כ תמצא בית של ג' חרוזים. ויטבול בחרוסת ויברך בורא פרי האדמה. וכדאכיל יחצה אחת משלש מצות ואין ברכה עמה. מחצה בקערה מחצה בשולחן להשימה. עכ"ל. ומה נשתנו הבתים האלו משאר הבתים. אמנם אומר לך שטעות נפל בכל הדפוסים. ובמקום "חסא" צריך להיות 'חמא' והוא צנון בלשון גמרא. עיין במקומו בפ' ע"פ ובמס' ע"א (דף כ"ג סוע"ב). ולפ"ז גדול יהי' כבוד הבית הזה. כמו הראשונים והאחרונים מן ד' חרוזים. ובהיות כן יוצא לנו